הָיוּ סוֹבְלִין אוֹתוֹ בְּמוֹטוֹת. יָצְאוּ הָרִאשׁוֹנִים חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה וְהָאַחֲרוֹנִים לֹא יָצְאוּ – הָרִאשׁוֹנִים מְטַמְּאִין בְּגָדִים, וְהָאַחֲרוֹנִים אֵינָן מְטַמְּאִין בְּגָדִים עַד שֶׁיֵּצְאוּ. יָצְאוּ – אֵלּוּ וְאֵלּוּ מְטַמְּאִין בְּגָדִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵינָן מְטַמְּאִין עַד שֶׁיּוּצַּת הָאוּר בְּרוּבָּן. נִיתַּךְ הַבָּשָׂר – אֵין הַשּׂוֹרֵף מְטַמֵּא בְּגָדִים.

ועוד בדין פרים ושעירים הנשרפים: היו סובלין (נושאים) אותו (אותם) אל מחוץ לירושלים כשהם תלוים במוטות. ובדינם של אלה הנושאים את הקרבן: כאשר יצאו הראשונים חוץ לחומת העזרה, והאחרונים עדיין לא יצאו — הראשונים מטמאין בגדים, כדינם של כל המתעסקים בשריפת קרבנות אלו. והאחרונים אינן מטמאין בגדים עד שיצאו. וכאשר יצאו אלו ואלו — כולם מטמאין בגדים. ר' שמעון אומר: הן אלו ואלו, אינן מטמאין, שאין נטמאים אלא השורפים קרבנות אלו. ואף אלה, אינם נטמאים עד שיוצת האור (תאחז האש) ברובן של הקרבנות הללו, ולא לפני כן. ואחר שניתך הבשר נשרף לגמרי, ונעשה אפר — שוב אין השורף מטמא בגדים.

גמ׳ מַאי ״בִּירָה״? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מָקוֹם יֵשׁ בְּהַר הַבַּיִת, וּבִירָה שְׁמוֹ. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: כָּל הַבַּיִת כּוּלּוֹ קָרוּי בִּירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״(וְאֶל) הַבִּירָה אֲשֶׁר הֲכִינוֹתִי״.

שנינו במשנה שפרים ושעירים הנשרפים שנפסלו, נשרפים בבית הבירה. ושואלים: מאי [מה] היא אותה "בירה"? אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מקום יש בהר הבית, ו"בירה" שמו, ושם היו שורפים את הקרבנות הללו. וריש לקיש אמר: כל הבית (המקדש) כולו קרוי "בירה", שכן נאמר בתפילת דוד המלך: "ולשלמה בני תן לבב שלם לשמור מצוותיך עדותיך וחוקיך ולעשות הכל ולבנות הבירה אשר הכינותי" (דברי הימים א כט, יט).

אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ, שְׁלֹשָׁה בֵּית הַדְּשָׁנִין הֵן: בֵּית הַדֶּשֶׁן גָּדוֹל הָיָה בָּעֲזָרָה, שֶׁשָּׁם שׂוֹרְפִין פְּסוּלֵי קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים, וְאֵימוּרֵי קֳדָשִׁים קַלִּים, וּפָרִים הַנִּשְׂרָפִין וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִין שֶׁאֵירַע בָּהֶן פְּסוּל קוֹדֶם זְרִיקָה.

ובענין בית הדשן שנזכר במשנה, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: שלשה בית הדשנין הן שנועדו לשריפת הקרבנות: אחד, הוא בית הדשן הגדול שהיה בעזרה, ששם היו שורפין את פסולי קדשי קדשים, ואת אימורי (חלקי הקרבן הקרבים על המזבח) של קדשים קלים שנפסלו, ואת פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין שאירע בהן פסול (כגון שנטמאו) קודם הזריקה של דמם על המזבח.

וּבֵית הַדֶּשֶׁן אַחֵר הָיָה בְּהַר הַבַּיִת, שֶׁשָּׁם שׂוֹרְפִין פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים שֶׁאֵירַע בָּהֶן פְּסוּל אַחַר זְרִיקָה. וּכְמִצְוָתָן – חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת.

ועוד בית הדשן אחר היה בהר הבית, ששם היו שורפין פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שאירע בהן פסול אחר זריקה. ועוד בית דשן היה, שנועד לפרים ושעירים הנשרפים שנעשו כמצותן, והוא היה חוץ לשלש מחנות שהיו בזמן המשכן במדבר (מחנה שכינה, מחנה לויה ומחנה ישראל), ובזמן בית המקדש — מחוץ לירושלים.

תָּנֵי לֵוִי: שְׁלֹשָׁה בֵּית הַדְּשָׁנִין הֵן: בֵּית הַדֶּשֶׁן גָּדוֹל הָיָה בָּעֲזָרָה, שֶׁשָּׁם שׂוֹרְפִין פְּסוּלֵי קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים וְאֵימוּרֵי קֳדָשִׁים קַלִּים, וּפָרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים שֶׁאֵירַע בָּהֶן פְּסוּל, בֵּין קוֹדֶם זְרִיקָה בֵּין לְאַחַר זְרִיקָה. וּבֵית הַדֶּשֶׁן אַחֵר הָיָה בְּהַר הַבַּיִת, שֶׁשָּׁם שׂוֹרְפִין פָּרִים הַנִּשְׂרָפִין וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִין שֶׁאֵירַע בָּהֶן פְּסוּל בִּיצִיאָתָן. וּכְמִצְוָתָן – חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת.

ובענין זה, תני [שנה] לוי בברייתא באופן שונה, שלשה בית הדשנין הן: אחד הוא בית הדשן גדול שהיה בעזרה, ששם שורפין פסולי קדשי קדשים, ואימורי קדשים קלים, ופרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שאירע בהן פסול, בין שאירע הפסול קודם זריקה בין לאחר זריקה. ובית הדשן אחר היה בהר הבית, ששם שורפין פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין שאירע בהן פסול ביציאתן (לאחר שיצאו מהעזרה). ובית הדשן השלישי הוא זה שנועד לשריפת קרבנות הנעשים כמצותן, ומקומו מחוץ לשלש מחנות, מחוץ לחומת העיר.

בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: לִינָה מַהוּ שֶׁתּוֹעִיל בְּפָרִים הַנִּשְׂרָפִים וּבִשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים? מִי אָמְרִינַן: כִּי מְהַנְּיָא לִינָה – בְּבָשָׂר דְּבַר אֲכִילָה, אֲבָל הָנֵי דְּלָאו בְּנֵי אֲכִילָה נִינְהוּ – לָא. אוֹ דִּלְמָא לָא שְׁנָא?

ודנים מהם הדברים הפוסלים בפרים ובשעירים הנשרפים. בעי [שאל] ר' ירמיה: לינה מהו שתועיל לפסול בפרים הנשרפים ובשעירים הנשרפים, אם לא הוציא את בשרם לבית הדשן עד שעבר הלילה? וצדדי השאלה, מי אמרינן [האם אומרים אנו]: כי מהניא [כאשר מועילה, פועלת] לינה לפסול, הרי זה רק ביחס לבשר דבר [שהוא בן] אכילה, כגון בשר עולה שיש בו אכילת מזבח, או בשר קדשי קדשים שנאכל על ידי הכהנים. אבל הני [אלה, פרים ושעירים הנשרפים], דלאו [שלא] בני אכילה נינהו [הם] שהרי הם נשרפים — לא תפסלם הלינה. או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה] והכל לינה פוסלתם?

אֲמַר רָבָא: הָא מִילְּתָא אִיבַּעֲיָא לֵיהּ לְאַבַּיֵי, וּפְשַׁטְנָא לֵיהּ מֵהָא: וְשָׁוִין שֶׁאִם חִישֵּׁב בַּאֲכִילַת פָּרִים וּבִשְׂרֵיפָתָן – שֶׁלֹּא עָשָׂה כְּלוּם. מַאי לָאו, מִדְּמַחֲשָׁבָה לָא פָּסְלָה, לִינָה נַמִי לָא פָּסְלָה?

אמר רבא: הא מילתא איבעיא ליה [דבר זה, שאלת ר' ירמיה, נשאלה לו] לאביי, ופשטנא ליה מהא [ופתרתי לו את שאלתו מזו ששנינו] בענין פרים הנשרפים, האם מחשבת חוץ לזמנו עושה בהם דין פיגול: ושוין גם האומרים שיש דין פיגול בפרים הנשרפים, מודים שאין הדברים אמורים אלא במחשב להקטיר את אימוריהם למחר. אבל אם חישב באכילת פרים ובשריפתן לאכול את בשרם למחר או לשורפם למחר — שלא עשה בכך כלום, שכן פרים אלו אינם קרבים ואינם נאכלים, ואין מחשבת פיגול אלא במחשב לאכול דבר שדרכו לאכול, או להקטיר דבר שדרכו להקטיר. מאי לאו [האם לא] נלמד מכאן: מכיון שמחשבה לשרוף למחר, לא פסלה [פוסלת] בפרים הנשרפים, לינה עד למחר נמי [גם כן] לא פסלה [פוסלת]?

וְדִלְמָא מַחֲשָׁבָה הוּא דְּלָא פָּסְלָה, אֲבָל לִינָה פָּסְלָה!

ודוחים את הראיה: ודלמא [ושמא] דווקא מחשבה הוא שלא פסלה [פוסלת], אבל לינה עצמה פסלה [פוסלת]!

תָּא שְׁמַע: פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִין מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהוּקְדְּשׁוּ. נִשְׁחֲטוּ – הוּכְשְׁרוּ לִיפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם וּבִמְחוּסַּר כִּיפּוּרִים וּבְלִינָה. מַאי לָאו לִינַת בָּשָׂר?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון ממה ששנינו במסכת מעילה: פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין — מועלין בהן משעה שהוקדשו, ומשעה שנשחטו — הוכשרו ליפסל בנגיעה של טבול יום ובנגיעה של מחוסר כיפורים ובלינה. מאי לאו [האם אין] הכוונה שנפסלים בלינת בשר, שלא הוציאהו לישרף עד למחרת?

לָא, לִינַת אֵימוּרִין.

ודוחים: לא, הכוונה היא לפסול של לינת אימורין החלקים הקרבים על המזבח.

וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: כּוּלָּן מוֹעֲלִין בָּהֶן בְּבֵית הַדֶּשֶׁן עַד שֶׁיּוּתַּךְ הַבָּשָׂר; מִדְּסֵיפָא בָּשָׂר – רֵישָׁא נַמִי בָּשָׂר! מִידֵי אִירְיָא? סֵיפָא בָּשָׂר רֵישָׁא אֵימוּרִין.

ומקשים על כך: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנה בסוף אותה משנה]: כולן מועלין בהן בהיותם בבית הדשן שהוא מקום שריפתם עד שיותך הבשר כלומר, עד שיישרפו לגמרי, יש ללמוד כי מדסיפא [מכיון שבסוף] מדובר בבשר, רישא נמי [ראשה גם כן] מדובר בבשר, ולא באימורים! ודוחים: מידי איריא [וכי שייכים הדברים]? סיפא [בסוף] מדובר בבשר, רישא [בראש] מדובר באימורין.

תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי לֵוִי: שֶׁאֵירַע בָּהֶן פְּסוּל בִּיצִיאָתָן. מַאי לָאו לִינָה? לָא, פְּסוּל טוּמְאָה וּפְסוּל יְצִיאָה.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה דתני [ששנה] לוי: בית הדשן שבהר הבית, שם היו שורפים פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שאירע בהן פסול ביציאתן. מאי לאו [האם לא] מדובר בפסול לינה? ודוחים: לא, מדובר כאן בפסול טומאה שנטמא הבשר, או פסול יציאה שיצאו מחוץ לעזרה קודם זמנם, לפני שנזרק הדם. ונשארה איפוא הבעיה ללא פתרון.

בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר: יְצִיאָה מַהוּ שֶׁתּוֹעִיל בְּפָרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים?

ועוד בענין זה בעי [שאל] ר' אלעזר: יציאה אל מחוץ לעזרה קודם הזמן, מהו שתועיל (שתפסול) בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים?

מַאי קָמִיבָּעֲיָא לֵיהּ? אֲמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר עֲדַיִין לֹא הִגִּיעַ זְמַנּוֹ לָצֵאת;

ושואלים: מאי קמיבעיא ליה [מה נשאלה לו]? מהי הבעיה, והרי מצוותם להישרף חוץ לעזרה! אמר ר' ירמיה בר אבא: שאלתו זו של ר' אלעזר היא אליבא דמאן דאמר [לפי שיטת מי שאומר] שבשר קדשים קלים שיצא אל מחוץ לעזרה קודם זריקת הדם נפסל בכך. שאף שסופו לצאת ולהיאכל בכל ירושלים, מכל מקום עדיין לא הגיע זמנו לצאת.

מִי אָמְרִינַן: הָנֵי מִילֵּי – בָּשָׂר דְּאֵין סוֹפוֹ לָצֵאת חוֹבָה, אֲבָל הָנֵי דְּסוֹפָן לָצֵאת חוֹבָה – לָא. אוֹ דִּלְמָא הָכָא נַמִי לֹא הִגִּיעַ זְמַנּוֹ לָצֵאת?

ואלו צדדי הבעיה, מי אמרינן [האם אומרים אנו]: הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא לגבי בשר קדשים קלים, משום שאין סופו לצאת חובה, שהרי יכול הוא לאכול קדשים קלים גם בעזרה, ואין חובה להוציאם משם. אבל הני [אלה, פרים ושעירים הנשרפים], שסופן לצאת חובה — לא, ואין היציאה קודם זמנה פוסלתם. או דלמא הכא נמי [שמא אלה גם כן] נפסלים, משום שיצאו כשלא הגיע זמנו לצאת?

תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי לֵוִי: שֶׁאֵירַע בּוֹ פְּסוּל בִּיצִיאָתוֹ. מַאי לָאו פְּסוּל יְצִיאָה? לָא, פְּסוּל טוּמְאָה וּפְסוּל לִינָה.

ומציעים פתרון, תא שמע [בוא ושמע] ממה דתני [ששנה] לוי: בבית הדשן שבהר הבית היו שורפים פר או שעיר שאירע בו פסול ביציאתו. מאי לאו [האם אין] הכוונה שאירע בו פסול יציאה, שיצא קודם זריקת הדם? ומכאן שיציאה פוסלתם! ודוחים: לא, אפשר לומר שמדובר כאן בפסול טומאה ובפסול לינה. ונשארה אף בעיה זו בלא פתרון.

בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר: פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים שֶׁיָּצָא רוּבּוֹ בְּמִיעוּט אֵבֶר, מַהוּ? הַךְ מִיעוּטָא דְּאֵבֶר בָּתַר רוּבָּא שָׁדֵינַן לֵיהּ – וְהָא לָא נָפְקָא לֵיהּ, אוֹ דִּלְמָא בָּתַר רוּבָּא דִּבְהֵמָה שָׁדֵינַן?

בעי [שאל] ר' אלעזר: פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שיצא רובו של בעל החיים אל מחוץ לעזרה במיעוט אבר כלומר, שאיבר אחד של הקרבן יצא רק מיעוטו, ואם נצרף חלק זה לשאר האיברים שיצאו, יימצא לפנינו רוב הבהמה שיצא, מהו הדין? האם נחשב בעל החיים כאילו יצא רובו? וצדדי השאלה, האם הך מיעוטא [מיעוט זה] של האבר, בתר רובא שדינן ליה [אחר הרוב של האיבר אנו משליכים משיבים אותו], והא [ואם כן הרי] לא נפקא ליה [יצא לו] האיבר. או דלמא בתר רובא [שמא אחר רוב] הבהמה שדינן [אנו משליכים] את חלק האיבר שכבר יצא, ונמצא שרוב הקרבן יצא?

פְּשִׁיטָא, דְּלָא שָׁבְקִינַן רוּבָּא דִּבְהֵמָה וְאָזְלִינַן בָּתַר רוּבָּא דְּאֵבָרִים! אֶלָּא, שֶׁיָּצָא חֶצְיוֹ בְּרוֹב אֵבֶר; הַאי מִיעוּטָא דְּאֵבֶר

ואומרים על כך: פשיטא [פשוט] הוא, דלא שבקינן רובא דבהמה [שאין אנו מניחים את רוב הבהמה] ואזלינן בתר רובא [והולכים אנו אחר רוב] האברים! אלא כך היתה שאלתו של ר' אלעזר: אם יצא חציו של הקרבן באופן כזה שרוב אבר מסויים יצא, ומיעוטו נותר בפנים. וצדדי השאלה, האם האי מיעוטא [אותו מיעוט] של האבר שעדיין לא יצא,