כִּדְרַב הוּנָא אָמַר רַב. דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: אָשָׁם שֶׁנִּיתַּק לִרְעִיָּה וּשְׁחָטוֹ סְתָם – כָּשֵׁר לְעוֹלָה.

כדברי רב הונא אמר רב, שאמר רב הונא אמר רב: אשם שמתו או שנתכפרו בעליו וניתק (הוצא) לרעיה עד שיפול בו מום, ושחטו סתם — כשר לעולה.

״הַמַּעֲלֶה מִבְּשַׂר חַטָּאת״ [וכו׳]. תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן לַמַּעֲלֶה מִבְּשַׂר חַטָּאת, וּמִבְּשַׂר אָשָׁם, וּמִבְּשַׂר קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים, וּמִבְּשַׂר קֳדָשִׁים קַלִּים, וּמִמּוֹתַר הָעוֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת שֶׁפָּטוּר?

המעלה בחוץ מבשר חטאת [וכו'] פטור. ובטעמו של דין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: מנין למעלה בחוץ מבשר חטאת, ומבשר אשם, ומבשר קדשי קדשים, ומבשר קדשים קלים, וממותר העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, ושירי מנחות, שפטור אם מעלה אותם בחוץ?

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עוֹלָה״, מָה עוֹלָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לְהַעֲלָאָה – אַף כָּל שֶׁרְאוּיָה לְהַעֲלָאָה.

תלמוד לומר באיסור הקרבה בחוץ: "אשר יעלה עולה וכו' ואל פתח אהל מועד לא הביאו" (ויקרא יז, ח — ט), לומר: מה עולה שהיא ראויה להעלאה למזבח, אף כל שראויה להעלאה. וכל אלו אינם מועלים על המזבח, אלא ניתנים לכהנים.

מִנַּיִן שֶׁאַף הַיּוֹצֵק, וְהַבּוֹלֵל, וְהַפּוֹתֵת, וְהַמּוֹלֵחַ, וְהַמֵּנִיף, וְהַמַּגִּישׁ, וְהַמְסַדֵּר הַשֻּׁלְחָן, וְהַמֵּטִיב אֶת הַנֵּרוֹת, וְהַקּוֹמֵץ, וְהַמְקַבֵּל בַּחוּץ, שֶׁפָּטוּר?

מנין שאף היוצק שמן על המנחה, והבולל את המנחה בשמן, והפותת את המנחה לפתיתים, והמולח אותה, והמניף אותה, והמגיש אותה לקרן המזבח קודם קמיצה, והמסדר את לחם הפנים על השלחן, והמטיב את הנרות במנורה, כלומר, מסיר את הדשן, והקומץ את הקומץ מן המנחה כדי להקטירו, והמקבל דם קרבן בחוץ, שפטור?

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר יַעֲלֶה עוֹלָה אוֹ זָבַח״, מַה הַעֲלָאָה שֶׁהִיא גְּמַר עֲבוֹדָה – אַף כָּל שֶׁהוּא גְּמַר עֲבוֹדָה.

תלמוד לומר: "אשר יעלה עלה או זבח" (ויקרא יז, ח — ט), מה העלאה שהיא גמר עבודה, אף כל שהוא גמר עבודה, וכל אלה אינם גמר עבודה אלא יש עבודה אחריהם.

״עַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן״ [וכו׳]. יָתֵיב רַב הוּנָא בַּר רַב קְטִינָא קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא, וְקָא קָרֵי: ״וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אֲמַר רַבִּי אַסִי קָרְבוּ וּפָסְקוּ.

שנינו במשנה: עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות. מסופר, יתיב [יושב היה] רב הונא בר רב קטינא קמיה [לפני] רב חסדא וקא קרי [והיה קורא] את הפסוק האמור במעמד הר סיני: "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים" וכו' (שמות כד, ה) ונערים אלו הם הבכורות. אמר ליה [לו] רב חסדא, הכי [כך] אמר ר' אסי: קרבו ופסקו, כלומר, מאותו יום שוב לא הקריבו הבכורות.

סָבַר לְאוֹתוּבֵיהּ מִמַּתְנִיתִין, שַׁמְעֵיהּ דְּקָאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: עוֹלָה שֶׁהִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר אֵינָהּ טְעוּנָה הֶפְשֵׁט וְנִיתּוּחַ. אוֹתְבֵיהּ בָּרַיְיתָא דְשַׁוְיָא בְּכוּלְּהוּ.

סבר לאותוביה ממתניתין [סבור היה רב הונא להקשות עליו ממשנתנו], בה מפורש שלא רק באותו יום, אלא עד שהוקם המשכן בשנה שאחר כך, היתה עבודה בבכורות. בינתיים שמעיה דקאמר משמיה [שמע אותו את רב חסדא שהוא אומר משמו] של רב אדא בר אהבה: עולה שהקריבו ישראל במדבר, קודם שהוקם המשכן, אינה טעונה הפשט עור וניתוח הבשר כדי להקריבו, אלא מקריבים אותה על המזבח כמות שהיא. משום כך אותביה ברייתא דשויא בכולהו [הקשה לו מברייתא ששווה בכולם] שניתן להקשות ממנה על שני הדברים שהביא.

דְּתַנְיָא: עַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן – הַבָּמוֹת מוּתָּרוֹת, וַעֲבוֹדָה בִּבְכוֹרוֹת, וְהַכֹּל כְּשֵׁירִין לְהַקְרִיב בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף, זְכָרִים וּנְקֵבוֹת, תְּמִימִין וּבַעֲלֵי מוּמִין, טְהוֹרִין אֲבָל לֹא טְמֵאִין.

דתניא [ששנויה ברייתא]: עד שלא הוקם המשכן — הבמות מותרות, ועבודה בבכורות. והכל כל בעלי החיים כשירין להקריב מהם — בהמה חיה ועוף, זכרים ונקבות, תמימין ובעלי מומין, ובלבד שיהיו טהורין אבל לא מהמינים הטמאין.

וְהַכֹּל קָרְבוּ עוֹלוֹת. וְעוֹלָה שֶׁהִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר טְעוּנָה הֶפְשֵׁט וְנִיתּוּחַ. וְגוֹיִם בַּזְּמַן הַזֶּה רַשָּׁאִין לַעֲשׂוֹת כֵּן!

והכל כל מה שקרב עד שהוקם המשכן קרבו עולות. ועולה שהקריבו ישראל במדבר עד שלא הוקם המשכן טעונה הפשט וניתוח. וגוים בזמן הזה רשאין לעשות כן להקריב לקדוש ברוך הוא באותו אופן. הרי מפורש בברייתא זו שעד שהוקם המשכן היתה עבודה בבכורות, והעולה שהקריבו היתה טעונה הפשט וניתוח!

תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: ״וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה׳ יִתְקַדָּשׁוּ״ – רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: זוֹ פְּרִישׁוּת בְּכוֹרוֹת. רַבִּי אוֹמֵר: זוֹ פְּרִישׁוּת נָדָב וַאֲבִיהוּא.

והשיב לו: תנאי [מחלוקת תנאים] היא בענין בכורות, דתניא [ששנויה ברייתא]: מה שאמר ה' למשה בהר סיני "וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו" (שמות יט, כב) שיפרישו עצמם ולא יתקרבו אל הקדש, ודבר זה היה יום אחד לאחר שהוקרבו העולות והשלמים — ר' יהושע בן קרחה אומר: זו פרישות בכורות שהם היו הכהנים, רבי אומר: זו פרישות נדב ואביהוא, שהם היו הכהנים.

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר: זוֹ פְּרִישׁוּת נָדָב וַאֲבִיהוּא – הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ״,

ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] כי הציווי "יתקדשו" זו פרישות נדב ואביהוא — היינו דכתיב [זהו שנאמר] שאמר משה לאהרן לאחר מותם, ביום השמיני למילואים: "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש" (ויקרא י, ג), שהרי הוזהרו מלהתקרב יתר על המדה "פן יפרוץ בהם ה'" (שמות יט, כב).

אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: זוֹ פְּרִישׁוּת בְּכוֹרוֹת, הֵיכָא רְמִיזָא? דִּכְתִיב: ״וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי״, אַל תִּקְרֵי ״בִּכְבוֹדִי״ אֶלָּא: ״בִּמְכוּבָּדַיי״.

אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי "הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו" זו פרישות בכורות, היכא רמיזא [היכן נרמז הדבר]? היכן דיבר ה' שיתקדש בנדב ואביהו? ומשיבים: דכתיב [שנאמר] בציווי על חנוכת המשכן: "ונעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבדי" (שמות כט, מג), אל תקרי "בכבודי" אלא "במכובדיי", באנשים המכובדים לה' יתקדש שמו, כשיתגלה במשכן.

דָּבָר זֶה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, וְלֹא יְדָעוֹ עַד שֶׁמֵּתוּ בְּנֵי אַהֲרֹן. כֵּיוָן שֶׁמֵּתוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אָמַר לוֹ: אַהֲרֹן אָחִי, לֹא מֵתוּ בָּנֶיךָ אֶלָּא לְהַקְדִּישׁ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כֵּיוָן שֶׁיָּדַע אַהֲרֹן שֶׁבָּנָיו יְדוּעֵי מָקוֹם הֵן – שָׁתַק וְקִבֵּל שָׂכָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּדֹּם אַהֲרֹן״.

דבר זה אמר הקדוש ברוך הוא למשה ולא ידעו מה עניינו עד שמתו בני אהרן. כיון שמתו בני אהרן, אמר לו: אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקדוש ברוך הוא. כיון שידע אהרן שבניו ידועי (אהובי) המקום הן, שתק וקבל שכר, שנאמר: "וידם אהרן" (ויקרא י, ג).

וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: ״דּוֹם לַה׳ וְהִתְחוֹלֵל לוֹ״, אַף עַל פִּי שֶׁמַּפִּיל לְךָ חֲלָלִים חֲלָלִים – אַתְּ שְׁתוֹק. וְכֵן בִּשְׁלֹמֹה הוּא אוֹמֵר: ״עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר״, פְּעָמִים שֶׁשּׁוֹתֵק וּמְקַבֵּל שָׂכָר עַל הַשְּׁתִיקָה, פְּעָמִים מְדַבֵּר וּמְקַבֵּל שָׂכָר עַל הַדִּבּוּר.

וכן בדוד הוא אומר: "דום לה' והתחולל לו" (תהלים לז, ז), לומר: אף על פי שמפיל לך חללים חללים, את [אתה] שתוק ואל תתלונן. וכן בשלמה הוא אומר: "עת לחשות ועת לדבר" (קהלת ג, ז), פעמים ששותק ומקבל שכר על השתיקה, פעמים מדבר ומקבל שכר על הדבור.

וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב ״נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁךָ״, אַל תִּיקְרֵי ״מִמִּקְדָּשֶׁךָ״ – אֶלָּא: ״מִמְּקוּדָשֶׁיךָ״, בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דִּין בִּקְדוֹשָׁיו – מִתְיָירֵא וּמִתְעַלֶּה וּמִתְהַלֵּל.

ומעירים: והיינו [וזהו] שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "נורא אלהים ממקדשך" (תהלים סח, לו)? אל תיקרי "ממקדשך" אלא "ממקודשיך", בשעה שעושה הקדוש ברוך הוא דין בקדושיו, מתיירא ומתעלה ומתהלל על כולם. על כל פנים, אין להקשות מן הברייתא ששנינו בה שהבכורות הקריבו עד שהוקם המשכן, משום שמחלוקת תנאים יש בדבר.

אֶלָּא קַשְׁיָא עוֹלָה! תְּרֵי תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: כְּלָלוֹת נֶאֶמְרוּ בְּסִינַי, וּפְרָטוֹת בְּאֹהֶל מוֹעֵד.

אלא קשיא [קשה] מענין עולה, שנאמר בשם רב אדא בר אהבה כי עולה שהקריבו ישראל במדבר אינה טעונה הפשט וניתוח, ובברייתא שהובאה כאן מפורש להיפך! ומשיבים: תרי תנאי [מחלוקת שני תנאים] היא. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' ישמעאל אומר: כללות עקרי התורה בלבד נאמרו בסיני, ופרטות כל הדינים המפורטים בספר ויקרא נאמרו למשה באהל מועד, ובכללם דין הפשט וניתוח העולה (ויקרא א, ו), ומכאן שלא נהג דין זה עד שהוקם המשכן.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּלָלוֹת וּפְרָטוֹת נֶאֶמְרוּ בְּסִינַי, וְנִשְׁנוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וְנִשְׁתַּלְּשׁוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב.

ר' עקיבא אומר: גם הכללות וגם הפרטות נאמרו בסיני, ונשנו באהל מועד, ונשתלשו לכל ישראל שוב בערבות מואב כשחזר משה ולימד את התורה לעם (ראה דברים א, א). ולפי שיטתו גם דין ההפשט והניתוח נהג מאז מתן תורה, עד שלא הוקם המשכן.

אָמַר מָר: הַכֹּל כְּשֵׁירִין לְהַקְרִיב. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אֲמַר רַב הוּנָא, דְּאָמַר קְרָא ״וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה׳ וַיִקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל עוֹף הַטָּהוֹר״, ״בְּהֵמָה״ – כְּמַשְׁמָעוֹ, חַיָּה – בִּכְלַל בְּהֵמָה.

אמר מר [החכם] שנינו בברייתא: עד שלא הוקם המשכן, הכל כשירין להקריב אותם. בהמה חיה ועוף. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר רב הונא, שכן אמר קרא [הכתוב] בהקרבה שהקריב לאחר המבול: "ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור ויעל עולות במזבח" (בראשית ח, כ). ומסבירים: "בהמה" — כמשמעו, וכן עוף. חיה — בכלל "בהמה" האמורה בכתוב היא.