אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מָצִינוּ מוֹתַר חַטָּאת בָּא עוֹלָה, וְאֵין מוֹתַר עוֹלָה בָּא חַטָּאת;

אמר לו ר' יהושע: בדרך זו אין להוכיח, כי מצינו שמותר חטאת (כגון שנותרו לו ממעות שהפריש לחטאת) בא עולה, ואין מותר עולה בא חטאת.

וּמַה חַטָּאת שֶׁמּוֹתָרָהּ בָּא עוֹלָה, שְׁחָטָהּ לְשֵׁם עוֹלָה – פְּסוּלָה, עוֹלָה שֶׁאֵין מוֹתָרָהּ בָּא חַטָּאת, שְׁחָטָהּ לְשֵׁם חַטָּאת – אֵינוֹ דִּין שֶׁתְּהֵא פְּסוּלָה?

ולפי דרכך אפשר היה להסיק כך: ומה חטאת שמותרה בא עולה, בכל זאת אם שחטה לשם עולה — פסולה, עולה שאין מותרה בא חטאת, שחטה לשם חטאת — אינו דין שתהא פסולה?

אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְּחַטָּאת – שֶׁכֵּן כְּשֵׁרָה לִשְׁמָהּ כָּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ, תֹּאמַר בְּפֶסַח – שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר לִשְׁמוֹ אֶלָּא בִּזְמַנּוֹ? הוֹאִיל וְהוּא פָּסוּל לִשְׁמוֹ, דִּין הוּא שֶׁיִּפָּסְלוּ אֲחֵרִים לִשְׁמוֹ.

אמר לו ר' אליעזר: לא, אם אמרת בחטאת, שכן היא כשרה לשמה כל השנה כולה, תאמר בפסח — שאינו כשר לשמו אלא בזמנו בלבד, ו הואיל והוא פסול לשמו שלא בזמנו, דין הוא שיפסלו אחרים לשמו בזמנו.

״שִׁמְעוֹן אֲחִי עֲזַרְיָה אוֹמֵר״ כו׳.

שנינו במשנה: שמעון אחי עזריה אומר כו' שכל הקרבנות ששחטם לשם גבוה מהם — כשרים, לשם נמוך מהם — פסולים.

רַב אַשִׁי מַתְנֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא מַתְנֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יַנַּאי: מַאי טַעְמָא דְּשִׁמְעוֹן אֲחִי עֲזַרְיָה? דְּאָמַר קְרָא: ״וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה׳״ – בְּמוּרָם מֵהֶן אֵין מִתְחַלְּלִין, בְּנָמוּךְ מֵהֶם מִתְחַלְּלִין.

רב אשי מתני משמיה [היה שונה משמו] של ר' יוחנן, ורב אחא בריה [בנו] של רבא מתני משמיה [היה שונה את הדבר הזה משמו] של ר' ינאי: מאי טעמא [מה הטעם] של שמעון אחי עזריה? שאמר קרא [המקרא] לגבי הכהנים: "ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' "(ויקרא כב, טו), שיש להבינו לא כאיסור, אלא כקביעת הלכה, במורם מהן אם שינה בעבודתם ועשאם לשם גבוה מהם במעלות הקודש אין מתחללין, ומכאן אתה למד כי בנמוך מהם מתחללין.

וְהַאי לְהָכִי הוּא דְּאָתָא? וְהָא מִיבָּעֵי לֵיהּ לִכְדִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: מִנַּיִן לָאוֹכֵל אֶת הַטֶּבֶל שֶׁהוּא בְּמִיתָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה׳״, בַּעֲתִידִים לִתְרוֹם הַכָּתוּב מְדַבֵּר!

ושואלים: והאי להכי [ופסוק זה לכך] הוא דאתא [שבא]? והא מיבעי ליה [והרי ואותו פסוק נצרך לו] לדרשה אחרת, לכ דברי שמואל, שאמר שמואל: מנין לאוכל את הטבל (תבואה שלא הפריש ממנה תרומה ומעשר) שהוא במיתה האמורה באותה פרשה? שנאמר: "ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' ", ולשון הכתוב משמעה כי בקדשי בני ישראל שעתידים לתרום הכתוב מדבר, ועדיין לא הרימו, והוא הטבל!

אִם כֵּן, לִכְתּוֹב קְרָא ״אֲשֶׁר הוּרְמוּ״, מַאי ״אֲשֶׁר יָרִימוּ״? שְׁמַע מִינֵּיהּ תַּרְתֵּי.

ומשיבים: אם כן, רק לצורך דרשתו של שמעון אחי עזריה מדבר הכתוב, לכתוב קרא [שיכתוב המקרא] "אשר הורמו", מאי [מה פירוש] שימוש הלשון "אשר ירימו" בלשון עתיד? שמע מיניה תרתי [למד מכאן שני דברים], גם לענין קדשים שנשחטו לשם גבוה מהם שאינם מתחללים, וגם לענין טבל שאסור לחללו.

בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: כְּשֵׁרִין וְאֵין מְרַצִּין, וְכִי פָּלֵיג – בַּחֲדָא פָּלֵיג; אוֹ דִּלְמָא כְּשֵׁרִין וּמְרַצִּין, וּבְתַרְתֵּי פְּלִיגִי?

בעי [שאל] ר' זירא: האם כוונתו של שמעון אחי עזריה היא שאם שחטם לשם גבוה מהם כשרין ואין מרצין אין עולים לבעליהם לרצון, וכדברי חכמים במשנה, וכי פליג [וכאשר הוא חולק] על חכמים בחדא פליג [בדבר אחד הוא חולק] באלה ששחטם לשם נמוך מהם, שלדעתו הם פסולים. או דלמא [שמא] כוונתו שהנשחטים לשם גבוה מהם כשרין ומרצין, ולפי זה בתרתי פליגי [בשני דברים הוא חולק]? שהרי לדעת חכמים, אם שחטם לשם גבוה מהם — כשרים, אבל לא עלו לבעלים ידי חובה.

אֲמַר אַבַּיֵי וְאִיתֵימָא רַבִּי זְרִיקָא, תָּא שְׁמַע: הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם שְׁלָמִים – כְּשֵׁרִים, שְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם בְּכוֹר אוֹ לְשֵׁם מַעֲשֵׂר – פְּסוּלִין;

אמר אביי ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' זריקא, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בהמשך דברי שמעון אחי עזריה במשנה: כיצד? הבכור והמעשר ששחטן לשם שלמים — כשרים, ואילו שלמים ששחטן לשם בכור או לשם מעשר — פסולין.

וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ כְּשֵׁרִין וּמְרַצִּין, בְּכוֹר בַּר רִיצּוּיֵי הוּא? אֶלָּא כְּשֵׁרִין וְאֵין מְרַצִּין; וּמִדְּסֵיפָא כְּשֵׁרִין וְאֵין מְרַצִּין, רֵישָׁא נַמִי כְּשֵׁרִין וְאֵין מְרַצִּין.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] שבכור ומעשר ששחטם לשם שלמים כשרין ומרצין, יש לתמוה: וכי בכור בר ריצויי [בן ריצוי] הוא? הרי אינו ענין של רצון ופיוס! אלא ודאי הכוונה היא כשרין ואין מרצין. ומדסיפא [ומכיון שבסוף] הכוונה היא כשרין ואין מרצין, רישא נמי [בהתחלה גם כן], לגבי קדשים קלים שנשחטו לשם קדשי קדשים, הכוונה היא כשרין ואין מרצין.

מִידֵי אִירְיָא? הָא כִּדְאִיתָא וְהָא כִּדְאִיתָא.

ודוחים: מידי איריא [וכי שייכים הדברים]? הא כדאיתא והא כדאיתא [זה כמו שהוא וזה כמו שהוא], שמא לענין קדשים קלים ששחטם לשם קדשי קדשים הכוונה היא שכשרים ומרצים, ולענין בכור ומעשר ששחטם לשם שלמים הכוונה היא רק שהם כשרים.

אֶלָּא מַאי קָא מַשְׁמַע לָן? גָּבוֹהַּ וְנָמוּךְ קָא מַשְׁמַע לָן? תָּנֵינָא: כֵּיצַד? קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם קֳדָשִׁים קַלִּים כו׳!

ושואלים: אלא אם לא ללמד על הרישא מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בדוגמה זו של בכור ומעשר ששחטם לשם שלמים? וכי דוגמה של גבוה ונמוך קא משמע לן [משמיע לנו]? הרי דבר זה כבר תנינא [שנינו] תחילה: כיצד? קדשי קדשים ששחטן לשם קדשים קלים כו'!

מַהוּ דְּתֵימָא: קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים וְקָדָשִׁים קַלִּים הוּא דְּאִיכָּא גָּבוֹהַּ וְנָמוּךְ, אֲבָל קַלִּים וְקַלִּים לָא.

ומשיבים: יש צורך בדין זה, שכן מהו דתימא [שתאמר]: קדשי קדשים וקדשים קלים הוא דאיכא [שיש] בהם דין גבוה ונמוך שאמר שמעון אחי עזריה, אבל קדשים קלים וקדשים קלים אחרים לא, שאין בהם גבוה ונמוך, וכולם נחשבים כדרגה אחת — לכן הודיענו שגם בקדשים קלים יש חלוקה לדרגות.

הָא נַמִי תָּנֵינָא: שְׁלָמִים קוֹדְמִים אֶת הַבְּכוֹר, מִפְּנֵי שֶׁהֵן טְעוּנִין מַתַּן אַרְבַּע וּסְמִיכָה וּנְסָכִים וּתְנוּפַת חָזֶה וְשׁוֹק!

ומקשים: הא נמי תנינא [הרי גם זה שנינו] במקום אחר: שלמים קודמים את הבכור בהקרבה, מפני שהן טעונין מתן ארבע וסמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק, מה שאין כן בבכור!

הָא עִיקָּר, הַהִיא אַגְּרָרָא נָסְבָהּ.

ומשיבים: הא [זה] הדין האמור במשנתנו עיקר, המשנה ההיא אגררא נסבה [בגרר, בדרך אגב לקח אותה] אגב רשימה ארוכה של קדימויות בקדשים.

מתני׳ הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שַׁחֲרִית בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַכְשִׁיר, כְּאִילּוּ נִשְׁחַט בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר; בֶּן בְּתֵירָא פּוֹסֵל, כְּאִילּוּ נִשְׁחַט בֵּין הָעַרְבַּיִם.

הפסח ששחטו שחרית בארבעה עשר בניסן, שהוא יום שחיטת הפסח, אבל לפני הזמן (שהוא בין הערביים), אם עשה זאת שלא לשמו — ר' יהושע מכשיר כאילו נשחט בשלשה עשר, ופסח ששחטו שלא בזמנו — כשר. בן בתירא פוסל אותו כאילו נשחט בין הערבים של יום ארבעה עשר.

אָמַר שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי: מְקוּבָּל אֲנִי מִפִּי שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זָקֵן בַּיּוֹם שֶׁהוֹשִׁיבוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּיְּשִׁיבָה, שֶׁכָּל הַזְּבָחִים הַנֶּאֱכָלִין שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – כְּשֵׁרִין, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים מִשּׁוּם חוֹבָה, חוּץ מִן הַפֶּסַח וּמִן הַחַטָּאת. וְלֹא הוֹסִיף בֶּן עַזַּאי אֶלָּא הָעוֹלָה, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים.

אמר שמעון בן עזאי: מקובל אני מפי שבעים ושנים זקן שדנו הסנהדרין והחליטו על כך ביום שהושיבו את ר' אליעזר בן עזריה בראש הישיבה, שכל הזבחים הנאכלין שנזבחו שלא לשמן — כשרין, אלא שלא עלו לבעלים משום חובה, חוץ מן הפסח ומן החטאת. ומעירים: ולפי זה לא הוסיף בן עזאי על דברי המשנה הראשונה אלא העולה, שאינה מן הזבחים הנאכלים, ולא הודו לו חכמים בזה.

גמ׳ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעֲיָא: מַכְשִׁיר הָיָה בֶּן בְּתֵירָא בְּפֶסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שַׁחֲרִית בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לִשְׁמוֹ, דְּכוּלֵּיהּ יוֹמָא זִימְנֵיהּ הוּא.

אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא: כשם שפוסל בן בתירא פסח ששחטו בבוקר ארבעה עשר שלא לשמו, כך מכשיר היה בן בתירא בפסח ששחטו שחרית בארבעה עשר לשמו, שלדעתו כוליה יומא זימניה הוא [כל היום של ארבע עשר בניסן זמנו הוא].

וּמַאי ״כְּאִילּוּ״?

ושואלים: אם כן, ומאי [ומה פירוש] הלשון "כאילו נשחט בין הערביים"? הרי לשיטתו אין חובה לשוחטו דוקא בין הערביים!

אַיְּידֵי דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ ״כְּאִילּוּ״, אָמַר אִיהוּ נַמִי ״כְּאִילּוּ״.

ומשיבים: איידי [מתוך] שאמר ר' יהושע "כאילו נשחט בשלושה עשר", אמר איהו נמי [הוא גם כן] "כאילו".

אִי הָכִי, אַדְּמִיפַּלְגִי בְּשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, לִיפְלְגוּ בְּלִשְׁמוֹ!

ושואלים: אי הכי [אם כך], אדמיפלגי [עד שהם חלוקים] בפסח שנשחט שלא לשמו בשחרית, ליפלגו [שיחלקו] בפסח שנשחט אז לשמו, האם הוא כשר או לא!

אִי אִיפְלְגוּ בְּלִשְׁמוֹ, הֲוָה אָמִינָא: אֲבָל בְּשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ מוֹדֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְבֶן בְּתֵירָא, הוֹאִיל וּמִקְצָתוֹ רָאוּי, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומשיבים: אי איפלגו [אם היו נחלקים] בלשמו, הוה אמינא [הייתי אומר] דווקא בזה נחלקו, אבל בשלא לשמו מודי [מודה] ר' יהושע לבן בתירא שהוא פסול אף בבוקר, הואיל ומקצתו של היום ראוי לקרבן, לכן קא משמע לן [משמיע לנו] שאף בזה נחלקו.

וְהָכְתִיב: ״בֵּין הָעַרְבַּיִם״!

ושואלים: כיצד יכול בן בתירא לומר שזמנו של הפסח גם בשחרית? והכתיב [והרי נאמר] במפורש: "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים" (שמות יב, ו)!

אָמַר עוּלָּא בְּרֵיהּ דְּרַב עִילַּאי: בֵּין שְׁנֵי עֲרָבִים.

אמר עולא בריה [בנו] של רב עילאי: הוא מפרש שהכוונה היא — בין שני ערבים כלומר, בין שני לילות, ליל שלושה עשר וליל ארבעה עשר.

תָּמִיד, דִּכְתִיב בֵּיהּ ״בֵּין הָעַרְבַּיִם״, הָכִי נַמִי דְּכוּלֵּי יוֹמָא כָּשֵׁר?

ומקשים: אם כך מפרשים ביטוי זה, קרבן תמיד דכתיב ביה [שנאמר בו]: "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים" (במדבר כח, ד), הכי נמי דכולי יומא [כך גם כך תאמר שכל היום] כשר?

הָתָם, מִדִּכְתִיב: ״אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר״, מִכְּלָל דְּבֵין הָעַרְבַּיִם – בֵּין הָעַרְבַּיִם מַמָּשׁ.

ומשיבים: התם מדכתיב [שם ממה שנאמר]: "את הכבש אחד תעשה בבקר" (במדבר כח, ד), מכלל הדברים אתה למד שבין הערבים — בין הערבים ממש.

אֵימָא: חַד בַּבֹּקֶר, אִידָךְ כּוּלֵּיהּ יוֹמָא!

ושואלים, אימא [אמור] כך: כבש חד [אחד] תעשה דווקא בבקר, אידך [והאחר] אפשר להקריב כוליה יומא [כל היום]!

אֶחָד בַּבֹּקֶר, וְלֹא שְׁנַיִם בַּבֹּקֶר.

ודוחים: לכך נאמר "אחד... בבקר" — ולא שנים בבקר, לומר שהשני צריך להעשות בין הערביים ממש.

נֵרוֹת, דִּכְתִיב ״בֵּין הָעַרְבַּיִם״, הָכִי נַמִי דְּכוּלֵּי יוֹמָא כָּשֵׁר!

ושואלים: נרות המנורה, דכתיב [שנאמר] בהם "ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים" (שמות ל, ח), הכי נמי דכולי יומא [כך גם כן תאמר שכל היום] כשר להדלקת הנרות?

שָׁאנֵי הָתָם, דִּכְתִיב: ״מֵעֶרֶב וְעַד בֹּקֶר״, וְתַנְיָא: ״מֵעֶרֶב וְעַד בֹּקֶר״ – תֵּן לָהּ מִדָּתָהּ שֶׁתְּהֵא דּוֹלֶקֶת וְהוֹלֶכֶת מֵעֶרֶב וְעַד בֹּקֶר. דָּבָר אַחֵר: אֵין לְךָ עֲבוֹדָה כְּשֵׁרָה מֵעֶרֶב וְעַד בֹּקֶר אֶלָּא זוֹ בִּלְבַד.

ומשיבים: שאני התם [שונה שם], דכתיב [שנאמר] במפורש: "מערב ועד בקר" (שמות כז, כא), ותניא [ושנויה ברייתא]: "מערב ועד בקר" כוונתו: תן לה במנורה את מדתה שמן שתהא דולקת והולכת מערב ועד בקר. ועוד דרשו שם דבר אחר: אין לך עבודה שכשרה מערב ועד בקר אלא זו בלבד, שהיא העבודה המאוחרת מכל עבודות היום.

קְטוֹרֶת דִּכְתִיב בָּהּ: ״בֵּין הָעַרְבַּיִם״, הָכִי נַמִי דְּכוּלֵּי יוֹמָא כָּשֵׁר!

ושואלים עוד: קטורת, דכתיב [שנאמר] בה: "בין הערבים" (שמות ל, ח) הכי נמי דכולי יומא [כך גם כן תאמר שכל היום] כשר?

שָׁאנֵי קְטֹרֶת,

ודוחים: שאני [שונה] קטרת