הָא אִיפַּנִּי! נְהִי דְּאִיפַּנִּי מִירוּשָׁלַיִם, מִכּוּלָּהּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לָא אִיפַּנִּי.

ומשיבים: אמר ר' יוחנן: רק את ראשו של גור הראם הכניסו לתיבה, בעוד שכל גופו היה מחוצה לה. ומקשים על כך: והאמר מר [והרי אמר החכם, רבה בר בר חנה]: מרבעתא דרישא פרסא ופלגא [מקום מרבץ ראשו, צוארו, היה בגודל פרסה וחצי], ואם כן אף את ראשו בלבד אי אפשר היה להכניס לתיבה! אלא צריך לתקן ולומר שרק את ראש (קצה) חוטמו של גור הראם הכניסו לתיבה, כדי שיוכל לנשום.

אִיכָּא דְּאָמְרִי, אֵיתִיבֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: ״אַיֵּה מֵתֵי מַבּוּל אַיֵּה מֵתֵי נְבוּכַדְנֶאצַּר״? מַאי לָאו מִדְּהָנֵי הָווּ – הָנֵי נַמִי הָווּ? מִידֵי אִירְיָא? הָא כִּדְאִיתֵיהּ וְהָא כִּדְאִיתֵיהּ.

ותמהים: ומדוע נזקק ר' יוחנן להסבר זה? והא [והרי] אמר ר' יוחנן שלא ירד מבול לארץ ישראל, ולשיטתו היה הראם עצמו בזמן המבול עומד בארץ ישראל! ומשיבים: אכן ר' יוחנן לא נזקק לכך, ורק לדברי ריש לקיש קאמר [הוא אומר], שכך יש להסביר לשיטת ריש לקיש. ושואלים לגופו של הסבר זה: כיצד ניתן היה להשאיר את הראם כשקצה חוטמו בתוך התיבה?

אֵיתִיבֵיהּ: ״מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ״; בִּשְׁלָמָא לְדִידִי דְּאָמִינָא יָרַד מַבּוּל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – מִשּׁוּם הָכִי מֵתוּ, אֶלָּא לְדִידָךְ אַמַּאי מֵתוּ? מִשּׁוּם הַבְלָא,

והא קסגיא [והרי היתה מהלכת] התיבה על פני המים! אמר ריש לקיש: קרניו של הראם קשרו בתיבה וכך הוא נסחף עימה. ומקשים עוד על הסבר זה: והאמר [והרי אמר] רב חסדא: אנשי דור המבול ברותחין קלקלו וברותחין נידונו, ואם כן כיצד שרד הראם במים הרותחים?

כִּדְרַב חִסְדָּא. דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: בְּרוֹתְחִין קִלְקְלוּ וּבְרוֹתְחִין נִידּוֹנוּ, דִּכְתִיב הָכָא: ״וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה״.

ומשיבים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאי אפשר היה לשרוד במים הרותחים של המבול, התיבה עצמה היכי סגיא [כיצד היתה מהלכת]? והרי היתה מצופה בזפת שנמסה במים רותחים! ועוד, עוג מלך הבשן, שלפי המסורת היה מאנשי דור המבול, ושרד בחיים, היכא קאי [איך עמד, שרד] בתוך המים הרותחים? אלא בודאי יש לומר שנס נעשה להם, שנצטננו המים שהיו בצידי התיבה, וכך שרדה התיבה, וגם גור הראם ועוג מלך הבשן.

אִיכָּא דְּאָמְרִי, אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: ״מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ״; בִּשְׁלָמָא לְדִידִי דְּאָמִינָא לֹא יָרַד מַבּוּל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – מִשּׁוּם הָכִי הֲוֵי חָרָבָה, אֶלָּא לְדִידָךְ מַאי חָרָבָה? חָרָבָה שֶׁהָיְתָה מֵעִיקָּרָא.

וחוזרים לעיקר הדברים ושואלים: ולשיטת ר' שמעון בן לקיש, שירד מבול בארץ ישראל, ולכן יש לחשוש בה לטומאה של אנשי המבול, נהי נמי [אם גם כן] שירד מבול לארץ ישראל, והא [והרי] גם לשיטתו לא פש [נשאר] דבר מן המתים שם! שכך אמר ריש לקיש: למה נקרא שמה של בבל "מצולה"? שכל מתי מבול שבכל העולם נצתללו (צללו) שם. ור' יוחנן אמר: למה נקרא שמה של בבל "שנער"? שכל מתי מבול ננערו שם. הרי שריש לקיש עצמו אמר שכל המתים במבול, ואף אלו שבארץ ישראל, שקעו בבבל! ומשיבים: מכל מקום, אי אפשר שלא אידבקו [נדבקו] מקצת ממתי המבול שבארץ ישראל בטיט שהיה אז, ונשארו בה.

וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ חָרָבָה – כִּדְרַב חִסְדָּא. דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: בְּדוֹר הַמַּבּוּל לֹא נִגְזְרָה גְּזֵרָה עַל דָּגִים שֶׁבַּיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ״, וְלֹא דָּגִים שֶׁבַּיָּם.

כיון שהוזכרו הסברים בענין שמותיה של בבל, מוסיפים עוד, אמר ר' אבהו: למה נקרא שמה "שנער"? שמנערת עשיריה, שאינם עומדים בעשירותם. ושואלים על כך: והא קחזינן דהוו [והרי אנו רואים שיש שם עשירים] העומדים בעשירותם! ומשיבים: תלתא דרי לא משכי [שלושה דורות אינם נמשכים] בעושרם.

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר לֹא יָרַד מַבּוּל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – הַיְינוּ דְּקָם רֵימָא הָתָם. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר יָרַד, רֵימָא הֵיכָא קָם? אָמַר רַבִּי יַנַּאי: גּוּרִיּוֹת הִכְנִיסוּ בַּתֵּיבָה.

ועוד בענין בבל, שהגיעו לשם כל מתי המבול, אמר ר' אמי: כל האוכל מעפרה של בבל, כאילו אוכל בשר אבותיו, שיש שם הרבה מעפר המתים. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: כל האוכל מעפרה של בבל, כאילו אוכל בשר אבותיו. ויש אומרים: כאילו אוכל שקצים ורמשים, שהרי אף הם מתו במבול, ונבלעו באדמת בבל.

וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לְדִידִי חֲזִי לִי אוּרְזִילָא דְּרֵימָא בַּת יוֹמָא, וְהָוֵי כְּהַר תָּבוֹר, וְהַר תָּבוֹר כַּמָּה הָוְיָא – אַרְבְּעִין פַּרְסֵי. מַשְׁכָּא דְּצַוָּארֵיהּ – תְּלָתָא פַּרְסֵי, מַרְבַּעְתָּא דְּרֵישָׁא – פַּרְסָא וּפַלְגָּא, רְמָא כָּבָא וּסְכַר יַרְדְּנָא!

שנינו במשנתנו שאם הקריב בחוץ שעיר המשתלח של יום הכיפורים, הריהו פטור מהקרבת חוץ, משום שנאמר בענין זה: "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" (ויקרא יז, ד), ושעיר המשתלח אינו ראוי ומיועד לבוא אל פתח אהל מועד.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רֹאשׁוֹ הִכְנִיסוּ לַתֵּיבָה. וְהָאָמַר מָר: מַרְבַּעְתָּא דְּרֵישָׁא פַּרְסָא וּפַלְגָּא! אֶלָּא: רֹאשׁ חוֹטְמוֹ הִכְנִיסוּ לַתֵּיבָה.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא על המשך הכתוב: "להקריב קרבן לה' " שדרשו חכמים, כי המלה "קרבן" באה למעט שוחט חולין בפנים, שאינו חייב על כך. ועל כך שואלים: או שמא מן המלה "קרבן" שומע אני שדין שחיטת חוץ אמור אפילו בקדשי בדק הבית שהוקדשו לצורך המקדש, ולא לשם הקרבה על המזבח, שהרי גם הם נקראו "קרבן", שכך נאמר בשלל מלחמת מדין: "ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז לכפר על נפשותינו" (במדבר לא, נ) והם בודאי אינם קדשי מזבח!

וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא יָרַד מַבּוּל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל! לְדִבְרֵי רֵישׁ לָקִישׁ קָאָמַר.

תלמוד לומר: "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" (ויקרא יז, ד) ללמדנו שדין זה נוהג דווקא במי שראוי לבא בפתח אהל מועד, שעומד להקרבה. יצאו מכלל דין זה קדשי בדק הבית שאינן ראוין להקרבה.

וְהָא קָסַגְיָא תֵּיבָה! אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: קַרְנָיו קָשְׁרוּ בַּתֵּיבָה. וְהָאָמַר רַב חִסְדָּא: אַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל בְּרוֹתְחִין קִלְקְלוּ, וּבְרוֹתְחִין נִידּוֹנוּ!

וממשיכים לדון, אוציא מכלל דין שחיטת חוץ את אלו את קדשי בדק הבית, שאינן ראוין לבוא בפתח אהל מועד, ולא אוציא את שעיר המשתלח, שהרי הוא ראוי לבא אל פתח אהל מועד! תלמוד לומר: "להקריב קרבן לה' " להוציא שעיר המשתלח, שאין חייבים על שחיטתו בחוץ מפני שאינו מיוחד להקרבה לה', שהרי משלחים אותו לעזאזל. הרי שלפי ברייתא זו שעיר המשתלח ראוי לבוא אל פתח אהל מועד!

וּלְטַעֲמֵיךְ, תֵּיבָה הֵיכִי סַגְיָא? וְעוֹד, עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הֵיכָא קָאֵי? אֶלָּא, נֵס נַעֲשָׂה לָהֶם, שֶׁנִּצְטַנְּנוּ בְּצִידֵּי הַתֵּיבָה.

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן ששנינו בברייתא שהוא ראוי לבוא אל פתח אהל מועד, הרי זה קודם הגרלה, שהרי מכניסים את שני שעירי יום הכיפורים לעזרה, והכהן עושה הגרלה איזה קרב לה' ואיזה לעזאזל. ואילו כאן במשנתנו, ששנינו שאין הוא ראוי לבוא אל פתח אהל מועד, הרי זה לאחר הגרלה, שמעתה שוב אינו ראוי למקדש. ושואלים על כך: אחר הגרלה נמי [גם כן] עדיין ראוי לפנים הוא, שהרי האיכא [ישנה] מצות וידוי, שהכהן הגדול מתוודה עליו בעזרה!

וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן [בֶּן לָקִישׁ], נְהִי נַמִי דְּיָרַד מַבּוּל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהָא לָא פַּשׁ! דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ ״מְצוּלָּה״ – שֶׁכָּל מֵתֵי מַבּוּל נִצְתַּלְּלוּ שָׁם. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ ״שִׁנְעָר״ – שֶׁכָּל מֵתֵי מַבּוּל נִנְעֲרוּ שָׁם! אִי אֶפְשָׁר דְּלָא אִידַּבְּקוּ.

אלא אמר רב מני, לא קשיא [אין זו הסתירה שבין המשנה לברייתא קשה], שכך יש להסביר: כאן בברייתא ששנינו בה ששעיר המשתלח ראוי לפתח אהל מועד, הרי זה קודם וידוי שעדיין הוא ראוי להיות בפנים, כאן במשנתנו ששנינו בה שאין הוא ראוי לפתח אהל מועד, הרי זה לאחר וידוי, שמעתה שוב אין הוא ראוי להיות בפנים.

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ ״שִׁנְעָר״ – שֶׁמְּנָעֶרֶת עֲשִׁירֶיהָ. וְהָא קָחָזֵינַן דְּהָווּ! תְּלָתָא דָּרֵי לָא מָשְׁכִי.

שנינו במשנתנו שהמקריב בחוץ בעל חיים הרובע והנרבע או שאר קדשים פסולים, כגון המוקצה והנעבד ועוד, הריהו פטור על כך, משום שנאמר בדין שחיטת חוץ: "...לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה' " (ויקרא יז, ד) — שכל שאינו ראוי להקרבה במשכן ה' (משום פסולו), אין חייבים על הקרבתו בחוץ.

אָמַר רַבִּי אַמִי: כָּל הָאוֹכֵל מֵעֲפָרָהּ שֶׁל בָּבֶל, כְּאִילּוּ אוֹכֵל בְּשַׂר אֲבוֹתָיו. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: כָּל הָאוֹכֵל מֵעֲפָרָהּ שֶׁל בָּבֶל – כְּאִילּוּ אוֹכֵל בְּשַׂר אֲבוֹתָיו, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: כְּאִילּוּ אוֹכֵל שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים.

ושואלים: ולמה הוצרכנו ללימוד מכתוב זה? והא נמי [וזה גם כן], בדומה לפרה אדומה ושעיר המשתלח שנשנה דינם בראשית משנתנו, תיפוק ליה [תצא לו] הלכה זו מהאמור בתחילת אותו פסוק "ואל פתח אהל מועד לא הביאו", שכל שאינו מיועד לבוא לפתח אהל מועד אין חייבים על הקרבתו בחוץ. אלו גם כן אינם ראויים לבוא פתח אהל מועד!

״שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ״.

הא איפני [הרי כבר פונו]! ומשיב ריש לקיש: ברייתא זו הרי עוסקת בירושלים, ויש לומר שנהי דאיפני [אם אמנם פונו עצמות מתי מבול ונבוכדנצר] מירושלים, מכולה [מכל] ארץ ישראל לא איפני [פונו], ולכן מחוץ לירושלים רק מקום בדוק כשר לשחיטת הפרה.

וּרְמִינְהִי: ״אוֹ קָרְבָּן״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת שֶׁנִּקְרְאוּ קָרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה׳״?

איכא דאמרי [יש שאומרים] להיפך את מהלך הדברים הללו, שמברייתא זו איתיביה [הקשה לו] ריש לקיש לר' יוחנן הסבור שהמבול לא הגיע לארץ ישראל: הרי כך אמר ר' יהושע: "איה מתי מבול? איה מתי נבוכדנאצר?"ולכאורה מאי לאו מדהני הוו [האם אין להבין מכאן כי מכיון שאלה, מתי נבוכדנצר, היו] בארץ, הני נמי הוו [אלה, מתי מבול, גם כן היו בארץ]? ודחה ר' יוחנן את הראייה הזו: מידי איריא [כלום הדברים שייכים]? הא כדאיתיה והא כדאיתיה [זה כמו שישנו וזה כמו שישנו], מתי נבוכדנצר אמנם היו בארץ ישראל, ואולם מתי מבול לא היו בה, משום שהמבול לא היה בה.

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ״ – מִי שֶׁרָאוּי לָבֹא בְּאֹהֶל מוֹעֵד, יָצְאוּ קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת שֶׁאֵינָן רְאוּיִן.

ועוד איתיביה [הקשה לו] ריש לקיש לר' יוחנן: נאמר במבול "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו" (בראשית ז, ב). ומעתה, בשלמא לדידי דאמינא [נניח לשיטתי, שאני אומר] שירד מבול לארץ ישראל, משום הכי [כך] מתו כל בעלי החיים שעל פני האדמה ("בחרבה"), ואף אלו שבארץ ישראל, אלא לדידך [לשיטתך] שלא ירד בארץ ישראל מבול, אמאי [מדוע] מתו בעלי החיים שבארץ ישראל? והשיב ר' יוחנן: משום הבלא [חום] שהתלווה למי המבול, ואותו חום היה אף בארץ ישראל.

אוֹצִיא אֶת אֵלּוּ שֶׁאֵינָן רְאוּיִן, וְלֹא אוֹצִיא אֶת שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ שֶׁהוּא רָאוּי לָבֹא אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לַה׳״, לְהוֹצִיא שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ שֶׁאֵינוֹ מְיוּחָד לַה׳!

ומעירים: והוא כדברי רב חסדא, שאמר רב חסדא: ברותחין בחום שיש במעשי עריות קלקלו בני דור המבול, וברותחין נידונו שמי המבול רותחים היו. דכתיב הכא [שכן נאמר כאן בתום המבול]: "ויעבר אלקים רוח על הארץ וישכו המים" (בראשית ח, א), וכתיב התם [ונאמר שם במגילת אסתר לאחר תליית המן]: "וחמת המלך שככה" (אסתר ז, י), הרי ששכיכה באה לאחר חום, ואף במבול היה חום ששכך.

לָא קַשְׁיָא, כָּאן – קוֹדֶם הַגְרָלָה, כָּאן – לְאַחַר הַגְרָלָה. אַחַר הַגְרָלָה נַמִי, הָאִיכָּא וִידּוּי!

איכא דאמרי [יש שאומרים] את מהלך הדברים הזה באופן הפוך, שמפסוק אחר איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש, וכך הקשה: נאמר "מכל אשר בחרבה מתו" (בראשית ז, כב). בשלמא לדידי דאמינא [נניח לשיטתי, שאני אומר] שלא ירד מבול לארץ ישראל — משום הכי הוי [כך היה] מקום של חרבה אף בזמן המבול (ומתו בעלי החיים שבו מחמת החום). אלא לדידך [לשיטתך], שירד מבול בארץ ישראל, מאי [מה פירוש] "חרבה" האמור בתיאור המבול? והרי לא היה אז כל מקום יבש בעולם! והשיב ריש לקיש: הכוונה לחרבה (ליבשה) שהיתה מעיקרא [מתחילה, לפני בוא המבול] שמתו כל בעלי החיים שהיו בה.

אֶלָּא אֲמַר רַב מָנִי, לָא קַשְׁיָא: כָּאן – קוֹדֶם וִידּוּי, כָּאן – לְאַחַר וִידּוּי.

ואמאי קרי ליה [ומדוע קורא לה] הכתוב בתוך תיאור המבול "חרבה"? להשמיענו כדברי רב חסדא, שכך אמר רב חסדא: בדור המבול לא נגזרה גזרה על דגים שבים, שנאמר: "מכל אשר בחרבה מתו", כלומר, אלו שהיו מתחילה ביבשה, ולא דגים שבים.

״הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע״.

וממשיכים לדון במחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש אם ירד המבול בארץ ישראל, ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר, ר' יוחנן] שלא ירד מבול לארץ ישראל, היינו דקם רימא התם [זהו ההסבר לכך שעמד הראם שם בארץ ישראל] בזמן המבול, וכך נשאר בחיים. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר, ריש לקיש] שירד מבול אף בארץ ישראל, רימא היכא קם [הראם היכן עמד], שהרי ברור שהראם במידותיו הגדולות (כמבואר להלן) לא יכול היה להיכנס לתיבת נח! ומביאים בתשובה לכך מה שאמר ר' ינאי: הוא אכן נכנס לתיבה, ואולם לא היה זה ראם גדול במלוא קומתו, אלא גוריות (גורים) של ראמים הכניסו בתיבה, וכך נשתמרו הראמים לאחר המבול.

וְהָא נַמִי תֵּיפּוֹק לִי מִ״פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״!

ומקשים על כך: והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי אורזילא דרימא בת יומא [אני ראיתי גור ראם בן יומו] והוי [והיה גודלו] כהר תבור שבארץ ישראל. והר תבור כמה הויא [הוא גודלו]? ארבעין פרסי [ארבעים פרסה], משכא דצואריה תלתא פרסי [אורך צווארו של אותו גור ראמים היה שלוש פרסות], מרבעתא דרישא פרסא ופלגא [מקום מרבץ ראשו, צווארו, היה גודלו פרסה וחצי], רמא כבא וסכר ירדנא [הטיל אותו גור ראמים גלל, וסתם את הירדן מרוב גודלו]. ואם כן אף את גור הראם אי אפשר היה להכניס לתיבה בשל גודלו!