כִּי טָמֵא, מַה טָּמֵא כַּמָּה דְּלָא טָהוֹר לָא אָכֵיל, אַף הַאי נַמִי, כַּמָּה דְּלָא מִתְקַן לָא אָכֵיל, קָא מַשְׁמַע לָן.

שיהיה דינו כי [כמו] של כהן טמא: מה טמא כמה (כל זמן) שהוא לא טהור — לא אכיל [אוכל] מהקדשים, אף האי נמי [זה גם כן], כהן בעל מום עובר, כמה (כל זמן) שלא מתקן [נתקן, נעשה שלם] לא אכיל [אוכל] מהקדשים. לכן קא משמע לן [משמיע לנו] ריבוי זה שבכל זאת הוא אוכל, אף על פי שמומו יעבור לאחר זמן.

״כָּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי״ וכו׳. וְלָא? וַהֲרֵי בַּעַל מוּם, דְּלָא רָאוּי לַעֲבוֹדָה, וְחוֹלֵק! וְתוּ: הָא רָאוּי לַעֲבוֹדָה חוֹלֵק; הֲרֵי טָמֵא בְּקָרְבְּנוֹת צִיבּוּר, דְּרָאוּי לַעֲבוֹדָה, וְאֵינוֹ חוֹלֵק!

עוד שנינו במשנתנו: כל כהן שאינו ראוי לעבודה, אינו חולק בקדשים. ושואלים על כך: ולא? והרי כהן בעל מום, דלא [שאינו] ראוי לעבודה, ובכל זאת הריהו חולק בקדשים, וכפי ששנינו במשנתנו עצמה! ותו [ועוד]: מלשון המשנה "כל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק", יש לדייק: הא [אבל] שכל הראוי לעבודה — חולק. והרי כהן טמא בקרבנות ציבור הקרבים בטומאה, ראוי הוא לעבודה, ובכל זאת אינו חולק!

רָאוּי לַאֲכִילָה קָאָמַר.

ומשיבים: מה שאמרה המשנה "שאינו ראוי לעבודה" — ראוי לאכילה קאמר [אמר], שכל כהן שאינו ראוי לאכילה, אינו חולק בקדשים. ומקשים: לפי זה יש לדייק כי כל שראוי לאכילה חולק.

וַהֲרֵי קָטָן, דְּרָאוּי לַאֲכִילָה, וְאֵינוֹ חוֹלֵק! הָא לָא קָתָנֵי.

והרי כהן קטן, ראוי לאכילה, ואינו חולק! ומשיבים: הא לא קתני [דבר זה אינו שונה], שכל שראוי לאכילה חולק, ולא באה המשנה להשמיענו אלא שהראוי לאכילה חולק.

הָשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, לְעוֹלָם כִּדְקָאָמַר מֵעִיקָּרָא: אִי מִשּׁוּם טָמֵא – טָמֵא לָא קָתָנֵי, וְאִי מִשּׁוּם בַּעַל מוּם – רַחֲמָנָא רַבְּיֵיהּ.

ואומרים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכך, למסקנה זו], שאין למדים ממשנה זו אלא מה שמפורש בה, אפשר לומר כך: לעולם הסבר המשנה הוא כדקאמר מעיקרא [כפי שאמר מתחילה], שכל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק. ולפי זה אין מקום לקושיות שהוקשו בתחילה, שכן אי [אם] משום טמא בקרבנות ציבור, שאינו חולק למרות שהוא ראוי לעבודה — טמא כזה לא קתני [שנה] התנא במשנתנו שהוא חולק. שהרי כפי שאמרנו, אין המשנה באה ללמד שכל שראוי לעבודה חולק. ואי [ואם] משום בעל מום, שאינו ראוי לעבודה, ובכל זאת הריהו חולק בקדשים — רחמנא רבייה [התורה ריבתה אותו] במיוחד שיהא חולק אף שאינו ראוי לעבודה, כפי שלמדנו לעיל מ"כל זכר".

״אֲפִילּוּ טָמֵא בִּשְׁעַת זְרִיקַת דָּמִים וְטָהוֹר בִּשְׁעַת הֶקְטֵר חֲלָבִים אֵינוֹ חוֹלֵק״. הָא טָהוֹר בִּשְׁעַת זְרִיקַת דָּמִים וְטָמֵא בִּשְׁעַת הֶקְטֵר חֲלָבִים – חוֹלֵק.

עוד שנינו במשנה שאפילו היה הכהן טמא בשעת זריקת דמים של הקרבן, וטהור בשעת הקטר חלבים — אינו חולק בו. ונדייק מכאן: הא [אבל] מי שהיה טהור בשעת זריקת דמים, אף שהיה טמא בשעת הקטר חלבים — חולק בקדשים.

מַתְנִיתִין דְּלָא כְּאַבָּא שָׁאוּל, דְּתַנְיָא, אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: לְעוֹלָם אֵינוֹ אוֹכֵל עַד שֶׁיְּהֵא טָהוֹר מִשְּׁעַת זְרִיקָה עַד שְׁעַת הֶקְטֵר חֲלָבִים, דְּאָמַר קְרָא: ״הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב״ – דַּאֲפִילּוּ הֶקְטֵר חֲלָבִים נַמִי בָּעֵי.

ומעירים: מתניתין [משנתנו] היא שלא כדעת אבא שאול. דתניא [שכן שנויה ברייתא], אבא שאול אומר: לעולם הכהן אינו אוכל, כלומר, אינו חולק בקדשים, עד שיהא טהור משעת זריקה עד שעת הקטר חלבים, שכן אמר קרא [הכתוב]: "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה" (ויקרא ז, לג), לומר שאפילו הקטר חלבים נמי בעי [גם כן צריך] שיהיה ראוי בו.

בָּעֵי רַב אַשִׁי: נִטְמָא בֵּינְתַיִים, מַהוּ? בִּשְׁעַת זְרִיקָה וּבִשְׁעַת הַקְטָרָה בָּעֵינַן – וְהָאִיכָּא, אוֹ דִּלְמָא: עַד שֶׁיְּהֵא טָהוֹר מִשְּׁעַת זְרִיקָה וְעַד שְׁעַת הֶקְטֵר חֲלָבִים? תֵּיקוּ.

בעי [שאל] רב אשי: ולשיטת אבא שאול, אם נטמא הכהן בינתיים (בין זריקת הדם והקטרת החלבים), אך בשעת הזריקה וההקטרה היה טהור, מהו דינו לענין אכילת קדשים? וצדדי השאלה, האם בשעת זריקה ובשעת הקטרה בעינן [צריכים אנו] שיהיה הכהן טהור, והאיכא [והרי תנאי זה ישנו]. או דלמא [שמא] כוונת הדברים היא, שאין הכהן חולק בקדשים עד שיהא טהור משעת זריקה ועד שעת הקטר חלבים, וכאן הרי נטמא בינתיים? שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

אָמַר רָבָא: הַאי דִּינָא מֵרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן גָּמֵירְנָא, דַּאֲמַר בְּבֵית הַכִּסֵּא: דַּנְתָּה, בָּא טְבוּל יוֹם וְאָמַר: ״תֵּן לִי מִמִּנְחָה וְאוֹכַל״.

ובענין ששנינו במשנתנו, שטבול יום (שכבר טבל ונטהר מטומאתו, וממתין להערב שמש כדי להיטהר לגמרי) אינו חולק בקדשים, וכיוצא בזה אונן ומחוסר כיפורים, אמר רבא: האי דינא [דין זה] מר' אלעזר בר' שמעון גמירנא [למדתי אותו], שאמר בבית הכסא: דנתה יכול אתה לדון, ולומר כך בדרך סיפור מעשה שאירע: בא כהן טבול יום ואמר לחבירו מאותו בית אב של כהנים, שהיה עובד בבית המקדש באותו יום וחולק בקדשים: תן לי חלק ממנחה של ישראל שבידך, ואוכל ממנה בערב!

אָמַר לוֹ: וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁיָּפֶה כֹּחֲךָ, בְּחַטָּאתְךָ – דְּחִיתִיךָ מֵחַטַּאת יִשְׂרָאֵל, מָקוֹם שֶׁהוּרַע כֹּחֲךָ, בְּמִנְחָתְךָ – אֵינוֹ דִּין שֶׁאַדִּיחֲךָ מִמִּנְחַת יִשְׂרָאֵל?

אמר לו הכהן הטהור כך: ומה אם קרבן חטאת, במקום ששם יפה כחך בחטאתך, שכשאתה מביא חטאת שלך יכול אתה להקריבה אף שלא בזמן משמרת הכהנים שלך, ואתה זכאי בבשרה — בכל זאת דחיתיך מחטאת ישראל, שאין אתה יכול לחלוק עמי בבשרה, שהרי אתה טבול יום. מנחה, שהיא מקום שהורע כחך במנחתך, שאינך אוכל ממנה, שהרי אין מנחת כהן נאכלת כלל, אלא עולה כליל — אינו דין שאדיחך מלחלוק אתי ממנחת ישראל?

וּמָה אִם דְּחִיתָנִי מֵחַטַּאת יִשְׂרָאֵל, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁיָּפֶה כֹּחִי – כָּךְ יָפֶה כֹּחֲךָ, תִּדְחֵינִי מִמִּנְחָה? שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהוּרַע כֹּחִי – כָּךְ הוּרַע כֹּחֲךָ!

השיב לו טבול היום: אינו כן, ומה אם דחיתני מחטאת ישראל, שבה אכן איני חולק, שכן כשם שיפה כחי בחטאת כך יפה כחך בה, שהרי גם אתה ראוי להקריב חטאתך אף שלא בזמן בית אב שלי ושלך, האם תדחיני ממנחה של ישראל? שהרי כשם שהורע כחי במנחה, שאיני אוכל ממנחתי, כך הורע כחך בה, שאינך אוכל ממנחתך!

הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה״, בֹּא הַקְרֵב וֶאֱכוֹל.

השיב לו הכהן הטהור, הרי הוא אומר במנחה: "לכהן המקריב אתה לו תהיה" (ויקרא ז, ט), אם רצונך ליטול בה חלק בא הקרב מנחה ואכול ממנה. והואיל ואינך יכול להקריבה, שהרי טבול יום אתה — אינך חולק בה.

״תֵּן לִי מֵחַטַּאת יִשְׂרָאֵל וְאוֹכַל״.

חזר ואמר לו הכהן טבול היום לכהן הטהור: תן לי מחטאת ישראל ואוכל אתך בערב, לכשאהיה ראוי לאכול בחטאת.

אָמַר לוֹ: וּמָה בְּמָקוֹם שֶׁהוּרַע כֹּחִי, בְּמִנְחָתִי – דְּחִיתִיךָ מִמִּנְחַת יִשְׂרָאֵל, מָקוֹם שֶׁיָּפֶה כֹּחִי, בְּחַטָּאתִי – אֵינוֹ דִּין שֶׁאַדִּיחֲךָ מֵחַטַּאת יִשְׂרָאֵל?

אומר לו הכהן הטהור כך: ומה במקום שהורע כחי, והוא במנחתי, שאין אני רשאי לאכול בה, שהרי מנחת כהן אינה נאכלת — דחיתיך ממנחת ישראל, וכמו שלמדנו מהפסוק "לכהן המקריב אותה לו תהיה", מקום שיפה כחי, בחטאתי, שהרי אני זכאי להקריבה אף שלא בזמן בית אב שלי, וזוכה אני בה כולה, אינו דין שאדיחך מחטאת ישראל?

אָמַר לוֹ: וּמָה אִם שֶׁדְּחִיתָנִי מִמִּנְחַת יִשְׂרָאֵל – שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהוּרַע כֹּחֲךָ כָּךְ הוּרַע כֹּחִי, תִּדְחֵינִי מֵחַטַּאת יִשְׂרָאֵל? שֶׁכְּשֵׁם שֶׁיָּפֶה כֹּחֲךָ כָּךְ יָפֶה כֹּחִי!

אמר לו טבול היום כך: ומה אם שדחיתני ממנחת ישראל, הרי זה משום שכשם שהורע כחך במנחה, שהרי אינך אוכל ממנחתך, כך הורע כחי בה, תדחיני מחטאת ישראל? שהרי כשם שיפה כחך בחטאתך כך יפה כחי בחטאתי!

הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכְלֶנָּה״, בֹּא חַטֵּא וֶאֱכוֹל.

השיב לו הכהן הטהור: לכך הרי הוא אומר לגבי חטאת: "הכהן המחטא אתה יאכלנה" (ויקרא ו, יט), לומר שרק הכהן הזורק את הדם ("המחטא") הוא החולק בה. ואף אתה אם ברצונך בדבר — בא, חטא (זרוק את הדם) ותהיה זכאי לחלוק בה ולאכול ממנה בערב. וכיון שאינך ראוי לזרוק את הדם בהיותך טבול יום, אף אינך חולק בה.

אֲמַר לֵיהּ: תֵּן לִי מֵחָזֶה וְשׁוֹק וְאוֹכַל.

ועוד, חזר ואמר ליה [לו] טבול היום לכהן הטהור: תן לי מחזה ושוק חלק הכהנים שמפרישים מהשלמים, ואוכל בערב, לכשאהיה ראוי לאכול מהקדשים.

אֲמַר לֵיהּ: וּמָה בְּמָקוֹם שֶׁיָּפֶה כֹּחֲךָ בְּחַטָּאתְךָ – דְּחִיתִיךָ [מֵחַטַּאת יִשְׂרָאֵל] (מֵחָזֶה וְשׁוֹק), מָקוֹם שֶׁהוּרַע כֹּחֲךָ בִּשְׁלָמִים, שֶׁאֵין לְךָ בָּהֶן אֶלָּא חָזֶה וְשׁוֹק – אֵינוֹ דִּין שֶׁאַדִּיחֲךָ?

אמר ליה [לו], יכול להשיבו הכהן הטהור כך: ומה במקום שיפה כחך, בחטאתך שלך, שהרי זכאי אתה בה להקריבה בכל זמן והיא כולה שלך, דחיתיך [מחטאת ישראל] (מחזה ושוק) שאין אתה חולק בה, וכפי שלמדנו מהפסוק האמור בה: "הכהן המחטא אותה יאכלנה", מקום שהורע כחך, כלומר בקרבן שלמים, שאין לך בהן אלא חזה ושוק ולא כל בשר הקרבן, כמו בקרבן חטאת — אינו דין שאדיחך מלחלוק אתי בהם?

מָה אִם דְּחִיתָנִי מֵחַטָּאת – שֶׁכֵּן הוּרַע כֹּחִי אֵצֶל נָשַׁיי וַעֲבָדַיי, תִּדְחֵינִי מֵחָזֶה וְשׁוֹק? שֶׁכֵּן יָפֶה כֹּחִי אֵצֶל נָשַׁיי וַעֲבָדַי!

השיב לו הכהן טבול היום: אין זו השוואה צודקת, שכן מה אם אכן דחיתני מחטאת, הרי זה משום שכן הורע בה כחי אצל נשיי ועבדיי, שאיני יכול להאכילם ממנה, שהרי אין החטאת נאכלת אלא לכהנים זכרים בלבד, האם תדחיני מחזה ושוק של שלמים, שכן יפה כחי בהם אצל נשיי ועבדי, שכן אני מאכיל אותם מחזה ושוק?

הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״לַכֹּהֵן הַזּוֹרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה״, בֹּא זְרוֹק וֶאֱכוֹל.

השיב לו הכהן הטהור, לכך הרי הוא אומר בשלמים: "לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה" (ויקרא ז, יד), בא זרוק מדם השלמים, ותוכל לחלוק בהם ולאכול מהם לערב. וכיון שאינך ראוי לכך, בהיותך טבול יום, אף אינך חולק בהם.

יָצָא טְבוּל יוֹם קוּלָּיו וַחֲמוּרָיו עַל רֹאשׁוֹ, אוֹנֵן מִימִינוֹ, מְחוּסַּר כַּפָּרָה מִשְּׂמֹאלוֹ.

ובסופו של דבר, יצא טבול יום בפחי נפש עם קוליו וחמוריו דרשות הקל וחומר הללו שטען, על ראשו, בלא שיזכה בחלק כלשהו מן הקדשים, ושני חבריו עמו, כהן אונן מימינו מחוסר כפרה משמאלו, שגם הם נדחים מחלוקת הקדשים בעקבות דיון זה, שהרי גם הם אינם ראויים לעבודה.

פָּרֵיךְ רַב אַחַאי, לֵימָא לֵיהּ: תֵּן לִי מִבְּכוֹר וְאוֹכַל!

פריך [מקשה] רב אחאי: יוסיף ר' אלעזר בר' שמעון עוד חלק לדיון זה, לימא ליה [שיאמר לו] הכהן טבול היום לכהן הטהור: תן לי מקרבן בכור שבידך, ואוכל ממנו לערב!

מִשּׁוּם דְּאָמַר לֵיהּ: וּמָה בְּמָקוֹם שֶׁהוּרַע כֹּחִי בְּחַטָּאת אֵצֶל נָשַׁיי וַעֲבָדַיי – דְּחִיתִיךָ מֵחַטַּאת יִשְׂרָאֵל, מָקוֹם שֶׁיָּפֶה כֹּחִי בִּבְכוֹר, דְּכוּלֵּיהּ דִּילִי הִיא – אֵינוֹ דִּין שֶׁאַדִּחֲךָ מִמֶּנּוּ?

ויש להשיב: משום שכך אמר ליה [יכול לומר לו] הטהור לטבול היום: ומה במקום שהורע כחי, בחטאת, אצל נשיי ועבדיי שאיני זכאי לתת להם מבשרה (שאינה נאכלת אלא לכהנים זכרים), בכל זאת דחיתיך מחטאת ישראל שאינך חולק בה, וכמו שלמדנו מהפסוק "הכהן המחטא אותה יאכלנה", מקום שיפה כחי, בבכור, דכוליה דילי [שכולו שלי] היא, שהבכור ניתן לכהן מסויים והוא מקריבו, ושלו הוא — אינו דין שאדחך ממנו?

וּמָה אִם דְּחִיתָנִי מֵחַטָּאת – שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהוּרַע כֹּחֲךָ כָּךְ הוּרַע כֹּחִי, תְּדִיחֵנִי מִבְּכוֹר? שֶׁכְּשֵׁם שֶׁיָּפֶה כֹּחֲךָ כָּךְ יָפֶה כֹּחִי!

משיב לו הכהן טבול היום: ומה אם דחיתני מחטאת, שכשם שהורע כחך בה כך הורע כחי, אבל האם גם תדיחני מבכור? שהרי כשם שיפה כחך כך יפה כחי!

הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר…וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ״, בֹּא זְרוֹק וֶאֱכוֹל.

משיב לו הכהן הטהור, לכך הרי הוא אומר לגבי הבכור: "את דמם תזרק על המזבח ואת חלבם תקטיר... ובשרם יהיה לך" (במדבר יח, יז — יח), ללמדנו שהזורק את הדם הוא האוכל מבשרם, ואף אתה אם ברצונך לחלוק בהם — בא, זרוק ואכול. הרי שניתן היה להוסיף שלב נוסף זה לגבי בכור, וללמוד מן הכתובים שאין טבול יום חולק בבשרו!

וְאִידָךְ פָּרֵיךְ: מִי כְּתִיב ״וּבְשָׂרָם לַכֹּהֵן הַזּוֹרֵק״? ״וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ״ כְּתִיב, אֲפִילּוּ לְכֹהֵן אַחֵר.

ומסבירים: לא ניתן היה לומר כך, שכן ואידך [והאחר] טבול היום פריך [מקשה] על ראיה זו מן הכתוב, שכן מי כתיב [האם נאמר] "ובשרם לכהן הזורק" כדרך שנאמר לגבי המנחה, החטאת, וכן החזה והשוק? הלוא "ובשרם יהיה לך" כתיב [נאמר], באופן כללי, לכל הכהנים ומכלל פסוק זה ניתן ללמוד שאפילו לכהן אחר שאינו מקריב, גם כן יהיה הבכור. ומשום כך לא הביא ר' אלעזר בר' שמעון דיון זה. ושבים לדברי רבא, שאמר כי ר' אלעזר בר' שמעון אמר דברים אלו בבית הכסא.

וְהֵיכִי עֲבֵיד הָכִי? וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּכָל מָקוֹם מוּתָּר לְהַרְהֵר, חוּץ מִמֶּרְחָץ וּמִבֵּית הַכִּסֵּא! לְאוֹנְסוֹ שָׁאנֵי.

ושואלים: והיכי עביד הכי [ואיך עשה כך] ר' אלעזר בר' שמעון? והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה, חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא, שבמקומות המטונפים כגון אלו גנאי הוא לעסוק בהם בתורה! ומשיבים: מקרה בו נעשה הדבר לאונסו שאני [שונה], שכיון שהיה טרוד כל כך בדברים שחשב עליהם, דרש דרשה זו באותו מקום.