שָׁחַט בַּחוּץ וְהֶעֱלָה בַּחוּץ – חַיָּיב.

שחט עוף קדשים בחוץ והעלה בחוץ — חייב.

נִמְצָא, דֶּרֶךְ הֶכְשֵׁירוֹ בִּפְנִים – פְּטוּרוֹ בַּחוּץ, דֶּרֶךְ הֶכְשֵׁירוֹ מִבַּחוּץ – פְּטוּרוֹ בִּפְנִים.

נמצא שדרך הכשירו של עוף בפנים, כלומר, במליקה שעל ידה הוא מתחייב אם העלהו בחוץ — פטורו בחוץ, שאם מלקו בחוץ והעלהו בחוץ — פטור. דרך הכשירו מבחוץ בשחיטה, שאם שחט בחוץ הריהו מתחייב על העלאה בחוץ — פטורו בפנים, שהשוחט בפנים והעלה בחוץ פטור.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל שֶׁחַיָּיבִין עָלָיו בַּחוּץ – חַיָּיבִין עַל כַּיּוֹצֵא בּוֹ בִּפְנִים שֶׁהֶעֱלָה בַּחוּץ, חוּץ מִן הַשּׁוֹחֵט בִּפְנִים וּמַעֲלֶה בַּחוּץ.

ר' שמעון אומר: כל שחייבין עליו בחוץ כששחטו וגם העלהו בחוץ — חייבין על כיוצא בו ששחטו בפנים שהעלה בחוץ, חוץ מן השוחט עוף בפנים ומעלה בחוץ.

גמ׳ הַאי ״הֶכְשֵׁירוֹ״, ״חִיּוּבוֹ״ הוּא! תְּנֵי: ״חִיּוּבוֹ״.

על מה ששנינו במשנתנו ששחיטה היא דרך הכשרו של עוף קדשים מבחוץ, תוהים: האי [ביטוי זה] "הכשירו" אינו מתאים, שהרי שחיטה זו אינה מכשירה כלל עוף קדשים, אלא חיובו הוא, כלומר, הדרך בה הוא מתחייב על העלאה בחוץ! ומשיבים: אכן תני [שנה]: "חיובו".

״רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר״ [וכו׳]. אַהֵיכָא קָאֵי?

עוד שנינו בסוף משנתנו כי ר' שמעון אומר: כל שחייבים עליו בחוץ חייבים על כיוצא בו בפנים שהעלהו בחוץ, חוץ מן השוחט בפנים ומעלה בחוץ. ושואלים: אהיכא קאי [היכן ר' שמעון עומד]? לאיזה חלק של המשנה הוא מתייחס?

אִילֵימָא אַרֵישָׁא קָאֵי: הַמּוֹלֵק עוֹף בִּפְנִים וְהֶעֱלָה בַּחוּץ – חַיָּיב, מָלַק בַּחוּץ וְהֶעֱלָה בַּחוּץ – פָּטוּר; וְאָמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן: כִּי הֵיכִי דִּפְנִים מִיחַיַּיב – בַּחוּץ נַמִי מִיחַיַּיב. הַאי ״כָּל שֶׁחַיָּיבִין עָלָיו בַּחוּץ״, ״כָּל שֶׁחַיָּיבִין עָלָיו בִּפְנִים״ מִיבָּעֵי לֵיהּ!

אילימא ארישא קאי [אם תאמר על ראשה הוא עומד], שאמר התנא הראשון: המולק עוף בפנים והעלה בחוץ — חייב, מלק בחוץ והעלה בחוץ — פטור. ואמר ליה [לו] ר' שמעון: כי היכי [כמו] שהנמלק בפנים מיחייב [מתחייב] על העלאתו בחוץ, כך הנמלק בחוץ נמי מיחייב [גם כן מתחייב] על העלאתו. אם כן האי [זה] שהוא שונה: "כל שחייבין עליו בחוץ חייבים על כיוצא בו בפנים", "כל שחייבין עליו בפנים חייבים על כיוצא בו בחוץ" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]!

אֶלָּא: כִּי הֵיכִי דְּבַחוּץ לָא מִיחַיַּיב – בִּפְנִים נַמִי לָא לִיחַיַּיב. הַאי ״כָּל שֶׁאֵין חַיָּיבִין עָלָיו בַּחוּץ״ מִיבָּעֵי לֵיהּ!

אלא תאמר להיפך: כי היכי [כמו] שהנמלק בחוץ לא מיחייב [מתחייב] על העלאתו בחוץ, כך המולק בפנים נמי [גם כן] לא ליחייב [מתחייב] על העלאתו. אם כן, האי [זה] שהוא שונה: "כל שחייבים עליו בחוץ חייבים על כיוצא בו בפנים", "כל שאין חייבין עליו בחוץ אין חייבים על כיוצא בו בפנים" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]!

אֶלָּא אַסֵּיפָא קָאֵי: הַשּׁוֹחֵט עוֹף בִּפְנִים וְהֶעֱלָה בַּחוּץ – פָּטוּר, שָׁחַט בַּחוּץ וְהֶעֱלָה בַּחוּץ – חַיָּיב; וְאָמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן: כִּי הֵיכִי דְּבִפְנִים לָא מִיחַיַּיב – בַּחוּץ נַמִי לָא מִיחַיַּיב. הַאי ״כָּל שֶׁאֵין חַיָּיבִין״ מִיבָּעֵי לֵיהּ!

אלא תאמר כי ר' שמעון אסיפא קאי [על סופה של המשנה מתייחס] שאמר התנא הראשון: השוחט עוף בפנים והעלה בחוץ — פטור, שחט בחוץ והעלה בחוץ — חייב. ואמר ליה [לו] ר' שמעון: כי היכי [כמו] שהנשחט בפנים לא מיחייב [מתחייב] על העלאתו בחוץ, כך הנשחט בחוץ נמי [גם כן] לא מיחייב [מתחייב] על העלאתו. אם כן, האי [זה] שהוא שונה: "כל שחייבים עליו בחוץ", "כל שאין חייבין עליו בפנים" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]!

אֶלָּא, כִּי הֵיכִי דְּבַחוּץ מִיחַיַּיב – בִּפְנִים נַמִי מִיחַיַּיב. הָא קָתָנֵי: חוּץ מִן הַשּׁוֹחֵט בִּפְנִים וְהַמַּעֲלֶה בַּחוּץ!

אלא תפרש: כי היכי [כמו] שעל הנשחט בחוץ מיחייב [מתחייב], כך על הנשחט בפנים נמי מיחייב [גם כן מתחייב] על העלאתו בחוץ — אולם אי אפשר לומר כן, שכן הא קתני [הרי הוא שונה] במפורש: חוץ מן השוחט בפנים והמעלה בחוץ שאינו חייב!

אֲמַר זְעֵירִי: שְׁחִיטַת בְּהֵמָה בַּלַּיְלָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, וְהָכִי קָאָמַר: [וְכֵן] הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה בִּפְנִים בַּלַּיְלָה וְהֶעֱלָה בַּחוּץ – פָּטוּר, שָׁחַט בַּחוּץ בַּלַּיְלָה וְהֶעֱלָה בַּחוּץ – חַיָּיב.

אלא אמר זעירי: שחיטת בהמה בלילה בפנים איכא בינייהו [יש ביניהם], כלומר, ר' שמעון אינו מתייחס להלכות השנויות קודם לכן במשנה, אלא להלכה אחרת ששנה התנא הראשון, ואינה שנויה לפנינו. והכי קאמר [וכך הוא אומר] התנא הראשון: [וכן] השוחט בהמה בפנים במקדש בלילה, והיא נפסלת בכך והעלה בחוץ — פטור, לפי שאין היא מתקבלת בפנים. אבל אם שחט בחוץ בלילה והעלה בחוץ — חייב.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל שֶׁחַיָּיבִין עָלָיו בַּחוּץ – חַיָּיבִין עַל כַּיּוֹצֵא בּוֹ בִּפְנִים וְהֶעֱלָה בַּחוּץ, חוּץ מִן הַשּׁוֹחֵט עוֹף בִּפְנִים וְהֶעֱלָה בַּחוּץ.

ועל כך ר' שמעון אומר: כל שחייבין עליו על העלאתו בחוץ אם שחטו בחוץ — חייבין על כיוצא בו כששחטו בפנים והעלה אותו בחוץ (ואף השוחט בהמה בלילה בפנים והעלה בחוץ בכלל זה), חוץ מן השוחט עוף בפנים והעלה בחוץ.

רָבָא אֲמַר: קַבָּלָה בִּכְלִי חוֹל אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, וְהָכִי קָאָמַר: [וְכֵן] הַמְקַבֵּל בִּכְלִי חוֹל בִּפְנִים וְהֶעֱלָה בַּחוּץ – פָּטוּר, הַמְקַבֵּל בִּכְלִי חוֹל בַּחוּץ וְהֶעֱלָה בַּחוּץ – חַיָּיב.

רבא אמר: קבלה של דם הקרבן בכלי חול בפנים איכא בינייהו [יש ביניהם], והכי קאמר [וכך אומר] התנא הראשון: [וכן] המקבל דם בכלי חול בפנים והעלה בחוץ — פטור, שהרי אינו ראוי להתקבל בפנים. אבל המקבל בכלי חול בחוץ והעלה בחוץ — חייב.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל שֶׁחַיָּיבִין עָלָיו בַּחוּץ – חַיָּיבִין עַל כַּיּוֹצֵא בּוֹ בִּפְנִים וְהֶעֱלוֹ בַּחוּץ, חוּץ מִן הַשּׁוֹחֵט עוֹף בִּפְנִים וְהֶעֱלוֹ בַּחוּץ.

ר' שמעון אומר: כל שחייבין עליו על העלאתו בחוץ, אם עשאו בחוץ — חייבין על כיוצא בו כשעשאו בפנים והעלו בחוץ (ואף המקבל דם בכלי חול בכלל זה), חוץ מן השוחט עוף בפנים והעלו בחוץ.

הָשְׁתָּא דְּתָנֵי אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: הַמּוֹלֵק עוֹף בִּפְנִים וְהֶעֱלוֹ בַּחוּץ – חַיָּיב, מָלַק בַּחוּץ וְהֶעֱלָה בַּחוּץ – פָּטוּר, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מִיחַיֵּיב; רַבִּי שִׁמְעוֹן הָתָם קָאֵי, וּתְנֵי: כָּל שֶׁחַיָּיבִין עָלָיו בִּפְנִים וְהֶעֱלָה בַּחוּץ – חַיָּיבִין עָלָיו בַּחוּץ.

ואומרים: השתא דתני אבוה [עכשיו ששנה אביו] של שמואל בר רב יצחק כי ר' שמעון חולק על ההלכה שבראש המשנה, שכן הוא שונה בברייתא: המולק עוף בפנים והעלו בחוץ — חייב, מלק בחוץ והעלה בחוץ — פטור, ור' שמעון מיחייב. יש לפרש כי ר' שמעון התם קאי [שם הוא עומד], להלכה זו של המולק בחוץ הוא מתייחס בסוף המשנה, ותני [ושנה] כך בדבריו: כל שחייבין עליו בפנים והעלה בחוץ, ובכלל זה המולק את העוף בפנים — חייבין עליו בחוץ, שגם אם מלק בחוץ — חייב על העלאתו.

מתני׳ חַטָּאת שֶׁקִּבֵּל דָּמָהּ בְּכוֹס אֶחָד; נָתַן בַּחוּץ וְחָזַר וְנָתַן בִּפְנִים, בִּפְנִים וְחָזַר וְנָתַן בַּחוּץ – חַיָּיב, שֶׁכּוּלּוֹ רָאוּי בִּפְנִים.

חטאת שקבל הכהן את דמה בכוס אחד, ונתן תחילה מן הדם על מזבח בחוץ למקדש, וחזר ונתן ממה שנותר בפנים. או שנתן תחילה מן הדם בפנים, וחזר ונתן ממה שנשאר מן הדם בחוץ — חייב בשני המקרים משום העלאה בחוץ, משום שכולו (כל הדם שבכוס) ראוי הוא לנתינה בפנים.

קִבֵּל דָּמָהּ בִּשְׁתֵּי כוֹסוֹת; נָתַן שְׁנֵיהֶם בִּפְנִים – פָּטוּר, שְׁנֵיהֶם בַּחוּץ – חַיָּיב. אֶחָד בִּפְנִים וְאֶחָד בַּחוּץ – פָּטוּר. אֶחָד בַּחוּץ וְאֶחָד בִּפְנִים – חַיָּיב עַל הַחִיצוֹן, וְהַפְּנִימִי מְכַפֵּר.

אם קבל דמה בשתי כוסות, נתן שניהם בפנים — פטור, שעשה כראוי. אם נתן את שניהם בחוץ — חייב, שהרי שניהם ראויים ליקרב בפנים. אם נתן אחד בפנים ואחד בחוץ — פטור על השני, שהרי כבר גמר את המצוה בכוס הראשון, ושוב אין השני ראוי לבוא בפנים. אם נתן תחילה אחד בחוץ ואחר כך אחד בפנים — חייב על החיצון שהיה ראוי לבוא בפנים. והפנימי מכפר, כלומר, יצא בו ידי חובת חטאתו.

לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמַפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה, וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, וְאַחַר כָּךְ נִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה, וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן עוֹמְדוֹת; שָׁחַט שְׁתֵּיהֶן בִּפְנִים – פָּטוּר, שְׁתֵּיהֶן בַּחוּץ – חַיָּיב, אַחַת בִּפְנִים וְאַחַת בַּחוּץ – פָּטוּר, אַחַת בַּחוּץ וְאַחַת בִּפְנִים – חַיָּיב עַל הַחִיצוֹנָה, וְהַפְּנִימִית מְכַפֶּרֶת.

למה הדבר דומה? למפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה, ואחר כך נמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות וצריך להקריב אחת מהן לחטאתו. אם שחט שתיהן בפנים — פטור. אם שחט שתיהן בחוץ — חייב, ששתיהן ראויות היו לישחט בפנים. שחט אחת בפנים ואחר כך אחת בחוץ — פוטר על השניה ששחט בחוץ, שכבר יצא ידי חובתו בראשונה, ואין השניה ראויה ליקרב בפנים. שחט אחת בחוץ ואחת בפנים — חייב על החיצונה, והפנימית מכפרת, כלומר, יוצא בה ידי חובת חטאתו.

כְּשֵׁם שֶׁדָּמָהּ פּוֹטֵר אֶת בְּשָׂרָהּ כָּךְ הִיא פּוֹטֶרֶת אֶת בְּשַׂר חֲבֶירְתָּהּ.

ומוסיפה המשנה: במקרה שכבר שחט שתיהן בפנים, וזרק דמה של אחת מהן, הרי כשם שדמה פוטר את בשרה מן המעילה, והוא מותר לכהנים, כך היא החטאת הזו פוטרת את בשר חבירתה מן המעילה.