לֹא יְהוּ כֹּהֲנִים זַכָּאִין בְּעוֹרָהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עוֹר הָעֹלָה״, מִכָּל מָקוֹם.

לכן לא יהו כהנים זכאין בעורה? תלמוד לומר: "עור העלה" (ויקרא ז, ז), מכל מקום, לרבות עולה שנשחטה שלא לשמה, מאחר ומכל מקום זכה בה המזבח.

״עוֹר הָעֹלָה״ – אֵין לִי אֶלָּא עוֹר הָעוֹלָה, עוֹרוֹת קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב״. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אַף קֳדָשִׁים קַלִּים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עֹלָה״, מָה עוֹלָה קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים – אַף כָּל קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים.

ועוד דורשים, נאמר "עור העלה", אין לי אלא עור העולה בלבד שהוא לכהנים, עורות שאר קדשי קדשים מנין? תלמוד לומר: "עור העלה אשר הקריב" (ויקרא ז, ז), לרבות כל אשר הקריב. יכול שאני מרבה אף קדשים קלים בכלל זה? תלמוד לומר: "עלה", ולא הזכיר בסתם "כל אשר הקריב", ומכאן אני למד: מה עולה שהיא קדשי קדשים, אף כל שהוזכר בענין זה הוא קדשי קדשים, ולא בעור קדשים קלים.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: ״עוֹר הָעֹלָה״ – אֵין לִי אֶלָּא הָעוֹלָה, עוֹרוֹת קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים מִנַּיִן? וְדִין הוּא: וּמָה עוֹלָה שֶׁלֹּא זָכוּ בִּבְשָׂרָהּ – זָכוּ בְּעוֹרָהּ, קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים שֶׁזָּכוּ בִּבְשָׂרָן – אֵינוֹ דִּין שֶׁזָּכוּ בְּעוֹרָן?

ר' ישמעאל אומר מקור אחר לדברים: "עור העלה" — אין לי אלא עור העולה שהנהנים זוכים בו, עורות שאר קדשי קדשים, מנין לנו? ולכאורה דין (קל וחומר) הוא: ומה עולה, שלא זכו הכהנים בבשרה שהרי הכל עולה למזבח — בכל זאת זכו בעורה. קדשי קדשים, שזכו בבשרן — אינו דין שזכו בעורן?

מִזְבֵּחַ יוֹכִיחַ, שֶׁזָּכָה בַּבָּשָׂר וְלֹא זָכָה בָּעוֹר! מַה לְּמִזְבֵּחַ שֶׁכֵּן לֹא זָכָה בְּמִקְצָת, תֹּאמַר בְּכֹהֲנִים שֶׁזָּכוּ בְּמִקְצָת; הוֹאִיל וְזָכוּ בְּמִקְצָת – זָכוּ בְּכוּלֵּיהּ.

וכנגד זה אפשר לטעון: מזבח עצמו יוכיח שלא כקל וחומר זה, שכן זכה בעולה בבשר, ולא זכה בעור! ודוחים ראיה זו מהמזבח: מה למזבח שכן לא זכה במקצת עורות, שהרי אין המזבח זוכה כלל בעורות הקרבנות, תאמר בכהנים שזכו במקצת עורות הקרבנות, כמפורש בתורה לענין עור העולה. ולכן יש מקום לומר: הואיל וזכו הכהנים במקצת בעור העולה, זכו בכוליה [בעור קדשי הקדשים כולם].

רַבִּי אוֹמֵר: כָּל עַצְמוֹ לֹא הוּצְרַכְנוּ אֶלָּא לְעוֹר הָעוֹלָה בִּלְבַד. שֶׁבְּכָל מָקוֹם הָעוֹר מְהַלֵּךְ אַחַר הַבָּשָׂר.

רבי אומר: אין צורך ללימוד מיוחד לגבי עורות שאר קדשי קדשים, שכן כל עצמו של דין זה, שעורות ניתנים לכהנים, לא הוצרכנו לו אלא לענין עור העולה בלבד, לפי שבכל מקום לא ציותה התורה להפשיט את עור הקרבן. ולכן העור של הקרבן מהלך אחר הבשר של הקרבן, ונידון כמוהו:

פָּרִים הַנִּשְׂרָפִין וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִין – הֵן וְעוֹרוֹתֵיהֶן [נִשְׂרָפִין] עִמָּהֶן; חַטָּאת וְאָשָׁם וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִיבּוּר מַתָּנָה לַכֹּהֵן, רָצוּ – מַפְשִׁיטִין אוֹתָן, לֹא רָצוּ – אוֹכְלִין אוֹתָן עַל גַּבֵּי עוֹרָן; קֳדָשִׁים קַלִּים לַבְּעָלִים, רָצוּ – מַפְשִׁיטִין אוֹתָן, רָצוּ – אוֹכְלִין אוֹתָן עַל גַּב עוֹרָן.

פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין — הן ועורותיהן נשרפין עמהן, כמפורש בכתוב (ראה ויקרא ד, יב). חטאת ואשם וזבחי שלמי ציבור הרי הם כולם מתנה לכהן (ראה ויקרא ז ז), אם רצו — מפשיטין אותן ומשתמשים בעור לעצמו, לא רצו — אוכלין אותן על גבי (יחד עם) עורן. קדשים קלים כולם לבעלים, ולכן אם רצו — מפשיטין אותן ומשתמשים בעור, רצו — אוכלין אותן על גב עורן.

אֲבָל עוֹלָה נֶאֱמַר בָּהּ: ״וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ״, יָכוֹל לֹא יְהוּ הַכֹּהֲנִים זַכָּאִין בְּעוֹרָהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב״.

אבל עולה נאמר בה: "והפשיט את העלה ונתח אתה לנתחיה" (ויקרא א, ו). יכול שכיון שבשרה עולה למזבח לא יהו הכהנים זכאין בעורה? לכן תלמוד לומר: "עור העלה אשר הקריב לכהן לו יהיה" (ויקרא ז, ח). כלומר, לכהן אשר הקריב — יהיה העור.

״לוֹ יִהְיֶה״ – פְּרָט לִטְבוּל יוֹם וּמְחוּסַּר כִּיפּוּרִים וְאוֹנֵן. שֶׁיָּכוֹל, לֹא יִזְכּוּ בַּבָּשָׂר שֶׁהוּא לַאֲכִילָה, יִזְכּוּ בָּעוֹר שֶׁאֵינוֹ לַאֲכִילָה! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לוֹ יִהְיֶה״ – פְּרָט לִמְחוּסַּר כִּיפּוּרִים וּטְבוּל יוֹם וְאוֹנֵן.

ומה שנאמר "לו יהיה" בא למעט: פרט לטבול יום ומחוסר כיפורים ואונן, שאינם חולקים בעורות, כדרך שאינם חולקים בבשר הקדשים. שיכול הייתי לומר: לא יזכו בבשר, שכן הוא מיועד לאכילה, והם אינם רשאים לאכול, אבל יזכו בעור שאינו לאכילה! תלמוד לומר "לו יהיה" — פרט למחוסר כיפורים וטבול יום ואונן. ונפנים עתה לבירור השיטות השונות שבברייתא זו למקור הדין שהכהנים נוטלים עורות קדשי קדשים, ולא רק עור העולה.

וְתַנָּא קַמָּא נַמִי, תֵּיפּוֹק לִי מִדִּינָא! מִילְּתָא דְּאָתְיָא בְּקַל וָחוֹמֶר, טָרַח וְכָתַב לָהּ קְרָא.

ושואלים: ותנא קמא נמי, תיפוק לי מדינא [והתנא הראשון גם כן, תצא לו הלכה זו מן הדין, מן הקל וחומר שאמר ר' ישמעאל], ולא יצטרך ללימוד מיוחד! ומשיבים: אכן, אפשר היה ללמוד זאת מקל וחומר, ואולם כלל בידינו שגם מילתא דאתיא [דבר שבא, נלמד] בקל וחומר, טרח וכתב לה קרא [טורח וכותב אותו המקרא].

וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, הַאי ״אֲשֶׁר הִקְרִיב״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? פְּרָט לִטְבוּל יוֹם וּמְחוּסַּר כִּיפּוּרִים וְאוֹנֵן.

ושואלים לצד השני: ור' ישמעאל, האי [זה] הביטוי "אשר הקריב" ממנו למד התנא הראשון דין זה, מאי עביד ליה [מה עושה, לומד הוא בו]? ומסבירים: ללמדנו מיעוט, פרט לטבול יום ומחוסר כיפורים ואונן, שאינו ראוי להקרבה, ולכן אינו זכאי בעור הקרבן.

וְתֵיפּוֹק לֵיהּ מִ״לוֹ יִהְיֶה״! רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: נֶאֱמַר בָּעוֹלָה ״לוֹ יִהְיֶה״, וְנֶאֱמַר בָּאָשָׁם ״לוֹ יִהְיֶה״, מַה לְּהַלָּן עַצְמוֹתָיו מוּתָּרִין – אַף כָּאן עַצְמוֹתָיו מוּתָּרִין.

ושואלים: ותיפוק ליה [ושתצא לו] הלכה זו ממה שנאמר "לו יהיה", שלמד רבי בסוף ברייתא זו! ומשיבים: ר' ישמעאל לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שהוא דורש "לו יהיה" לענין אחר, שאמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' ישמעאל: נאמר בעולה "לו יהיה", ונאמר באשם "לו יהיה" (ויקרא ז, ז), לגזירה שווה: מה להלן באשם עצמותיו מותרין בשימוש גם לאחר זמן האכילה, ואינם חלק מבשר הקרבן, אף כאן בעולה, למרות שהקרבן עולה כליל — עצמותיו מותרין.

מוּפְנֵי, דְּאִי לָא מוּפְנֵי, אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מַה לְּאָשָׁם שֶׁכֵּן בְּשָׂרוֹ מוּתָּר! ״לוֹ יִהְיֶה״ קְרָא יְתֵירָא הוּא.

וצריכים לומר בהכרח שלשיטתו ביטוי זה מופני [מופנה] רק לדרשה זו, ואין דין נוסף שנצרך להילמד ממנו. משום דאי לא מופני [שאם אינו מופנה], איכא למיפרך [יש מקום לפרוך, לשבור] את הגזירה השווה, ולומר: מה לאשם שכן בשרו מותר לכהנים, ולכן גם עצמותיו מותרות להם, מה שאין כן בעולה שבשרה אסור לכהנים. אלא בהכרח הכתוב "לו יהיה" קרא יתירא [מקרא יתיר] הוא שלא היה נחוץ לעניינו, אלא בא רק לגזירה שווה. שכלל הוא שגזירה שווה המבוססת על מקראות שהופנו לשם כך, אין פורכים אותה.

מתני׳ כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁאֵירַע בָּהֶן פְּסוּל קוֹדֶם לְהֶפְשֵׁיטָן – אֵין עוֹרוֹתֵיהֶן לַכֹּהֲנִים, לְאַחַר הֶפְשֵׁיטָן – עוֹרוֹתֵיהֶן לַכֹּהֲנִים. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים: מִיָּמַי לֹא רָאִיתִי עוֹר שֶׁיּוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה.

ועוד בדיני זכות הכהנים בעורות הקרבנות. כל הקדשים (קדשי קדשים) שאירע בהן פסול קודם להפשיטן של עורותיהם מעליהם — אין עורותיהן ניתנים לכהנים, אלא נשרפים יחד עם הבשר בבית השריפה. אם אירע בהם פסול לאחר הפשיטן — עורותיהן לכהנים. ועל הדין הראשון, שכשאירע הפסול קודם הפשט, אין העור ניתן לכהנים, אלא נשרף עם הבשר, אמר ר' חנינא סגן הכהנים: מימי לא ראיתי בבית המקדש עור של קדשי קדשים שהופשט, שאינו ניתן לכהנים אלא יוצא לבית השריפה.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מִדְּבָרָיו לָמַדְנוּ, שֶׁהַמַּפְשִׁיט אֶת הַבְּכוֹר וְנִמְצָא טְרֵיפָה – שֶׁיֵּאוֹתוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין ״לֹא רָאִינוּ״ רְאָיָה, אֶלָּא יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה.

אמר ר' עקיבא: מדבריו של ר' חנינא סגן הכהנים למדנו, שהמפשיט את עור קרבן הבכור, ונמצא לאחר מכן שכבר היה טריפה בזמן ההפשט — שבכל זאת יאותו (ייהנו) הכהנים בעורו. וחכמים אומרים ביחס לדברי ר' רבי חנינא סגן הכהנים: אין טענת "לא ראינו" יכולה לשמש ראיה, אלא יש ללכת לפי ההלכה, ואם לאחר שהופשט נמצא שהיה הקרבן פסול, קודם ההפשט — יצא העור לבית השריפה.

גמ׳ כָּל שֶׁלֹּא זָכָה הַמִּזְבֵּחַ בִּבְשָׂרָהּ, לֹא זָכוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרָהּ – וְאַף עַל גַּב דְּאַפְשְׁטֵיהּ לְעוֹר קוֹדֶם זְרִיקָה; מַנִּי – רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: אֵין הַדָּם מְרַצֶּה עַל הָעוֹר בִּפְנֵי עַצְמוֹ.

שנינו במשנה הקודמת כי כל עולה שלא זכה המזבח בבשרה, וכגון שנפסל הבשר קודם שנזרק הדם, וכך לא היתה לו שעת היתר למזבח — לא זכו הכהנים בעורה. וממה שלא חילקה המשנה בדבר, יש להבין כי אין הכהנים זוכים בעורה אף על גב דאפשטיה [אף על פי שהפשיט אותו] את העור קודם הזריקה של הדם. ולפי זה, משנה זו כשיטת מני [מי היא]? כשיטת ר' אלעזר בר' שמעון היא, שאמר: אין הדם מרצה על העור בפני עצמו, אפילו אם הופשט, אלא רק כאשר הוא מרצה על הבשר ומתירו למזבח. ובמקרה זה שנפסל הבשר, כיון שאין הזריקה מרצה על הבשר להתירו למזבח — אף אינה מרצה על העור להתירו לכהנים.

אֵימָא סֵיפָא: כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁאֵירַע בָּהֶן פְּסוּל קוֹדֶם הֶפְשֵׁיטָן – אֵין עוֹרוֹתֵיהֶן לַכֹּהֲנִים, לְאַחַר הֶפְשֵׁיטָן – עוֹרוֹתֵיהֶן לַכֹּהֲנִים; אֲתָאן לְרַבִּי, דְּאָמַר: הַדָּם מְרַצֶּה עַל הָעוֹר בִּפְנֵי עַצְמוֹ. רֵישָׁא רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, סֵיפָא רַבִּי?

אולם אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה, כלומר את משנתנו שלנו: כל הקדשים שאירע בהן פסול קודם הפשיטן — אין עורותיהן לכהנים, לאחר הפשיטן — עורותיהן לכהנים, ומשמע שאם כבר הופשט העור, אפילו אירע הפסול קודם זריקת הדם — הריהו לכהנים. אתאן [באנו] בכך לשיטת רבי, שאמר: הדם מרצה על העור בפני עצמו. ויש לתמוה: רישא [ראשה] של המשנה הוא כדעת ר' אלעזר בר' שמעון, וסיפא [סופה] כדעת רבי?

אֲמַר אַבַּיֵי: מִדְּסֵיפָא רַבִּי הִיא – רֵישָׁא נַמִי רַבִּי הִיא, וּמוֹדֶה רַבִּי שֶׁאֵין הֶפְשֵׁט קוֹדֶם זְרִיקָה.

אמר אביי: מדסיפא [מכיון שסופה] שיטת רבי היא, יש לומר כי רישא נמי [ראשה גם כן] שיטת רבי היא. ואף על פי שלשיטתו יכולים הכהנים לזכות בעור, אם הופשט קודם שנפסל הבשר, מכל מקום מודה רבי שאין עושים הפשט העור מן הבשר קודם זריקה, ונמצא שלמעשה מתקיים דין המשנה, שכל שלא זכה המזבח בבשרה (ואין המזבח זוכה בבשר עד שייזרק הדם) — לא זכו הכהנים בעורה.

רָבָא אֲמַר: מִדְּרֵישָׁא רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן – סֵיפָא נַמִי רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן; מַאי ״קוֹדֶם הֶפְשֵׁט״,

רבא אמר להיפך: מדרישא [מכיון שראשה] של המשנה שיטת ר' אלעזר בר' שמעון היא, הסבור כי אין זריקת הדם מרצה על העור אם נפסל הבשר — סיפא נמי [סופה גם כן, משנתנו] כשיטת ר' אלעזר בר' שמעון היא. ואף שנאמר במשנתנו שאם אירע הפסול לאחר הפשט, זוכים הכהנים בעור, יש להבין כי הכוונה היא שאירע הפסול בבשר לאחר שנזרק הדם. ולפי זה מאי [מה פירוש] "קודם הפשט",