בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין, שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ – פָּטוּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִין – פָּטוּר, בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין – חַיָּיב בְּלֹא תַּעֲשֶׂה.

שהיו אלו בעלי מומין עוברין, שהקריבן בחוץ — הרי הוא פטור משום הקרבה בחוץ, שהרי אלו קדשים פסולים ואינם בכלל הראויים לבא לפני משכן ה'. ר' שמעון אומר: המקריב בחוץ בעלי מומין קבועין — פטור משום הקרבה בחוץ, ואולם המקריב בחוץ בעלי מומין עוברין — חייב עליהם, לא בכרת (כשאר החייבים על הקרבה בחוץ) אלא בלא תעשה בלבד, משום שהם ראויים לבוא לאחר זמן.

תּוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן, שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ – פָּטוּר; רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בְּנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן – פָּטוּר, וְתוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן – בְּלֹא תַּעֲשֶׂה.

ועוד בדינים אלה, תורים שעדיין לא הגיע זמנן להיות כשרים להקרבה (שאין התורים כשרים להקרבה אלא כשהם גדולים, משיזהיבו כנפיהם), או בני יונה שכבר עבר זמנן (שאין הם כשרים אלא בהיותם קטנים עד שיצהיבו כנפיהם), שהקריבן בחוץ — פטור על הקרבתם בחוץ, משום שאינם ראויים לבא לפני משכן ה' להקרבה. ר' שמעון אומר: בני יונה שעבר זמנן שהקריבם בחוץ — פטור עליהם, ואולם המקריב בחוץ תורים שלא הגיע זמנן — חייב עליהם, אמנם לא בכרת, אלא בלא תעשה בלבד.

אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ וּמְחוּסַּר זְמַן – פָּטוּר, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הֲרֵי זֶה בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. שֶׁרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל שֶׁהוּא רָאוּי לָבֹא לְאַחַר זְמַן – הֲרֵי זֶה בְּלֹא תַּעֲשֶׂה, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּל שֶׁאֵין בּוֹ כָּרֵת – אֵין בּוֹ לֹא תַּעֲשֶׂה.

ועוד כיוצא בו, המקריב בחוץ אותו ואת בנו ביום אחד, והרי איסור תורה הוא לשחוט את השני באותו יום (ויקרא כב, כח), ואינו ראוי להקרבה. וכן המקריב בחוץ מחוסר זמן שעדיין לא הגיע זמנו להיות ראוי להקרבה — הרי זה פטור, ר' שמעון אומר: הרי זה חייב בלא תעשה. שכן הוא הכלל במחלוקתם זו של חכמים ור' שמעון, שר' שמעון אומר: כל דבר מן הקדשים שהוא ראוי לבא להיות מוקרב במקדש לאחר זמן אף שכעת אינו ראוי, והקריבו בחוץ — הרי זה בלא תעשה ואין בו כרת. ואילו חכמים אומרים: כל שאין בו כרת אין בו גם לא תעשה.

מְחוּסַּר זְמַן, בֵּין בְּגוּפוֹ בֵּין בִּבְעָלָיו.

ומוסיפה המשנה: מחוסר זמן שנחלקו בו חכמים ור' שמעון — בין שהוא מחוסר זמן בגופו (כגון תורים שלא הגיע זמנם, או בהמה שלא מלאו לה שבעה ימים מלידתה, ראה ויקרא כב, כז), ובין שהוא מחוסר זמן בבעליו.

אֵיזֶהוּ מְחוּסַּר זְמַן בִּבְעָלָיו – הַזָּב וְהַזָּבָה וְהַיּוֹלֶדֶת וְהַמְצוֹרָע שֶׁהִקְרִיבוּ חַטָּאתָם וַאֲשָׁמָם בַּחוּץ – פְּטוּרִין, עוֹלוֹתֵיהֶן וְשַׁלְמֵיהֶן בַּחוּץ – חַיָּיבִין.

ומסבירים, איזהו מחוסר זמן בבעליו? כגון הזב והזבה והיולדת והמצורע שעדיין לא מלאו ימי טהרתם, שהקריבו את חטאתם ואשמם בחוץ — הריהם פטורין משום הקרבה בחוץ, שהרי אינם מחוייבים עדיין בקרבנות אלו, ואינם רשאים להביאם. ואולם אם הקריבו בשלב זה את עולותיהן ושלמיהן בחוץ — חייבין, מפני שקרבנות אלה באים כקרבנות נדבה אף כשהבעלים טמאים.

הַמַּעֲלֶה מִבְּשַׂר חַטָּאת, מִבְּשַׂר אָשָׁם, מִבְּשַׂר קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים, מִבְּשַׂר קֳדָשִׁים קַלִּים, וּמוֹתַר הָעוֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת,

המעלה בחוץ מבשר קרבן החטאת (החיצונה, הנאכלת לכהנים), מבשר אשם, מבשר שאר קדשי קדשים הנאכלים, כלומר, שני כבשי עצרת, מבשר קדשים קלים, וכן המעלה בחוץ ממותר מנחת העומר, לאחר שניטל ממנה הקומץ, ומשתי הלחם המובאות בחג השבועות, ומלחם הפנים אותו עורכים כל שבת בהיכל, וכן המעלה בחוץ משירי המנחות — פטור. משום שכל אלה הריהם מיועדים לאכילה על ידי הכהנים ולא להקרבה על המזבח.

וְהַיּוֹצֵק, וְהַפּוֹתֵת, וְהַבּוֹלֵל, וְהַמּוֹלֵחַ, וְהַמֵּנִיף, וְהַמַּגִּישׁ, וְהַמְסַדֵּר אֶת הַשּׁוּלְחָן, וְהַמֵּטִיב אֶת הַנֵּרוֹת, וְהַקּוֹמֵץ, וְהַמְקַבֵּל דָּמִים, בַּחוּץ – פָּטוּר,

וכן העושה בחוץ עבודות אלו: היוצק את השמן על המנחה, והפותת את המנחה לפתיתים, והבולל בשמן את סולת המנחה, והמולח מנחות (או שאר קרבנות), והמניף מנחה, והמגיש את המנחה לקרן המזבח שעושה בחוץ, לאחר הנפתה, והמסדר את לחם הפנים על השולחן בחוץ, והמטיב את הנרות של המנורה, והקומץ מהמנחה, והמקבל בכלי מן הדמים של הקרבן. כל אלה אף שאסור לעשותם בחוץ, אם נעשו בחוץ — פטור, שאין חייבים אלא על עבודה כעין העלאה, שהוזכרה בכתוב, שהיא גמר עבודה. וכל אלו יש עבודה אחריהן.

וְאֵין חַיָּיבִין עָלָיו לֹא מִשּׁוּם זָרוּת, וְלֹא מִשּׁוּם טוּמְאָה, וְלֹא מִשּׁוּם מְחוּסַּר בְּגָדִים, וְלֹא מִשּׁוּם [שֶׁלֹּא] רָחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם.

ואין חייבין עליו (על כל העבודות הללו) מיתה לא משום זרות (איסור עבודה למי שאינו כהן), ולא משום האיסור על הכהנים לעבוד בטומאה, ולא משום האיסור על הכהן לעבוד כשהוא מחוסר בגדים (בגדי הכהונה), ולא משום האיסור על הכהן לעבוד בהיותו במצב [שלא] רחוץ ידים ורגלים.

עַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן – הָיוּ הַבָּמוֹת מוּתָּרוֹת, וַעֲבוֹדָה בַּבְּכוֹרוֹת, וּמִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן – נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת, וַעֲבוֹדָה בַּכֹּהֲנִים. קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים נֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, וְקָדָשִׁים קַלִּים בְּכָל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. בָּאוּ לְגִלְגָּל – הוּתְּרוּ הַבָּמוֹת, קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים נֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, וְקָדָשִׁים קַלִּים בְּכָל מָקוֹם.

ומעתה נשנה דין הקרבה בחוץ במהלך הדורות: בתחילה, עד שלא הוקם המשכן במדבר סיני, בשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים, היו הבמות מותרות הותר להקריב בכל מקום, והעבודה בקרבנות היתה נעשית בבכורות של כל ישראל. ומעת שהוקם המשכן נאסרו כל הבמות, והעבודה היתה נעשית בכהנים בלבד. ואז קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים (בחצר אהל מועד), ואילו קדשים קלים נאכלים בכל מחנה ישראל. בזמן כניסת ישראל לארץ בימי יהושע, לאחר שעברו את הירדן ובאו לגלגל, ושם עמד המשכן ומזבח הנחושת — הותרו שוב הבמות. ואז קדשי קדשים היו נאכלין לפנים מן הקלעים של חצר המשכן, ואולם קדשים קלים היו נאכלים בכל מקום.

בָּאוּ לְשִׁילֹה – נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת. וְלֹא הָיָה שָׁם תִּקְרָה, אֶלָּא בֵּית אֲבָנִים בִּלְבַד מִלְּמַטָּן, וְהַיְּרִיעוֹת מִלְמַעְלָן. וְהִיא הָיְתָה ״מְנוּחָה״. קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים נֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, וְקָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּכָל הָרוֹאֶה.

ולאחר מכן, כאשר באו לשילה ושם שוכן אהל מועד, חזרו ונאסרו הבמות. ומשכן זה שהיה בשילה, לא היה שם תקרה העשויה מקרשים או אבנים, אלא בית אבנים בלבד מלמטן, והיריעות של המשכן היו פרוסות מלמעלן. והיא התקופה בה היה המשכן בשילה, היתה זו המכונה בתורה "מנוחה", שעד אותה שעה התירה התורה הקרבה בבמות, שנאמר: "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה" (דברים יב, ט). ובתקופה זו היו קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים המקיפים את חצר בית ה', וקדשים קלים ומעשר שני שצריך להביאם למקום המשכן ולאוכלם לפני ה' (דברים יב, ו) היו נאכלים בכל מקום הרואה את שילה.

בָּאוּ לְנוֹב וְגִבְעוֹן – הוּתְּרוּ הַבָּמוֹת: קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים נֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, קֳדָשִׁים קַלִּים בְּכָל עָרֵי יִשְׂרָאֵל.

ולאחר מכן, כאשר חרבה שילה עם מותו של עלי הכהן (ראה שמואל א ד, יח) באו המשכן וכליו לנוב וגבעון, ושוב הותרו הבמות. ואזי, קדשי קדשים היו נאכלין לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים היו נאכלים בכל ערי ישראל.

בָּאוּ לִירוּשָׁלַיִם – נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת, וְלֹא הָיָה לָהֶן הֶיתֵּר, וְהִיא הָיְתָה ״נַחֲלָה״. קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים נֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, קֳדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי לִפְנִים מִן הַחוֹמָה.

ומעת שבאו לירושלים ובנו את המקדש בימי שלמה, שוב נאסרו הבמות, ומעתה לא היה להן עוד היתר. והיא בהיות בית המקדש בירושלים, היתה "נחלה", שנזכרה בכתוב: "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה" (שמואל א ד, ט). ובירושלים קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, כלומר, בעזרה, קדשים קלים ומעשר שני — לפנים מן החומה של העיר, שהיא במקום מחנה ישראל שבמדבר.

כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁהִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת וְהִקְרִיבָן בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת מִבַּחוּץ – הֲרֵי אֵלּוּ בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה, וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת.

כל הקדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות, והקריבן בחוץ בשעת איסור הבמות מבחוץ — הרי זה עובר על אלו במצוות עשה להקריב במקום הנבחר על ידי ה', ועל מצוות לא תעשה שאין להקריב אז בבמה, וחייבין עליו כרת.

הִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת הֶיתֵּר הַבָּמוֹת וְהִקְרִיבָן בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת בַּחוּץ – הֲרֵי אֵלּוּ בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה, וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת. הִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת וְהִקְרִיבָן בִּשְׁעַת הֶיתֵּר הַבָּמוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ בַּעֲשֵׂה, וְאֵין בָּהֶן לֹא תַּעֲשֶׂה.

ואם הקדישן בשעת היתר הבמות כגון בזמן הבמה בגבעון, והקריבן בחוץ בשעת איסור הבמות משנבנה המקדש בירושלים בחוץ — הרי הוא עובר על אלו בעשה ולא תעשה, ואולם אין חייבין עליהן כרת. אם הקדישן בשעת איסור הבמות כגון בזמן משכן שילה, והקריבן בחוץ בשעת היתר הבמות בתקופת נוב — הרי אלו בעשה, כלומר, חייב על שביטל מצות עשה להביאם למשכן, ומכל מקום אין בהן עבירה על מצות לא תעשה (ולא עונש כרת), שלא להקריב במקדש, שהרי עכשיו מותר להקריב בחוץ.

וְאֵלּוּ קֳדָשִׁים קְרֵבִין בַּמִּשְׁכָּן: קֳדָשִׁים שֶׁהוּקְדְּשׁוּ לַמִּשְׁכָּן. קָרְבְּנוֹת צִיבּוּר קְרֵבִין בַּמִּשְׁכָּן, וְקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד בְּבָמָה. קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד שֶׁהוּקְדְּשׁוּ לַמִּשְׁכָּן – יַקְרִיבוּ בַּמִּשְׁכָּן, וְאִם הִקְרִיבָן בְּבָמָה – פָּטוּר.

ומוסיפה המשנה: ואלו קדשים שקרבין גם בזמן היתר הבמות רק במשכן שבבמה הגדולה, במת הציבור שבגלגל, בנוב ובגבעון: קדשים שהוקדשו לשם הקרבה במשכן. ולכן קרבנות ציבור שסתמן עומדים להקרבה במשכן קרבין במשכן, ואילו קרבנות היחיד שאינם עומדים להקרבה דווקא במשכן — קרבים בבמה. קרבנות היחיד שהוקדשו למשכן — יקריבו במשכן, ואם הקריבן בבמה — פטור. ועוד,

וּמַה בֵּין בָּמַת יָחִיד לְבָמַת צִיבּוּר? סְמִיכָה, וּשְׁחִיטַת צָפוֹן,

מה בין במת יחיד לבמת ציבור? שבבמת ציבור יש סמיכה ויש חובה של שחיטת צפון,