וַיִּיטַב בְּעֵינָיו״, לֹא בּוֹשׁ מֹשֶׁה לוֹמַר: ״לֹא שָׁמַעְתִּי״, אֶלָּא: ״שָׁמַעְתִּי וְשָׁכַחְתִּי״.

וייטב בעיניו" — לא בוש משה לומר רק: "לא שמעתי הלכה זו עד כה", אלא אמר במפורש: "שמעתי הלכה זו, ושכחתי". ושואלים: אם כן, לשיטה זו, מדוע נשרפה החטאת?

אִיבָּעֵי לְהוּ לְשַׁהוּיֵיהּ וּלְמֵיכְלָא בְּאוֹרְתָא. טוּמְאָה בְּאוֹנֶס בָּאתָה.

איבעי להו לשהוייה ולמיכלא באורתא [היה להם להשהותה ולאכול אותה בלילה]! ומשיבים: טומאה באונס באתה (באה) על חטאת זו, ולכן שרפוה.

בִּשְׁלָמָא לְרַבָּנַן, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״הַיּוֹם״, אֶלָּא לְרַבִּי נְחֶמְיָה מַאי ״הַיּוֹם״? חוֹבַת הַיּוֹם.

ושואלים: בשלמא לרבנן [נניח לשיטת חכמים] המפרשים כן, ר' יהודה ור' שמעון, היינו דכתיב [זהו שנאמר] בדברי אהרן: "ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'" (ויקרא י, יט)? כלומר, היום איני יכול, אלא רק בלילה. אלא לשיטת ר' נחמיה, שאהרן עשה הבחנה בין קדשי שעה וקדשי דורות, מאי [מה פירוש] "ואכלתי חטאת היום"? ומשיבים: הכוונה היא: וכי חטאת ראש חודש שהיא חובת היום רשאי אני לאכול?

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי נְחֶמְיָה, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״הֵן הַיּוֹם״, אֶלָּא לְרַבָּנַן מַאי ״הֵן הַיּוֹם״? הָכִי קָאָמַר: הֵן הִקְרִיבוּ? אֲנִי הִקְרַבְתִּי.

ועוד שואלים: בשלמא [נניח] לדעת ר' נחמיה, היינו דכתיב [זהו שנאמר] בתחילת אותו פסוק: "הן היום הקריבו את חטאתם" וכו' (ויקרא י, יט), כלומר, הרי לחובת היום הקריבו את חטאתם. אלא לרבנן [לדעת חכמים, ר' יהודה ור' שמעון] מאי [מה פירוש] "הן היום"? ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר] אהרן: וכי הן (=הם, בני) הקריבו היום, שאסור להם להקריב באנינות? אני הקרבתי, וכהן גדול מקריב גם כשהוא אונן.

אָמַר מָר: הָיוּ לִשְׁלָשְׁתָּן שֶׁיִּשָּׂרְפוּ. מַאי ״שְׁלָשְׁתָּן״?

ועוד בבירור ברייתא זו, אמר מר [החכם] ר' יהודה ור' שמעון לר' נחמיה: אם מפני אנינות נשרפה החטאת היו לשלשתן שישרפו. ומסבירים: מאי [מה] הכוונה בלשון

דְּתַנְיָא: ״וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה״, ״שְׂעִיר״ – זוֹ שְׂעִיר נַחְשׁוֹן, ״חַטָּאת״ – זוֹ חַטַּאת שְׁמִינִי, ״דָּרֹשׁ״ – שָׂעִיר שֶׁל רֹאשׁ חוֹדֶשׁ.

"שלשתן"? דתניא [שכן שנויה ברייתא] הדורשת את הכתוב בענין זה: "ואת שעיר החטאת דרש דרש משה" (ויקרא ו, טז), "שעיר" — זו שעיר נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה שהקריב את קרבנו באותו יום, שהיה היום הראשון לחנוכת המזבח (ראה במדבר פרק ז). "חטאת" — זו חטאת שמיני, כלומר, שעיר שנצטוה העם להביא ביום השמיני למילואים (ויקרא ט, ג). "דרש" — זהו שעיר של ראש חודש, שהרי הקמת המשכן היתה בראש חודש ניסן (ראה שמות מ, יז), ובראש חודש מביאים שעיר לחטאת (במדבר כח, טו). הרי אלו שלושה שעירים שקרבו באותו יום.

יָכוֹל שְׁלָשְׁתָּן נִשְׂרְפוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהִנֵּה שֹׂרָף״ – אֶחָד נִשְׂרַף וְלֹא שְׁלָשְׁתָּן נִשְׂרְפוּ. ״דָּרֹשׁ דָּרַשׁ״ – שְׁתֵּי דְרִישׁוֹת לָמָּה? אָמַר לְהוּ: מִפְּנֵי מָה חַטָּאת זוֹ נִשְׂרְפָה וְאֵלּוּ מוּנָּחוֹת? וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶהוּ, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה״ – הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה שָׂעִיר שֶׁל רֹאשׁ חוֹדֶשׁ.

יכול שלשתן נשרפו? תלמוד לומר: "דרש דרש משה והנה שרף", ללמד: אחד מן הקרבנות נשרף, ולא שלשתן נשרפו. והוא מה שנאמר שם "דרש דרש", ויש לשאול: שתי דרישות למה? אלא כך אמר להו [להם] משה: מפני מה חטאת זו נשרפה, ומפני מה אלו מונחות? וממשיכה הברייתא: ועדיין איני יודע איזהו שעיר נשרף, ומהם שני השעירים המונחים. כשהוא אומר לגבי השעיר שנשרף: "ואתה נתן לכם לשאת את עון העדה" (במדבר כח, יז), הוי אומר: זה שעיר של ראש חודש, עליו ידוע שהוא בא לכפרת טומאת מקדש וקדשיו.

שַׁפִּיר קָאָמְרִי לֵיהּ! רַבִּי נְחֶמְיָה לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: קָדְשֵׁי שָׁעָה לָא פָּסְלָה בְּהוּ אֲנִינוּת.

ושואלים: שפיר קאמרי ליה [יפה אומרים לו] ר' יהודה ור' שמעון לר' נחמיה, שאם משום אנינות צריך היה לשרוף את שלושת השעירים. ומה הוא משיב על כך? ומשיבים: ר' נחמיה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר: קדשי שעה לא פסלה בהו [פוסלת בהם] אנינות, ולכן שרפו רק את חטאת ראש החודש, שהיא חטאת לדורות.

אָמַר מָר: הָיָה לוֹ לְאָכְלָהּ לָעֶרֶב. שַׁפִּיר קָאָמְרִי לֵיהּ! קָסָבַר: אֲנִינוּת לַיְלָה דְּאוֹרַיְיתָא.

ועוד באותה ברייתא, אמר מר [החכם], טענו ר' יהודה ור' שמעון לר' נחמיה: אם מפני אנינות, מדוע נשרפה? היה לו לאכלה לערב! ושואלים: שפיר קאמרי ליה [יפה אמרו לו]! ומה משיב על כך ר' נחמיה? ומשיבים: קסבר [סבור הוא] כי אנינות לילה דאורייתא [מן התורה], ולכן גם לערב לא היו רשאים לאכול אותה.

דָּבָר אַחֵר: וַהֲלֹא פִּינְחָס הָיָה עִמָּהֶן. שַׁפִּיר קָאָמְרִי לֵיהּ! סָבַר לָהּ כְּרַבִּי אֶלְעָזָר. דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לֹא נִתְכַּהֵן פִּינְחָס עַד שֶׁהֲרָגוֹ לְזִמְרִי, דִּכְתִיב: ״וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם״.

ועוד טענו ר' יהודה ור' שמעון לר' נחמיה, דבר אחר: אם מפני אנינות נשרפה החטאת — והלא פינחס בן אלעזר בן אהרן היה עמהן, ויכול היה לאכול את החטאת! ושואלים: הרי שפיר קאמרי ליה [יפה אמרו לו], ומה הוא משיב על כך? ומשיבים: סבר לה [סבור הוא] כדברי ר' אלעזר, שאמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא: לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי בן סלוא, כשזנה עם המדיינית (במדבר כה, ו—ז), דכתיב [שרק אז נאמר]: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל" (במדבר כה, יג). וקודם לכן, בזמן המילואים, רק בניו של אהרן עצמו (ובניהם שייוולדו לאחר מכן) נעשו כהנים.

רַב אַשִׁי אֲמַר: עַד שֶׁשָּׂם שָׁלוֹם בֵּין הַשְּׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּשְׁמַע פִּינְחָס הַכֹּהֵן וּנְשִׂיאֵי הָעֵדָה וְרָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל״ וגו׳.

רב אשי אמר: לא נתכהן פינחס עד ששם שלום בין השבטים בזמן כיבוש הארץ, כשעשו שבטי עבר הירדן מזבח לעצמם, ודבר זה היה עשוי לגרום למלחמה בין השבטים. ומניין שכך הוא? שהרי רק אז נזכר לראשונה בכינוי "הכהן", שנאמר: "וישמע פינחס הכהן ונשיאי העדה וראשי אלפי ישראל" (יהושע כב, ל) וקודם לכן נזכר רק כבנו של אלעזר הכהן.

וְאִידָךְ נַמִי, וְהָכְתִיב ״וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו״! כִּי כְּתִיב הַהוּא – בִּבְרָכָה הוּא דִּכְתִיב.

ושואלים: ואידך נמי [והאחר גם כן], מדוע אינו סבור שפנחס נתכהן כשהרג את זמרי? והכתיב [והרי נאמר] אז: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם"! ומשיבים: כי כתיב [כאשר נאמר] הפסוק ההוא — בענין ברכה הוא דכתיב [שנאמר], שלא תפסוק כהונה מזרעו.

וְאִידָךְ נַמִי, הָא כְּתִיב: ״וַיִּשְׁמַע פִּינְחָס הַכֹּהֵן״! הַהוּא לְיַחֵס זַרְעוֹ אַחֲרָיו.

וחוזרים ושואלים: ואידך נמי [והאחר גם כן] הסבור כי נתכהן כשהרגו לזמרי, הא כתיב [הרי נאמר]: "וישמע פינחס הכהן" (יהושע כב, ל) ומשמע שרק מאז נקרא כהן! ומשיבים: הכתוב ההוא בא ליחס זרעו אחריו לומר כי מכוחו ומזכותו הריהם כהנים גדולים.

אָמַר רַב: מֹשֶׁה רַבֵּינוּ כֹּהֵן גָּדוֹל, וְחוֹלֵק בְּקָדְשֵׁי שָׁמַיִם הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים לְמֹשֶׁה הָיָה לְמָנָה״.

ובענין שהוזכר בברייתא מביאים מה שאמר רב: משה רבינו כהן גדול וחולק בקדשי שמים היה, שנאמר: "מאיל המלאים למשה היה למנה" (ויקרא ח, כט).

מֵיתִיבֵי: וַהֲלֹא פִּינְחָס הָיָה עִמָּהֶן. וְאִם אִיתָא, לֵימָא: ״וַהֲלֹא מֹשֶׁה רַבֵּינוּ הָיָה עִמָּהֶן״! דִּילְמָא שָׁאנֵי מֹשֶׁה דִּטְרִיד בַּשְּׁכִינָה, דְּאָמַר מָר: מֹשֶׁה בְּהַשְׁכָּמָה עָלָה וּבְהַשְׁכָּמָה יָרַד.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: "והלא פינחס היה עמהן", ואם איתא [אכן] משה רבינו היה חולק בקדשים ככהן, לימא [שיאמר]: "והלא משה רבינו היה עמהן"! ודוחים: דילמא שאני [שמא שונה] משה, דטריד [שהיה טרוד] בקבלת פני שכינה, שהקדוש ברוך הוא היה מדבר עמו תדיר, וצריך היה בכל עת להיות פנוי לכך. וכדרך שאמר מר [החכם]: משה כשהיו ישראל חונים מול הר סיני, בהשכמה עלה להר ובהשכמה ירד, ולא היה פנוי לאכילת קדשים.

מֵיתִיבֵי: ״לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל״, אִם נֶאֶמְרוּ קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים, לָמָּה נֶאֱמַר קֳדָשִׁים קַלִּים? וְאִם נֶאֶמְרוּ קֳדָשִׁים קַלִּים, לָמָּה נֶאֱמַר קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים?

ועוד מיתיבי [מקשים] על דברי רב ממה ששנינו, נאמר בדינו של כהן בעל מום: "לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל" (ויקרא כא, כב). ויש לשאול, אם נאמרו בפסוק זה קדשי קדשים, שכהן בעל מום רשאי לאוכלם, למה נאמר גם קדשים קלים? ואם נאמרו קדשים קלים, למה נאמר קדשי קדשים?

אִילּוּ לֹא נֶאֱמַר קֳדָשִׁים קַלִּים – הָיִיתִי אוֹמֵר: קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים הוּא דְּאוֹכֵל, שֶׁהֲרֵי הוּתְּרוּ לְזָר וְלָהֶן, קֳדָשִׁים קַלִּים לֹא יֹאכֵל. וְאִילּוּ לֹא נֶאֶמְרוּ קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים – הָיִיתִי אוֹמֵר: בְּקָדָשִׁים קַלִּים יְהֵא אוֹכֵל שֶׁהֵן קַלִּים, בְּקָדְשֵׁי קֳדָשִׁים לֹא יְהֵא אוֹכֵל. לְכָךְ נֶאֶמְרוּ קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים וּלְכָךְ נֶאֱמַר קֳדָשִׁים קַלִּים.

ומשיבים: אילו לא היה נאמר קדשים קלים, הייתי אומר: דווקא קדשי קדשים הוא שאוכל, שהרי הותרו קדשי קדשים באכילה גם לזר וגם להן לכהנים, ואולם קדשים קלים לא יאכל (כלומר, החזה והשוק שבהם הניתנים לכהנים), שדבר זה לא הותר לזר. ולהיפך, אילו לא נאמרו קדשי קדשים, הייתי אומר: דווקא בקדשים קלים יהא כהן בעל מום אוכל, שהרי הן קלים, ואולם בקדשי קדשים שקדושתם מרובה לא יהא אוכל, לכך נאמרו גם קדשי קדשים ולכך נאמר גם קדשים קלים.

קָתָנֵי מִיהָא: ״שֶׁהֲרֵי הוּתְּרוּ לְזָר וְלָהֶן״, לָאו מֹשֶׁה? אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: לָא, בְּבָמָה לְזָר, וּכְדִבְרֵי הָאוֹמֵר: יֵשׁ מִנְחָה בְּבָמָה.

קתני מיהא [הריהו שונה על כל פנים]: "שהרי הותרו לזר ולהן", לאו [האם אין] הכוונה למשה, שמשה היה אוכל בקדשי קדשים אף על פי שהוא זר? ומכאן שלא היה כהן גדול, כפי שאמר רב! אמר רב ששת: לא, הכוונה היא לקדשי קדשים שהיו נאכלים בבמה לזר. שמשנכנסו ישראל לארץ, והותרו הבמות, ושם הותר גם לזר לעבוד, בבמה שכל יחיד בונה לעצמו. ומעירים: והוא כדברי האומר: יש מנחה בבמה, ומנחה היא קדשי קדשים.

מֵיתִיבֵי: מִרְיָם מִי הִסְגִּירָהּ? אִם תֹּאמַר מֹשֶׁה הִסְגִּירָהּ – מֹשֶׁה זָר הוּא,

מיתיבי [מקשים] עוד על דברי רב, שמשה היה כהן גדול, ממה ששנינו: מרים שנעשתה מצורעת, מי הסגירה (קבע שהיא מצורעת וטעונה הסגר מחוץ למחנה)? אם תאמר: משה הסגירה — הלוא משה זר הוא,