מְחוּסַּר קְרִיבָה לָאו כִּמְחוּסַּר מַעֲשֶׂה דָּמֵי.

מחוסר קריבה לאו [אינו] כמחוסר מעשה דמי [נחשב], והרי זה כאילו לא היה עדיין בפיו.

אֵיתִיבֵיהּ: שְׁלֹשָׁה עָשָׂר דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּנִבְלַת עוֹף טָהוֹר, וְזֶה אֶחָד מֵהֶן: צְרִיכָה מַחֲשָׁבָה, וְאֵין צְרִיכָה הֶכְשֵׁר, וּמְטַמָּא טוּמְאַת אוֹכָלִין בְּכַבֵּיצָה. מַאי לָאו רַבִּי מֵאִיר הִיא?

איתיביה [הקשה לו] ר' אבא, ממה ששנינו: שלשה עשר דברים נאמרו בנבלת עוף טהור, וזה אחד מהן: צריכה מחשבה לאוכלה, כדי שתקבל טומאת אוכלים, ואין צריכה הכשר מים ולא מגע שרץ כדי לטמא, ומטמא טומאת אוכלין בכביצה. מאי לאו [האם משנה זו לא] שיטת ר' מאיר היא? ונמצא שלדעתו רק בכביצה היא מטמאת טומאת אוכלים, ולא בכזית!

לָא, רַבָּנַן הִיא.

ודוחים: לא, שיטת רבנן [חכמים] היא.

וְהָא קָתָנֵי רֵישָׁא: צְרִיכָה מַחֲשָׁבָה וְאֵין צְרִיכָה הֶכְשֵׁר; וּמַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ הַאי סְבָרָא – רַבִּי מֵאִיר. וּמִדְּרֵישָׁא רַבִּי מֵאִיר – סֵיפָא נַמִי רַבִּי מֵאִיר!

ושואלים: והא קתני רישא [והרי שנה בתחילה]: צריכה מחשבה ואין צריכה הכשר. ומאן שמעת ליה האי סברא [ומי שמעת אותו אומר סברה זו], שנבלת העוף אינה צריכה הכשר? ר' מאיר, כמבואר בברייתא שבעמוד הקודם. ומדרישא [ומכיון שראשה] שיטת ר' מאיר, סיפא נמי [סופה גם כן] כשיטת ר' מאיר!

מִידֵי אִירְיָא? הָא כִּדְאִיתָא וְהָא כִּדְאִיתָא.

ודוחים: מידי איריא [וכי שייכים הדברים]? הא כדאיתא והא כדאיתא [זו כמו שהיא וזו כמו שהיא].

וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: שְׁחִיטָתָהּ וּמְלִיקָתָהּ מְטַהֶרֶת טְרֵיפָתָהּ מִטּוּמְאָתָהּ; מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ הַאי סְבָרָא – רַבִּי מֵאִיר, רֵישָׁא וְסֵיפָא רַבִּי מֵאִיר וּמְצִיעֲתָא רַבָּנַן?

ומקשים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנה בסוף, בהמשך אותה משנה]: שחיטתה ומליקתה של עוף לקרבן מטהרת טריפתה מטומאתה. מאן שמעת ליה האי סברא [ומי שמעת אותו אומר סברה זו שמליקה מטהרת את הטריפה]? ר' מאיר, בפרק השביעי של מסכת זו (לעיל זבחים סז,א). וכי משנה זו, רישא וסיפא [ראשה וסופה] שיטת ר' מאיר היא, ומציעתא רבנן [ואמצעיתה כדעת חכמים]?

אִין, רֵישָׁא וְסֵיפָא רַבִּי מֵאִיר וּמְצִיעֲתָא רַבָּנַן.

ומשיבים: אין [אכן כן], רישא וסיפא [ראשה וסופה] כר' מאיר ומציעתא רבנן [ואמצעה כחכמים].

אֲמַר לֵיהּ רַב הַמְנוּנָא לְרַבִּי זֵירָא: לָא תֵּיתִיב אַכַּרְעָךְ עַד דְּאָמְרַתְּ לִי הָא מִילְּתָא: נִבְלַת עוֹף טָהוֹר לְרַבִּי מֵאִיר, מוֹנִין לָהּ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, אוֹ אֵין מוֹנִין רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי?

ועוד בענין זה אמר ליה [לו] רב המנונא לר' זירא: לא תיתיב אכרעך [תשב על רגליך] עד דאמרת [שתאמר] לי הא מילתא [דבר זה]: נבלת עוף טהור, לדעת ר' מאיר, הסבור שהיא מטמאה אוכלים במגעה בלא הכשר, משום שהיא ראויה לטמא בטומאת בית הבליעה שהיא אב הטומאה, האם כשנגעה באוכלים מונין לה ראשון ושני כדין אב טומאה, שהנוגע בו נעשה ראשון לטומאה, וחוזר ומטמא אוכלים אחרים, או אין מונין לה ראשון ושני, אלא דינה ככל אוכל טמא, שהוא ראשון לטומאה, ועושה שני לטומאה?

אֲמַר לֵיהּ: כָּל הֵיכָא דִּמְטַמֵּא אָדָם בְּמַגָּע – מוֹנִין בּוֹ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, כָּל הֵיכָא דְּאֵין מְטַמֵּא אָדָם בְּמַגָּע – אֵין מוֹנִין בּוֹ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי.

אמר ליה [לו] ר' זירא: כל היכא [מקום] שדבר מטמא אדם במגע — מונין בו ראשון ושני, כל היכא [מקום] שאין מטמא אדם במגע — אין מונין בו ראשון ושני, ונבלת העוף אינה מטמאה אדם במגע, אלא בבליעה בלבד.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי זֵירָא מֵרַבִּי אַמִי בַּר חִיָּיא, וְאָמְרִי לָהּ מֵרַבִּי אָבִין בַּר כָּהֲנָא: הָא דִּתְנַן: חִיבּוּרֵי אוֹכָלִין עַל יְדֵי מַשְׁקִין – חִיבּוּר לְטוּמְאָה קַלָּה וְאֵין חִיבּוּר לְטוּמְאָה חֲמוּרָה;

ובדומה לכך בעא מיניה [שאל אותו] ר' זירא מר' אמי בר חייא, ואמרי לה [ויש אומרים] ששאל מר' אבין בר כהנא: הא דתנן [זה ששנינו]: חיבורי אוכלין על ידי משקין שאם נטמא אחד מן האוכלים גם השני נטמא — הרי זה נחשב חיבור לצרף את האוכלים לשיעור טומאה רק לענין טומאה קלה כלומר, לענין טומאת אוכלים, ואין זה נחשב לחיבור לענין טומאה חמורה, שאם היתה זו נבילה, אין המשקה מצרף אותם לשיעור טומאה.

מוֹנִין בּוֹ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, אוֹ אֵין מוֹנִין בּוֹ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי?

האם כשנתחברו שני חלקי נבילה במשקים מונין בו ראשון ושני, שאוכל הנוגע בו חוזר ומטמא אוכלים, או אין מונין בו ראשון ושני?

אֲמַר לֵיהּ: כָּל הֵיכָא דִּמְטַמֵּא אָדָם – מוֹנִין בּוֹ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, אֵין מְטַמֵּא אָדָם – אֵין מוֹנִין בּוֹ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי.

אמר ליה [לו]: הכלל הוא, כל היכא [מקום] שמטמא אדם — מונין בו ראשון ושני, דבר שאין מטמא אדם — אין מונין בו ראשון ושני, ואדם אינו נטמא בטומאת אוכלים, וממילא אין מונים בחיבור זה ראשון ושני.

״יָצְאוּ אֵלּוּ וְאֵלּוּ״. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: לְהַלָּן הוּא אוֹמֵר חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת, כָּאן – לְמַחֲנֶה אַחַת, לוֹמַר לְךָ: כֵּיוָן שֶׁיָּצָא חוּץ לְמַחֲנֶה אַחַת – מְטַמֵּא בְּגָדִים.

שנינו במשנה בענין המוציאים את הפרים והשעירים הנשרפים: יצאו אלו ואלו מחוץ לחומת העזרה — כולם מטמאים בגדים שעליהם. ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שכבר כשיצאו חוץ לעזרה הריהם מטמאים בגדים, עוד קודם שהחלו בשריפה מחוץ לירושלים? דתנו רבנן [ששנו חכמים] על הנאמר בענין פר ושעיר הנשרפים של יום הכיפורים: "יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו באש" וכו' (ויקרא טז, כז): להלן הוא אומר שצריך להוציאם ולשורפם חוץ לשלש מחנות, כאן — חוץ למחנה אחת, לומר לך: כיון שיצא הנושא חוץ למחנה אחת, כלומר, מחנה שכינה, ובירושלים — חוץ לעזרה, מיד מטמא בגדים, וכפי שנאמר בהמשך: "יכבס בגדיו במים" (ויקרא טז, כח).

וְהִיא גּוּפָהּ מְנָלַן? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ – חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת. אַתָּה אוֹמֵר: חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מַחֲנֶה אַחַת?

ושואלים: והיא גופה [עצמה] שצריך לשורפם חוץ לשלש מחנות מנלן [מנין לנו]? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: מה שנאמר בפר כהן משיח "והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה וכו' ושרף אותו" (ויקרא ד, יב), כוונתו חוץ לשלש מחנות: מחנה שכינה, מחנה לויה ומחנה ישראל. אתה אומר: חוץ לשלש מחנות, או אינו אלא חוץ למחנה אחת, מחנה שכינה?

כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר בְּפַר הָעֵדָה ״מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״, שֶׁאֵין צָרִיךְ לוֹמַר, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: ״כַּאֲשֶׁר שָׂרַף אֵת הַפָּר הָרִאשׁוֹן״ – לִיתֵּן לוֹ מַחֲנֶה שְׁנִיָּה.

כשהוא אומר לאחר מכן בפר העדה: "מחוץ למחנה" (ויקרא ד, כא) שאין צריך לומר דבר זה, שהרי כבר נאמר באותו פסוק: "ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון" — הרי זה בא ליתן לו מחנה שניה, כלומר, שיש להוציאו חוץ למחנה נוסף, מחנה לויה.

כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ בַּדֶּשֶׁן, שֶׁאֵין צָרִיךְ לוֹמַר, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: ״עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף״ – לִיתֵּן לוֹ מַחֲנֶה שְׁלִישִׁית.

כשהוא אומר לאחר מכן "מחוץ למחנה" בענין הדשן שמרים הכהן מן המזבח בכל בוקר (ויקרא ו, ד) — שאין צריך לומר דבר זה, שהרי כבר נאמר בפר כהן משיח: "על שפך הדשן ישרף" (ויקרא ד, יב), ומכאן אנו כבר יודעים שמקום הדשן הוא מחוץ למחנה. אלא הרי זה בא ליתן לו מחנה שלישית, ללמד שבית הדשן הוא חוץ לשלושה מחנות.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, הַאי ״מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן: ״חוּץ לַמַּחֲנֶה״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: ״חוּץ לַמַּחֲנֶה״, מַה לְּהַלָּן חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת – אַף כָּאן חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת. וּמַה לְּהַלָּן לְמִזְרָחָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם

ושואלים: ור' שמעון, הסבור במשנתנו שאין המתעסקים בפרים ובשעירים הנשרפים מטמאים את הבגדים עד שיוצת האור ברובם, חוץ לשלש מחנות, האי [זה] "מחוץ למחנה" האמור בענין פר ושעיר של יום הכיפורים, מאי עביד ליה [מה הוא עושה בו]? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [צריך הוא לו לכמו ששנויה בברייתא], ר' אליעזר אומר: נאמר כאן בפר ושעיר של יום הכיפורים: "חוץ למחנה" (ויקרא טז, כז) ונאמר להלן בפרה אדומה: "והוציא אותה אל חוץ למחנה" (במדבר יט, ג), מה להלן בפר ושעיר, "חוץ למחנה" כוונתו חוץ לשלש מחנות, כלומר, חוץ לירושלים — אף כאן בפרה אדומה, כוונתו חוץ לשלש מחנות. ומה להלן בפרה, מוציא אותה למזרחה של ירושלים, שהרי צריך להזות מדם הפרה כנגד פתח ההיכל, שהוא במזרח —