מִילְקֵי נַמִי לִילְקֵי! אַלָּמָּה אֲמַר רַבִּי זֵירָא: הַכָּתוּב נִתְּקוֹ לַעֲשֵׂה?

מילקי נמי לילקי [שילקה גם כן] על כך, כעל כל איסור לאו בתורה שיש בו מעשה. אלמה [מפני מה] אמר ר' זירא בדינו של השוחט מחוסר זמן בפנים, שאין לוקים על כך משום האיסור הכללי של פסולי ההקרבה "לא ירצה" ( ויקרא כב, כג), לפי שהכתוב נתקו לכלל איסור עשה "מיום השמיני והלאה ירצה" (יקרא כב, כז) שעליו אין לוקים? והרי עדיין קיים לאו זה של "לא תעשון"!

הָנֵי מִילֵּי לְרַבָּנַן, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן – הָכִי נַמִי.

ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] שאמר ר' זירא, הינם רק לשיטת רבנן [חכמים] החולקים על ר' שמעון במשנתנו, והם סבורים שאין ללמוד מ"לא תעשון" מצוות לא תעשה על שחיטת מחוסר זמן. ואולם לר' שמעון הכי נמי [אכן כך הוא גם כן הדין], שלוקים על שחיטת מחוסר זמן בפנים המקדש.

רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אֲמַר: פְּנִים דְּגִלְגָּל לְגַבֵּי שִׁילֹה – כְּחוּץ דָּמֵי.

רב נחמן בר יצחק אמר: דברי ר' זירא הינם אף לשיטת ר' שמעון, שאף הוא סבור שאין לוקים על שחיטת מחוסר זמן במקדש. ואין ללמוד מאיסור לאו שנאמר על תקופת המשכן בגלגל, משום שפנים המשכן בגלגל לגבי (ביחס) לתקופת המשכן בשילה כחוץ דמי [נחשב], ומה שנאסר ב"לא תעשון" הריהו איפוא הקרבה של מחוסר זמן בחוץ, ולא הקרבה של מחוסר זמן בפנים.

רַבָּה אֲמַר: טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן – כִּדְתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִנַּיִן לַזּוֹבֵחַ פֶּסַח בְּבָמַת יָחִיד בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת שֶׁהוּא בְּלֹא תַּעֲשֶׂה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפֶּסַח״.

רבה אמר: טעמיה [טעמו, מקור שיטתו] של ר' שמעון אינו מ"לא תעשון", כפי שלמד ריש לקיש, אלא ממקרא אחר, כדתניא [כמו ששנויה ברייתא], ר' שמעון אומר: מנין לזובח את קרבן הפסח שלו בבמת יחיד בשעת איסור הבמות, שהוא עובר על כך באיסור לא תעשה? תלמוד לומר: "לא תוכל לזבח את הפסח באחד שעריך... כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם תזבח את הפסח..."(דברים טז, ה — ו).

יָכוֹל אַף בִּשְׁעַת הֶיתֵּר הַבָּמוֹת כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ״, לֹא אָמַרְתִּי לְךָ אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל נִכְנָסִין בְּשַׁעַר אֶחָד.

יכול אף בשעת היתר הבמות כן הוא הדין, שאסור לזבוח את הפסח בבמת יחיד? תלמוד לומר: "באחד שעריך", לומר: לא אמרתי לך שהדבר אסור אלא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד למקדש להביא קרבנותיהם, אבל בזמן שאין מקום מיוחד שכל ישראל חייבים להביא בו את קרבנותיהם, אינו עובר בלא תעשה אם שחט את הפסח בבמת יחיד.

אֵימַת? אִי נֵימָא אַחַר חֲצוֹת – כָּרֵת נַמִי מִחַיַּיב! אֶלָּא לָאו – קוֹדֶם חֲצוֹת!

ומעתה נדון בדברים אלה: אימת [מתי] היתה שחיטה זו של קרבן הפסח, שהוא עובר עליה ב"לא תעשה" בבמת יחיד בשעת איסור במות? אי נימא [אם נאמר] שהיה זה אחר חצות היום של י"ד בניסן, שהוא הזמן הראוי להקרבת הפסח במקדש — לא רק שעבר על לא תעשה, אלא אף כרת נמי מחייב [גם כן הוא מתחייב], ככל השוחט בחוץ קדשים הראויים להיקרב במקדש! אלא לאו [האם לא] מדובר שהקריב את הפסח בבמת יחיד ביום י"ד בניסן קודם חצות, כשהוא מחוסר זמן. ומכאן שעוברים על כך באיסור לא תעשה!

לְעוֹלָם לְאַחַר חֲצוֹת, וּבִשְׁעַת הֶיתֵּר הַבָּמוֹת קָאֵי.

ודוחים את דברי רבה: לעולם אפשר לומר ששחיטה זו של הפסח בבמת יחיד נעשתה בזמנה, לאחר חצות יום י"ד בניסן, ובשעת היתר הבמות קאי [עומד, מדבר] (בתקופת המשכן בגלגל ובנוב ובגבעון) ובא מקרא זה ללמדנו שאף שהותרה הקרבת נדרים ונדבות בבמת יחיד, את קרבן הפסח נאסר להקריב מחוץ לבמה הגדולה.

וְהָא בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת קָאָמַר! אִיסּוּר בָּמָה לוֹ, הֶיתֵּר בָּמָה לַחֲבֵירוֹ.

ומקשים: והא [והרי] "בשעת איסור הבמות" קאמר [הוא אומר בברייתא]! ומשיבים: כך כוונת הדברים, בתקופה שיש איסור במה לו לענין קרבן זה של פסח, אבל יש בה היתר במה לחבירו לקרבן אחר, של נדרים ונדבות.

״מְחוּסַּר זְמַן״ כו׳. וְהָנֵי בְּנֵי אֲשָׁמוֹת נִינְהוּ? אֲמַר זְעֵירִי: תְּנֵי ״מְצוֹרָע״ בַּהֲדַיְיהוּ.

שנינו במשנתנו שהמקריב בחוץ מחוסר זמן בבעליו אינו חייב על כך, ובפרטי ענין זה נמנו הזב, והזבה, והיולדת, שהקריבו חטאתם ואשמם בחוץ בתוך ימי ספירת טהרתם. ושואלים: והני [וכי אלה] בני (חייבי) אשמות נינהו [הם]? אמר זעירי: תני [שנה, בגירסת משנתנו] "מצורע" בהדייהו [יחד איתם, עם זב וזבה ויולדת], ומצורע בטהרתו מביא גם אשם.

״עוֹלוֹתֵיהֶן וְשַׁלְמֵיהֶן״. וְהָנֵי בְּנֵי שְׁלָמִים נִינְהוּ? אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: תְּנֵי ״נָזִיר״. דִּזְעֵירִי קְבָעוּהָ תַּנָּאֵי, דְּרַב שֵׁשֶׁת לָא קְבָעוּהָ תַּנָּאֵי.

עוד שנינו במשנתנו שאם הקריבו מחוסרי הזמן את עולותיהן ושלמיהן בחוץ — חייבים על כך. ושוב שואלים: והני [וכי אלה] בני שלמים נינהו [הם]? אמר רב ששת: תני [שנה, בגירסת משנתנו]: "נזיר" יחד עם אלו המנויים בה, והרי נזיר מביא שלמים בסוף נזירותו. ומעירים: את גירסת זעירי במשנתנו ("מצורע") קבעוה תנאי [התנאים, שוני המשנה] בנוסח המשנה שהיו חוזרים ושונים. ואילו את גירסת רב ששת במשנתנו ("נזיר") לא קבעוה תנאי [התנאים] בלימודם.

אָמַר רַבִּי חִלְקִיָּה (דְּבֵי) רַב טוֹבִי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לִשְׁמוֹ, אֲבָל שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – חַיָּיב, הוֹאִיל וְרָאוּי לְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ בִּפְנִים.

שנינו במשנתנו שמי שלא מלאו ימי טהרתו, כגון מצורע, השוחט בחוץ את אשמו — הריהו פטור על כך, משום שאינו ראוי ליקרב באותה שעה. ובדין זה, אמר ר' חלקיה (דבי [מחכמי בית המדרש]) של רב טובי: לא שנו אלא ששחט את האשם בחוץ לשמו (לשם אשם), אבל אם שחט את האשם בחוץ שלא לשמו, אלא לשם קרבן אחר — חייב משום הקרבה בחוץ, הואיל וראוי להיות מוקרב שלא לשמו בפנים (במקדש), שהרי אשם שנשחט שלא לשמו כשר להקרבה (לעיל זבחים ב,א).

אִי הָכִי, לִשְׁמוֹ נַמִי נִיחַיַּיב, הוֹאִיל וְרָאוּי לְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ בִּפְנִים! בָּעֵי עֲקִירָה.

ומקשים על כך: אי הכי [אם כך] הוא, אפילו אם שחט את האשם לשמו נמי ניחייב [גם כן יתחייב] משום הקרבה בחוץ, הואיל וראוי (יכול היה) לשוחטו לשלא לשמו בפנים! ומשיבים: כדי שייחשב האשם שנשחט בחוץ בגדר "ראוי לפנים", בעי [צריך] הוא תחילה עקירה של שמו (שיכוון במפורש לשמו של קרבן אחר). אבל כל עוד לא נעקר שם אשם ממנו, אין הוא נחשב "ראוי לפנים".

מַתְקִיף לָהּ רַב הוּנָא: וְכִי יֵשׁ לְךָ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר לִשְׁמוֹ, וְכָשֵׁר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ? וְלֹא? וַהֲרֵי

מתקיף לה [מקשה על כך] רב הונא על דברי רב חלקיה, שאשם מחוסר זמן ראוי לפנים כששחטו שלא לשמו: וכי יש לך דבר שאינו כשר כשהוא נעשה לשמו, וכשר כשהוא נעשה שלא לשמו? ומשיבים: ולא? וכי אין דבר כזה? והרי