וְכַזַּיִת חֵלֶב – זוֹרֵק אֶת הַדָּם,

וכן אם נשתייר מהם רק כזית חלב שעולה למזבח — הרי זה זורק את הדם עליהם, ויצא ידי חובת קרבנו.

חֲצִי זַיִת בָּשָׂר וַחֲצִי זַיִת חֵלֶב – אֵינוֹ זוֹרֵק אֶת הַדָּם. וּבְעוֹלָה, חֲצִי זַיִת בָּשָׂר וַחֲצִי זַיִת חֵלֶב – זוֹרֵק אֶת הַדָּם, מִפְּנֵי שֶׁכּוּלָּהּ כָּלִיל. וּמִנְחָה, אֲפִילּוּ כּוּלָּהּ קַיֶּימֶת – לֹא יִזְרוֹק.

ואולם אם נשאר מהם רק חצי זית בשר וחצי זית חלב — אינו זורק עליהם את הדם, משום שלא נותר מן הקרבן שיעור ראוי לא לאכילה ולא להקרבה על המזבח. ובעולה אפילו חצי זית בשר וחצי זית חלב — זורק עליה את הדם, מפני שכולה כליל וגם הבשר וגם החלב קרבים על המזבח. ומנחה אפילו כולה קיימת — לא יזרוק.

מִנְחָה מַאי עֲבִידְתָהּ? אֲמַר רַב פַּפָּא: מִנְחַת נְסָכִים הַבָּאָה עִם הַזֶּבַח.

ותוהים: מנחה מאי עבידתה [מה מעשיה, עניינה כאן], והרי אין זריקת דם במנחות? אמר רב פפא: הכוונה היא למנחת נסכים הבאה עם הזבח, שאפילו שהיא עצמה כולה קיימת, אין היא נחשבת עיקר הזבח, שיזרקו דמים בשבילה.

מתני׳ הַקּוֹמֶץ, וְהַלְּבוֹנָה, וְהַקְּטֹרֶת, וּמִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וּמִנְחַת נְסָכִים שֶׁהִקְרִיב מֵאַחַת מֵהֶן כַּזַּיִת בַּחוּץ – חַיָּיב. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹטֵר עַד שֶׁיַּקְרִיב אֶת כּוּלָּן. וְכוּלָּן שֶׁהִקְרִיב בִּפְנִים, וְשִׁיֵּיר מֵהֶן כַּזַּיִת וְהִקְרִיבוֹ בַּחוּץ – חַיָּיב.

הקומץ של המנחה, המוקטר על המזבח, והלבונה הנקטרת עם הקומץ, והקטרת המוקטרת בכל יום על המזבח הפנימי, ומנחת כהנים העולה כולה על המזבח, ומנחת חביתין של כהן משיח (כהן גדול) הקריבה בכל יום כליל על המזבח, ומנחת נסכים הבאה עם הקרבן, ומוקטרת כולה על המזבח, שהקריב מאחת מהן כזית בחוץ לעזרה — חייב משום העלאה בחוץ. ר' אליעזר פוטר עד שיקריב את כולן בשלמותם, כפי שהיה מוקרב כדינו במקדש. ומכל מקום, גם לדעת ר' אליעזר, כולן שהקריב אותם תחילה בפנים ושייר מהן כזית, ולאחר מכן הקריבו את אותו כזית בחוץ — חייב, כיון שבכך היתה נשלמת הקטרה.

וְכוּלָּן שֶׁחָסְרוּ כָּל שֶׁהוּ וְהִקְרִיבוֹ בַּחוּץ – פָּטוּר.

וכולן, כל אלה שנשנו במשנתנו, שחסרו כל שהו לפני הקטרתם, ונפסלו בכך, והקריבו אותם כך כפי שהם בחוץ — פטור.

הַמַּקְרִיב קֳדָשִׁים וְאֵימוּרִים בַּחוּץ – חַיָּיב.

המקריב בשר קדשים הנאכלים, ואיתם הקריב גם את האימורים שלהם, בחוץ — חייב על הקטרת האימורים, למרות שאינו חייב על הבשר.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הַמַּקְטִיר כַּזַּיִת בַּחוּץ – חַיָּיב, חֲצִי פְּרָס בִּפְנִים – פָּטוּר.

שנינו במשנה שהמקטיר קטורת בשיעור כזית בחוץ חייב. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: המקטיר קטורת כזית בחוץ — חייב, אף שאין בה שיעור הקטרה הראוי למקדש, שהוא משקל פרס (חצי מנה). ואילו המקטיר פחות מכשיעור הראוי, כגון חצי פרס בפנים — פטור. ומבררים את האמור בסוף ברייתא זו.

קָא סָלְקָא דַּעְתִּין, מַאי ״פָּטוּר״ – פָּטוּר זָר. אַמַּאי? הַקְטָרָה הִיא!

קא סלקא דעתין [עלה על דעתנו] לפרש כך: מאי [מה פירוש] "פטור" — כוונתו: פטור זר, שמי שאינו כהן, ואסור בעבודה, אם הקטיר במקדש פחות מכשיעור — פטור על כך, משום שלא עשה עבודה כראוי. ואולם על כך יש לתהות: אמאי [מדוע]? והרי הקטרה היא, כפי ששנינו בדין הראשון בברייתא זו, שאם הקטיר כזית בחוץ חייב!

אֲמַר רַבִּי זֵירָא אֲמַר רַב חִסְדָּא אֲמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אֲמַר רַב: מַאי ״פָּטוּר״ – פָּטוּר צִיבּוּר.

אמר ר' זירא אמר רב חסדא אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: מאי [מה פירוש] "פטור" האמור בברייתא? כוונתו: פטור ציבור, שאם הקטירו בכמות זו, אף שאין בה שיעור ראוי, יצאו ידי חובת הקטרה, ושוב אין צריכים להביא קטורת חדשה.

אֲמַר רַבִּי זֵירָא: אִי קַשְׁיָא לִי – הָא קַשְׁיָא לִי, הָא דַּאֲמַר רַב עֲלָהּ: בְּהָא אֲפִילּוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מוֹדֶה. דְּהָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לָאו הַקְטָרָה הִיא קָאָמַר!

אמר ר' זירא: אי קשיא [אם קשה] לי בהסבר זה — הא קשיא [דבר זה קשה] לי, הא [זה] שאמר רב עלה [עליה]: בהא [בהלכה זו] שיוצאים ידי חובת הקטרה בפחות משיעורה המלא, אפילו ר' אליעזר, שפוטר במשנתנו על הקטרה כזו בחוץ, מודה. וקשה לי על שיטתו זו של רב, דהא [שהרי] ר' אליעזר לאו [לא] הקטרה היא קאמר [הוא אומר], ומשום כך הוא פוטר במשנתנו על הקטרה כזו בחוץ!

אֲמַר רַבָּה: בְּהַקְטָרָה דְּהֵיכָל – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי.

אמר רבה בתשובה לשאלת ר' זירא: בהקטרה שנעשית בהיכל על מזבח הזהב פעמיים בכל יום, דכולי עלמא לא פליגי [הכל, חכמים ור' אליעזר, אינם חלוקים] שגם אם הקטיר כזית הריהי הקטרה, ויוצאים בה ידי חובה בפנים, וחייבים עליה בחוץ. שכן שיעור פרס אינו מדין תורה אלא מדברי חכמים. ובהקטרה זו עוסקת הברייתא.

כִּי פְּלִיגִי – בְּהַקְטָרָה דִּפְנִים, דְּמָר סָבַר: ״מְלֹא חָפְנָיו״ דַּוְקָא, וּמָר סָבַר: ״מְלֹא חָפְנָיו״ לָאו דַּוְקָא.

כי פליגי [כאשר נחלקו] חכמים ור' אליעזר במשנתנו, האם מתחייבים על הקטרה בחוץ בכזית, הרי זה בהקטרה שנעשית בפנים (בקודש הקודשים) ביום הכיפורים, ובכך נחלקו: דמר סבר [שחכם זה, ר' אליעזר, סבור] כי מה שנאמר בענין זה "ולקח... ומלא חפניו קטורת סמים דקה והביא מבית לפרוכת" (ויקרא טז, יב), כוונתו שתהא ההקטרה בשיעור זה דוקא, ולא בפחות ממנו. ולכן אינו חייב בפחות מכך על הקטרת חוץ. ואילו מר סבר [חכם זה, חכמים, סבורים] כי "מלא חפניו" הריהו לאו [לא] דוקא, ואין שיעור זה מעכב את הקטורת.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וְהָא כִּי קָא כְּתִיבָא ״חֻקָּה״ – בְּהַקְטָרָה דִּפְנִים הוּא דִּכְתִיב!

אמר ליה [לו] אביי לרבה: איך אפשר לומר שלדעת חכמים "מלא חפניו" לאו דווקא? והא כי קא כתיבא [והרי כאשר נאמרה] "חקה" בסדר עבודת יום הכיפורים (ויקרא טז, לד), אף בהקטרה שבפנים הוא דכתיב [שנאמר], וכל מקום שנאמר בתורה "חוקה" הוא מעכב!

אֶלָּא אֲמַר אַבַּיֵי: בְּהַקְטָרָה בִּפְנִים – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי.

אלא אמר אביי: בהקטרה בפנים כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שאם הקטיר פחות משיעור "מלא חפניו" שאין זו הקטרה.

כִּי פְּלִיגִי – בְּהַקְטָרָה דְּחוּץ, מָר סָבַר: יָלְפִינַן פְּנִים מִחוּץ, וּמָר סָבַר לָא יָלְפִינַן.

כי פליגי [כאשר נחלקו] חכמים ור' אליעזר במשנתנו, הרי זה בהקטרה של קטורת הפנים כשעשאה בחוץ, מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור]: ילפינן [למדים אנו] לענין זה את דינה של קטורת פנים (של יום הכיפורים) מדינה של קטורת חוץ (שבהיכל). וכשם שהמקטיר את קטורת ההיכל בחוץ חייב אף בכזית, כך המקטיר את קטורת הפנים בחוץ חייב בכזית. ואילו מר סבר [חכם זה ר' אליעזר סבור]: לא ילפינן [אין אנו למדים] דין קטורת פנים מקטורת היכל, לענין שיעור העלאה בחוץ.

אֲמַר רָבָא: הָשְׁתָּא חוּץ מִחוּץ לָא יָלְפִי רַבָּנַן, פְּנִים מִחוּץ מִיבָּעֵי?!

אמר רבא בסתירת הסברו של אביי: השתא [עכשיו, הרי] לענין העלאה בחוץ, אפילו את דינה של עבודת חוץ מדינה של עבודת חוץ אחרת לא ילפי רבנן [אין חכמים למדים], וכי את דינה של עבודת פנים מדינה של עבודת חוץ מיבעי [האם נצרך] לומר שלא ילמדו?

מַה הִיא? דְּתַנְיָא: יָכוֹל הַמַּעֲלֶה פָּחוֹת מִכַּזַּיִת קוֹמֶץ, וּפָחוֹת מִכַּזַּיִת אֵימוּרִין, וְהַמְנַסֵּךְ פָּחוֹת מִשְּׁלֹשֶׁת לוּגִּין יַיִן, [פָּחוֹת] מִשְּׁלֹשָׁה לוּגִּין מַיִם, יְהֵא חַיָּיב? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לַעֲשׂוֹת״ – עַל הַשָּׁלֵם חַיָּיב, וְאֵינוֹ חַיָּיב עַל הֶחָסֵר.

ומבררים: מה היא, מהו אותו ענין לימוד עבודת חוץ מעבודת חוץ שהתייחס אליו רבא? דתניא [ששנויה ברייתא]: יכול המעלה מחוץ לעזרה פחות מכזית קומץ וכן פחות מכזית אימורין, או המנסך בחוץ פחות משלשת לוגין יין או פחות משלשה לוגין מים בחג הסוכות יהא חייב? תלמוד לומר בדין העלאה בחוץ: "ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אותו" (ויקרא יז, ט), דווקא על השלם הוא חייב, ואינו חייב על החסר.

וְהָא פָּחוֹת מִשְּׁלֹשֶׁת לוּגִּין, דְּאִית בְּהוּ כַּמָּה זֵיתִים, וְלָא יָלְפִי רַבָּנַן חוּץ מִחוּץ!

והא [והרי] פחות משלשת לוגין, שפטור אם ניסך בהם בחוץ, דאית בהו [שיש בהם] שיעור של כמה זיתים, ובכל זאת לא ילפי רבנן [אין למדים חכמים] חוץ מחוץ, לחייב על ניסוך היין בחוץ בכזית, כדרך שחייבים בקרבנות אחרים הנעשים במזבח החיצון. ובודאי שאין ללמוד דין עבודת פנים מדין עבודת חוץ!

אֶלָּא אֲמַר רָבָא: כְּגוֹן דְּקַבְעִינְהוּ שְׁנֵי חֲצָאֵי פְרָס

אלא אמר רבא תשובה אחרת לשאלת ר' זירא: מה שאמר רב שעל הקטרת חצי פרס בפנים פטור הציבור מלהקריב שוב, אף לשיטת ר' אליעזר, הרי זה משום שגם לדעתו שיעור הקטרה הריהו בכזית (בין לצאת ידי חובה, ובין להתחייב על הקטרה של כזית בחוץ). ומה שנחלקו ר' אליעזר וחכמים במשנתנו האם מתחייב על הקטרת הקטורת בחוץ כאשר היא חסרה, הרי זה כגון דקבעינהו [שקבע אותם, הניחם] הכהן את שני חצאי פרס, כלומר, את כל הקטורת הראויה להקטרה,