דַּאֲפִילּוּ אִקַּשּׁוּיֵי נַמִי לָא אִקַּשּׁוּ. וּמְנָא יָדְעָה? דְּאָמַר מָר: אֵין לְךָ כָּל שַׂר וְנָגִיד שֶׁלֹּא בָּא עַל רָחָב הַזּוֹנָה.

ומשיבים: רחב השתמשה בביטוי "ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם" (יהושע ב, יא), לומר שאפילו אקשויי נמי לא אקשו [להתקשות גם כן לא נתקשו איבריהם] מפני גודל פחדם. ושואלים: ומנא [ומנין] ידעה רחב? ומשיבים: שכן אמר מר [החכם בברייתא]: אין לך כל שר ונגיד באותה עת שלא בא על רחב הזונה.

אָמְרוּ: בַּת עֶשֶׂר שָׁנִים הָיְתָה כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וְזָנְתָה [כָּל] אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר. אַחַר חֲמִישִּׁים שָׁנָה נִתְגַּיְּירָה, אָמְרָה: יְהֵא מָחוּל לִי בִּשְׂכַר חֶבֶל חַלּוֹן וּפִשְׁתִּים.

ומוסיפים, שכך אמרו חכמים בענינה של רחב: בת עשר שנים היתה כשיצאו ישראל ממצרים, וזנתה במשך כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר. אחר כל זאת, בהיותה בת חמישים שנה, הלכה רחב ונתגיירה, כשהגיעו אליה שני המרגלים. וכך אמרה: יהא מחול לי כל מה שחטאתי בזנות בשכר שסכנתי עצמי בחבל חלון ופשתים והצלתי בהם את שני מרגליו של יהושע (שכן הסתירה אותם תחילה מפני המחפשים אחריהם בפשתי העץ, ולאחר מכן הורידה אותם בחבל דרך החלון אל מחוץ לביתה. יהושע פסוקים ו וטו).

אָמַר מָר: וְגוֹיִם בַּזְּמַן הַזֶּה רַשָּׁאִין לַעֲשׂוֹת כֵּן. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ – בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מְצוּוִּין עַל שְׁחוּטֵי חוּץ, וְאֵין הַגּוֹיִם מְצוּוִּין עַל שְׁחוּטֵי חוּץ.

ועוד אמר מר [החכם] בברייתא בענין הקרבת קרבנות קודם שהוקם המשכן: וגוים בזמן הזה רשאין לעשות כן, להקריב קרבנות לה' שלא בבית המקדש, אף שבני ישראל אסורים לעשות כן. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? דתנו רבנן [שכן שנו חכמים] על האמור בתורה בראש פרשת איסור שחיטת קדשים בחוץ "דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל" (ויקרא יז, ב), לומר: רק בני ישראל הם המצווין על שחוטי חוץ, ואין הגוים מצווין על שחוטי חוץ.

לְפִיכָךְ, כָּל אֶחָד וְאֶחָד בּוֹנֶה לוֹ בָּמָה לְעַצְמוֹ וּמַקְרִיב עָלֶיהָ כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא אָמַר רַב אַסִי: אָסוּר לְסַיְּיעָן וְלַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתָן. אֲמַר רַבָּה: וּלְאוֹרִינְהוּ [לְהוּ] שָׁרֵי.

לפיכך כל אחד ואחד מן הגוים, אם רוצה, בונה לו במה לעצמו ומקריב עליה כל מה שירצה. אמר ר' יעקב בר אחא שכך אמר רב אסי: אף שלגוים עצמם מותר לשחוט לשם ה' בחוץ, אסור לישראל לסייען ולעשות שליחותן בדבר זה, משום שלנו אסור הדבר. אמר רבה: ואולם לאורינהו להו שרי [להורות להם כיצד להקריב בחוץ מותר],

כִּי הָא דְּאִיפְרָא הוּרְמִיז אִימֵּיהּ דְּשָׁבוֹר מַלְכָּא שַׁדַּרָה קוּרְבָּנָא לְרָבָא, שְׁלַחָה לֵיהּ: אַסְּקוּהּ נִיהֲלֵיהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם. אֲמַר לְהוּ לְרַב סָפְרָא וּלְרַב אַחָא בַּר הוּנָא: זִילוּ וּדְבַרוּ תְּרֵי עוּלְמֵי גּוּלָאֵי, וַחֲזוּ הֵיכָא דְּמַסְּקָא יַמָּא שִׂירְטוֹן, וּשְׁקַלוּ צִיבֵי חֲדַתֵי וְאַפִּיקוּ נוּרָא מִמָּרָא חַדְתָּא, וְאַסְּקוּהּ נִיהֲלֵיהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם.

כי הא [כמו מעשה זה] שאיפרא הורמיז אימיה [אימו] של שבור מלכא [המלך] הפרסי, שדרה קורבנא [שלחה קרבן] לרבא, ועם הקרבן שלחה ליה [לו] דברים אלה: אסקוה ניהליה [העלו אותו לי, עבורי] לשם שמים. אמר להו [להם רבא] לרב ספרא ולרב אחא בר הונא: זילו ודברו תרי עולמי גולאי [לכו וקחו לצורך זה שני נערים גוים בני גיל אחד], דומים זה לזה, כדי שתהא הקרבה זו ביתר טהרה ונוי, וחזו היכא דמסקא ימא [וראו מקום היכן שהים מעלה] זה עתה שירטון (תלולית של טיט), ויהא זה איפוא מקום שלא השתמש בו אדם לפני כן, ושקלו ציבי חדתי, ואפיקו נורא ממרא חדתא [וקחו עצים לשריפה חדשים, והוציאו אש מכלי חדש], ואסקוה ניהליה [והעלו אותה לפניה] לשם שמים, ואותם שני נערים יקריבו עליה את הקרבן.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: כְּמַאן – כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ? דְּתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר: מַה מִּזְבֵּחַ שֶׁלֹּא יִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הֶדְיוֹט – אַף עֵצִים שֶׁלֹּא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן הֶדְיוֹט. וְהָא מוֹדֶה רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ בְּבָמָה.

אמר ליה [לו] אביי לרבא: כמאן [כדעת מי] הוראה זו להשתמש להקרבה דווקא בעצים חדשים, כדעת ר' אלעזר בן שמוע? דתניא [שכן שנויה ברייתא] שר' אלעזר בן שמוע אומר: מה מזבח הוא מקום שלא ישתמש בו הדיוט תחילה, אף עצים העומדים להקרבה צריך שלא ישתמש בהן הדיוט. ואולם יש להקשות על כך: הא [הרי] מודה ר' אלעזר בן שמוע בבמה שאין בה צורך בעצים חדשים!

דְּתַנְיָא, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״וַיִּתֵּן דָּוִד לְאָרְנָן בַּמָּקוֹם שִׁקְלֵי זָהָב מִשְׁקָל שֵׁשׁ מֵאוֹת״ וגו׳, וּכְתִיב: ״וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים״, הָא כֵּיצַד?

דתניא [שכן שנויה ברייתא], כתוב אחד אומר בענין קניית מקום המקדש בידי דוד כשרצה לבנות שם מזבח במצות ה': "ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות. ויבן שם דויד מזבח לה' ויעל עולות ושלמים" (דברי הימים א כא, כה — כו), וכתיב [ונאמר] במקום אחר: "ויקן דוד את הגרן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים. ויבן שם דוד מזבח לה' ויעל עולות ושלמים" (שמואל ב כד, כד — כה), הא [הרי] כיצד מיישבים את הסתירה שבין הפסוקים הללו ביחס לסכום הכסף שנתן דוד?

גּוֹבֶה מִכָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט חֲמִשִּׁים, שֶׁהֵן שֵׁשֶׁת מֵאוֹת. רַבִּי אוֹמֵר מִשּׁוּם אַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסְתַּאי: בָּקָר [וְעֵצִים] וּמְקוֹם מִזְבֵּחַ – בַּחֲמִשִּׁים, וְכָל הַבַּיִת כּוּלּוֹ בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת.

היה דוד גובה מכל שבט ושבט משנים עשר שבטי ישראל חמשים שקלים, שהן בסך הכל ששת מאות שקלים. רבי אומר משום (בשם) אבא יוסי בן דוסתאי הסבר אחר: את הבקר [ועצים] ומקום מזבח קנה דוד בחמשים שקלים, ואת מקום כל הבית כולו קנה בשש מאות שקלים.

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר: בָּקָר וְעֵצִים וּמְקוֹם מִזְבֵּחַ – בַּחֲמִשִּׁים, וְכָל הַבַּיִת כּוּלּוֹ בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל דָּוִד יִקַּח וְיַעַל אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ [הַטּוֹב בְּעֵינָיו] רְאֵה הַבָּקָר לָעֹלָה וְהַמֹּרִגִּים [וּכְלֵי הַבָּקָר] לָעֵצִים״. וְרָבָא אָמַר לָךְ: הָתָם נַמִי בַּחֲדַתֵי.

ר' אלעזר בן שמוע אומר: את הבקר ועצים ומקום מזבח קנה דוד בחמשים שקלים, ואילו את מקום כל הבית כולו קנה בשש מאות שקלים. ומנין שקנה ממנו את הבקר והעצים? דכתיב [שנאמר]: "ויאמר ארונה אל דוד יקח ויעל אדוני המלך הטוב בעיניו ראה הבקר לעלה והמרגים וכלי הבקר לעצים" (שמואל ב כד, כב), ועל כך השיב דוד: "לא כי קנה אקנה מאותך במחיר... ויקן דוד את הגורן ואת הבקר בכסף חמשים שקלים" (שמואל ב כד, כד). על כל פנים גם לשיטת ר' אלעזר בן שמוע קנה דוד את המוריגים ואת כלי הבקר של ארונה לשם עצים! ורבא אמר לך [יכול היה לומר לך] בתשובה לשאלה זו: התם נמי בחדתי [שם אצל דוד המלך גם כן מדובר בחדשים] שלא השתמשו באותם כלים לפני כן.

מַאי ״מֹרִגִּים״? אֲמַר עוּלָּא: מִטָּה שֶׁל טוּרְבָּל. מַאי מִטָּה שֶׁל טוּרְבָּל? אֲמַר אַבַּיֵי: עִיזָּא דְּקֻרְקְסָא דְּדַיְישָׁן דִּישָׁאֵי. אֲמַר אַבַּיֵי: מַאי קְרָא? ״הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ בַּעַל פִּיפִיּוֹת״.

ושואלים: מאי [מה הם] "מרגים" הנזכרים שם? אמר עולא: הוא הדבר שנקרא מטה של טורבל. ושואלים על הסבר זה, מאי [מה היא] "מטה של טורבל"? אמר אביי: עיזא דקרקסא דדיישן דישאי [לוח כבד ומשונן שדשות בו בהמות הדייש]. אמר אביי: מאי קרא [מהו הפסוק] המלמד את זה? שנאמר: "הנה שמתיך למורג חרוץ חדש בעל פיפיות תדוש הרים ותדוק וגבעות כמוץ תשים" (ישעיהו מא, טו). הרי שמורג יש בו חריצים ("חרוץ") ושיניים ("פיפיות"), והוא משמש לדישה.

מַקְרֵי לֵיהּ רָבָא לִבְרֵיהּ, וְרָמֵי לֵיהּ קְרָאֵי אַהֲדָדֵי: כְּתִיב ״וַיִּתֵּן דָּוִד לְאָרְנָן״ וגו׳, וּכְתִיב ״וַיִּקֶן דָּוִד״ וגו׳, הָא כֵּיצַד? גּוֹבֶה מִכָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט חֲמִשִּׁים, שֶׁהֵן שֵׁשׁ מֵאוֹת.

ובענין זה של הסתירה בכתובים במנין השקלים שנתן דוד, מסופר: מקרי ליה [היה מלמד אותו מקרא] רבא לבריה [את בנו], ורמי ליה קראי אהדדי [והשליך לו פסוקים זה על זה], הראהו שיש בהם סתירה, כתיב [נאמר] בדברי הימים (א כא, כה): "ויתן דוד לארנן... שקלי זהב משקל שש מאות", וכתיב [ונאמר] בספר שמואל (דברי הימים א כא, כה): "ויקן דוד... בכסף שקלים חמישים", הא כיצד ניתן ליישבה? גובה מכל שבט ושבט חמשים שקלים, שהן בסך הכל שש מאות שקלים.

וְאַכַּתִּי קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי, הָתָם כֶּסֶף הָכָא זָהָב! אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: גּוֹבֶה כֶּסֶף בְּמִשְׁקַל שֵׁשׁ מֵאוֹת זָהָב.

ושואלים: ואכתי קשיין אהדדי [ועדיין קשים, סותרים המקראות הללו, זה את זה], שכן, התם [שם, בספר שמואל] מצויין כי היו אלה שקלי כסף, ואילו הכא [כאן, בספר דברי הימים] מצויין כי היו אלה שקלי זהב! ומתרצים: אלא הכי קאמר [כך אומר] הכתוב, באופן שאין בו סתירה בין התיאורים הללו: גובה היה דוד המלך מכל שבט בישראל שקלי כסף במשקל חמישים שקלי זהב, ובאופן שהגיע בסך הכל לשש מאות שקלי זהב.

״קֳדָשִׁים קַלִּים נֶאֱכָלִים [בְּכָל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל]״. אָמַר רַב הוּנָא: בְּכָל מְקוֹמוֹת יִשְׂרָאֵל, אֲבָל מַחֲנֶה לָא הֲוֵי.

שנינו במשנה כי משהוקם המשכן במדבר קדשים קלים נאכלים בכל מחנה ישראל. אמר רב הונא: הכוונה היא שקדשים קלים נאכלו בכל מקומות ששהו בהם ישראל, אבל מחנה ממש, שמחוץ לו אסורה האכילה, לא הוי [היו].

אֵיתִיבֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב הוּנָא: וּמַחֲנוֹת בַּמִּדְבָּר לָא הֲוַאי? וְהָא תַּנְיָא: כְּשֵׁם שֶׁמַּחֲנֶה בַּמִּדְבָּר כָּךְ מַחֲנֶה בִּירוּשָׁלַיִם; מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת – מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, מֵהַר הַבַּיִת לְשַׁעַר נִקָּנוֹר – מַחֲנֵה לְוִיָּה,

איתיביה [הקשה לו] רב נחמן לרב הונא: וכי מחנות בזמן שהיה עם ישראל במדבר לא הואי [היו]? והא תניא [והרי שנויה ברייתא]: כשם שהיה מחנה במדבר, שיש בו אזורים חלוקים זה מזה בדינם, לענין אכילת קדשים ולענין הטמאים האסורים להיכנס לכל אחד מהם, כך יש מחנה בירושלים, ובאופן זה: התחום שמחומת ירושלים להר הבית — הרי זה בגדר מחנה ישראל, התחום שמהר הבית לשער נקנור שבפתח העזרה — הרי זה מחנה לויה,

מִכָּאן וְאֵילָךְ – מַחֲנֵה שְׁכִינָה, וְהֵן הֵן קְלָעִים שֶׁבַּמִּדְבָּר!

מכאן ואילך מפתח העזרה ופנימה — הרי זה מחנה שכינה, וגבול העזרה הן הן התחום שלפנים מן הקלעים של חצר המשכן שבמדבר!

אֶלָּא אֵימָא: בְּכָל מָקוֹם מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: אִיפְּסְלוּ בְּיוֹצֵא, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומתרצים אלא אימא [אמור] והסבר את דברי רב הונא כך: בזמן המשכן במדבר, קדשים קלים נאכלים בכל מקום בו היה מצוי מחנה ישראל. ושואלים על כך: פשיטא [פשוט] שכך הוא, שבכל מקום שהיו בו ישראל במדבר, הרי הוא מחנה ישראל! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] שבעת נסיעתם במדבר, בין חניה לחניה, הרי יצאו בכך הקדשים הקלים אל מחוץ למחנה ישראל, ולכן איפסלו [נפסלו] בפסול יוצא, קא משמע לן [משמיע לנו] רב הונא שאין בשר הקדשים נפסל ביוצא.

וְאֵימָא הָכִי נַמִי! אָמַר קְרָא: ״וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד״ אַף עַל פִּי שֶׁנָּסַע – אֹהֶל מוֹעֵד הוּא.

ושואלים על כך: ואימא הכי נמי [ואמור שבאמת כך הוא גם כן] הדין, שיש בזה פסול יוצא! ומשיבים: שכן אמר קרא [הכתוב] בתיאור מחנה ישראל לדגליו במדבר : "ונסע אהל מועד מחנה הלויים בתוך המחנות, כאשר יחנו כן יסעו" (במדבר ב, יז), לומר: אף על פי שנסע ממקומו — אהל מועד הוא, ובדומה לכך גם מחנה ישראל ממשיך להיקרא כן אף בעת נסיעתו.

תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: עוֹד אַחֶרֶת הָיְתָה, וְחֵיל עֶזְרַת נָשִׁים הִיא, וְלֹא הָיוּ עוֹנְשִׁין עָלֶיהָ. וּבְשִׁילֹה לֹא הָיוּ אֶלָּא שְׁנֵי מַחֲנוֹת בִּלְבָד.

ובענין זה ששנינו בחלוקת שלוש מחנות שהיתה בירושלים, תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בר יוחאי אומר: עוד מחנה אחרת היתה בירושלים, בתוך הר הבית עצמו, וחיל (החומה) של עזרת נשים היא, שאסרו חכמים על חלק מהטמאים להיכנס לשם. ולא היו עונשין עליה, משום שמדין תורה אין לה דין מסויים לעצמו לעומת שאר הר הבית, ואף הוא בכלל מחנה לויה. ומוסיפה הברייתא: ובמשכן שילה לא היו אלא שני מחנות בלבד.

הֵי מִינַּיְיהוּ לָא הֲוָה? אֲמַר רַבָּה: מִסְתַּבְּרָא דְּמַחֲנֵה לְוִיָּה הֲוַאי. דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ מַחֲנֵה לְוִיָּה לָא הֲוַאי,

ושואלים: הי מינייהו [איזה מהם, משלשת המחנות שהיו במדבר] לא הוה [היה] שם? אמר רבה: מסתברא [מסתבר] לומר שמחנה לויה הואי [היה] בשילה, ולא מחנה ישראל, משום דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שמחנה לויה לא הואי [היה] בשילה,