חוֹזֵרְנִי חֲלִילָה.

חוזרני חלילה חוזר אני שוב לטענה הקודמת, וכך נסתובב במעגל בלא שנגיע למסקנה.

חָזַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְדָנוֹ דִּין אַחֵר: חַטָּאת נֶאֱמַר בָּהּ ״הִיא״ בִּשְׁחִיטָה – הִיא לִשְׁמָהּ כְּשֵׁירָה, שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ פְּסוּלָה; וּפֶסַח נֶאֱמַר בּוֹ ״הוּא״ בִּזְבִיחָה – הוּא לִשְׁמוֹ כָּשֵׁר, שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ פָּסוּל;

חזר ר' אליעזר ודנו דין אחר: חטאת נאמר בה "היא" בשחיטה "ושחט אותו... חטאת הוא" (כד, ד), לומר שכאשר היא לשמה — כשירה, שלא לשמה — פסולה, וכן פסח נאמר בו "הוא" בזביחה ("זבח פסח הוא לה' " שמות יב, כז), לומר שכאשר הוא לשמו — כשר, שלא לשמו — פסול.

אַף אָשָׁם נֶאֱמַר בּוֹ ״הוּא״, הוּא לִשְׁמוֹ – כָּשֵׁר, שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – פָּסוּל.

ולפיכך אף אשם נאמר בו "הוא" ("והקטיר אותם הכהן המזבחה אשה לה' אשם הוא". ויקרא ז, ה), לומר שהוא לשמו — כשר, שלא לשמו — פסול!

אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: חַטָּאת נֶאֱמַר בָּהּ ״הִיא״ בִּשְׁחִיטָה – הִיא לִשְׁמָהּ כְּשֵׁרָה, שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ פְּסוּלָה; פֶּסַח נֶאֱמַר בּוֹ ״הוּא״ בִּזְבִיחָה – הוּא לִשְׁמוֹ כָּשֵׁר, שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ פָּסוּל. אֲבָל אָשָׁם לֹא נֶאֱמַר בּוֹ ״הוּא״ אֶלָּא לְאַחַר הַקְטָרַת אֵימוּרִין, וְהוּא עַצְמוֹ שֶׁלֹּא הוּקְטְרוּ אֵימוּרִין – כָּשֵׁר!

אמר לו ר' יהושע: מכאן אין הוכחה, שכן אמנם חטאת נאמר בה "היא" בשחיטה, לומר שהיא לשמה כשרה, שלא לשמה פסולה, וכן פסח נאמר בו "הוא" בזביחה, לומר שהוא לשמו כשר, שלא לשמו פסול. אבל אשם לא נאמר בו "הוא" אלא לאחר הקטרת אימורין, והרי הוא עצמו שלא הוקטרו אימורין שלו כלל — כשר, ואם כן מה שנאמר בו "הוא" בוודאי אינו מעכב!

אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הֲרֵי אוֹמֵר: ״כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם״, מַה חַטָּאת שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – פָּסוּל, אַף אָשָׁם שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – פָּסוּל.

אמר לו ר' אליעזר, מכל מקום הרי הכתוב מקיש אותם ואומר: "כחטאת כאשם" (ויקרא ז, ז), לומר: מה חטאת שלא לשמו — פסול, אף אשם שלא לשמו — פסול.

אָמַר מָר: אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: חוֹזֵרְנִי חֲלִילָה. וּלְמִיהֲדַר דִּינָא וְלַיְיתֵי בְּ״מַה הַצַּד״!

עד כאן הבאנו את לשון הברייתא, ומעתה דנים בה. אמר מר [החכם] בברייתא זו, אמר לו ר' יהושע: חוזרני חלילה. ומקשים: ולמיהדר דינא ולייתי [ושיחזור הדין, ויבוא הדבר] לדעת ר' אליעזר בדרך הלימוד של "מה הצד", שאף שאשם שונה גם מחטאת וגם מפסח, יש בו צד השווה בשניהם, וממנו ילמד!

מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מַה לְּהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁכֵּן יֵשׁ בָּהֶן צַד כָּרֵת.

ומשיבים: משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לשבור את ההשוואה ולומר]: מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן בחטאת ובפסח צד כרת, מה שאין כן האשם.

״אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְּחַטָּאת שֶׁכֵּן דָּמָהּ לְמַעְלָה״. וְלֵימָא לֵיהּ: לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְּחַטָּאת שֶׁכֵּן נִכְנָס דָּמָהּ לִפְנַי וְלִפְנִים!

ועוד שנינו בברייתא, אמר לו ר' יהושע: לא, אם אמרת בחטאת שכן דמה למעלה, מה שאין כן אשם. ושואלים: ולימא ליה [ושיאמר לו] ר' יהושע טענה אחרת: לא, אם אמרת בחטאת שכן נכנס דמה לפני ולפנים בפר ושעיר של יום הכיפורים!

בְּחַטָּאוֹת הַחִיצוֹנוֹת קָאָמְרִינַן.

ומשיבים: בחטאות החיצונות קאמרינן [אומרים אנו], להן אנו משווים את האשם, ובהן אין הדם נכנס לפנים.

שֶׁאִם נִכְנָס דָּמָהּ [לִפְנַי] וְלִפְנִים – פְּסוּלָה!

ומקשים: ושיאמר לו הבדל אחר בין חטאת ואשם, שאם נכנס דמה של חטאת (חיצונה, רגילה) [לפני] ולפנים — פסולה, מה שאין כן דם אשם!

אִית לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אַף הָאָשָׁם.

ומשיבים: אית ליה [יש לו] לר' אליעזר הוא סבור שאף האשם שנכנס דמו לפנים נפסל, כאשר יבואר להלן.

שֶׁכֵּן מְכַפֶּרֶת עַל חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת!

ושואלים: יאמר לו ר' יהושע שהחטאת חמורה מאשם, שכן מכפרת על חייבי כריתות, ואין כן האשם!

מֵחַטָּאת דִּשְׁמִיעַת הַקּוֹל.

ודוחים: ר' אליעזר מוכיח מחטאת של שמיעת הקול, שמי שנשבע לשקר שאינו יודע עדות לחבירו — מביא חטאת, אף שאין זה עוון כרת.

שֶׁכֵּן טְעוּנָה אַרְבַּע מַתָּנוֹת!

ושואלים עוד: ר' יהושע היה יכול לומר שחטאת חמורה מאשם שכן טעונה ארבע מתנות שצריך לזרוק את דמה על המזבח בארבע נתינות נפרדות. מה שאין כן אשם, שנותן שתי מתנות בלבד!

כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּאָמַר: כָּל הַדָּמִים טְעוּנָה אַרְבַּע מַתָּנוֹת.

ומשיבים: אולי סבור ר' אליעזר כר' ישמעאל, שאמר: כל הדמים (קרבנות) טעונה ארבע מתנות.

שֶׁכֵּן טְעוּנָה עַל אַרְבַּע קְרָנוֹת!

ושואלים: מכל מקום יכול היה ר' יהושע לומר ששונה החטאת משום שהיא טעונה ארבע מתנות על ארבע קרנות המזבח, ולא די בארבע מתנות על שתי קרנות בלבד, כפי שהוא באשם!

וְלִיטַעֲמִיךְ, הָאִיכָּא אֶצְבַּע, הָאִיכָּא קֶרֶן, הָאִיכָּא חוּדָהּ! אֶלָּא, חַד מִתְּרֵי תְּלָת טַעֲמֵי נָקַט.

ומשיבים: וליטעמיך [ולשיטתך] שאתה מקשה, הרי יכול היה להצביע על דברים אחרים המיוחדים לחטאת: האיכא [הרי יש] חובת נתינה של הדם באצבע ולא זריקה מן הכלי. וכן האיכא [הרי יש] חובת נתינה על גוף הקרן שבראש המזבח ולא במקום אחר. וגם למי שאינו סבור כן, האיכא [הרי יש] חובת נתינה על חודה של זוית המזבח דווקא! אלא צריך לומר כי חד מתרי תלת טעמי נקט [אחד משנים שלושה טעמים תפס], ואין לשאול מפני מה לא אמר ר' אליעזר את כולם.

אָמַר מָר: אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לֹא, אִם אָמַרְתָּ. לֵימָא לֵיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אָשָׁם נַמִי דָּמוֹ לְמַעְלָה!

וממשיכים לדון באותה ברייתא. אמר מר [החכם], אמר לו ר' יהושע לר' אליעזר: לא, אם אמרת בחטאת שכן דמה למעלה. ושואלים: לימא ליה [שיאמר לו] ר' אליעזר: לשיטתו, אשם נמי [גם כן] דמו למעלה, שהרי הוא משווה את דיני החטאת והאשם!

אֲמַר אַבַּיֵי: אָשָׁם דָּמוֹ לְמַעְלָה לָא מָצֵית אָמְרַתְּ, קַל וָחוֹמֶר מֵעוֹלָה: וּמָה עוֹלָה שֶׁהִיא כָּלִיל – דָּמָהּ לְמַטָּה, אָשָׁם שֶׁאֵינוֹ כָּלִיל לֹא כָּל שֶׁכֵּן?

אמר אביי: אשם דמו למעלה לא מצית אמרת [אינך יכול לומר], שיש ללמוד קל וחומר מעולה, ומה עולה שהיא חמורה לפי שכולה קריבה כליל בכל זאת דמה נזרק למטה, אשם שאינו עולה כליל (אלא בשרו נאכל לכהנים) לא כל שכן?

מַה לְּעוֹלָה שֶׁכֵּן אֵינָהּ מְכַפֶּרֶת!

ואומרים: יש לדחות את הקל וחומר, מה לעולה שכן אינה מכפרת שאינה באה לכפרת עוון, מה שאין כן אשם!

חַטַּאת הָעוֹף תּוֹכִיחַ.

ואומרים: חטאת העוף תוכיח שהיא מכפרת, ודמה ניתן למטה.

מַה לְּחַטַּאת הָעוֹף שֶׁכֵּן אֵינָהּ מִין זֶבַח!

ואומרים: מה לחטאת העוף שכן אינה מין זבח, שעוף אינו נשחט (נזבח) אלא נמלק!

עוֹלָה תּוֹכִיחַ. לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן – שֶׁהֵן קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים וְדָמָן לְמַטָּה, אַף אֲנִי אָבִיא אָשָׁם שֶׁהוּא קוֹדֶשׁ קֳדָשִׁים וְדָמוֹ לְמַטָּה.

ואומרים: עולה תוכיח שהיא מין זבח. ונלמד דין זה משניהם, שכן לא ראי (הרי) זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן — שהן קדשי קדשים ודמן למטה, אף אני אביא אשם שהוא קודש קדשים ודמו למטה.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא מִפַּרְזַקְיָא לְרַב אַשִׁי, וְלִפְרוֹךְ: מַה לְּהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁכֵּן אֵין לָהֶן קִצְבָּה, תֹּאמַר בְּאָשָׁם שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִצְבָּה!

אמר ליה [לו] רבא מפרזקיא לרב אשי, ולפרוך [ושיקשה] על כך: מה להצד השוה שבהן, בעולה ובחטאת העוף, שכן אין להן קצבה שאין סכום קצוב מסויים למחיר הקרבן, תאמר באשם שיש לו קצבה ("כסף שקלים". ויקרא ה, טו)!

אֶלָּא הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר קְרָא: ״הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אוֹתָהּ״ – אוֹתָהּ דָּמָהּ לְמַעְלָה, וְאֵין דָּמוֹ שֶׁל אַחֵר לְמַעְלָה.

אלא היינו טעמא [זהו הטעם] של ר' אליעזר, שגם הוא סבור שהאשם דמו ניתן למטה — שאמר קרא [הכתוב] לגבי זריקת דם החטאת: "הכהן המחטא אותה" (ויקרא ו, יט), והמילה "אותה" בא להדגיש: החטאת בלבד דמה למעלה, ואין דמו של אחר למעלה.

אִי הָכִי, חַטָּאת נַמִי נֵימָא: ״אוֹתָהּ״ – לִשְׁמָהּ כְּשֵׁרָה, שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ פְּסוּלָה; הָא שְׁאָר זְבָחִים, בֵּין לִשְׁמָן בֵּין שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – כְּשֵׁרִין!

ושואלים: אי הכי [אם כך], שר' אליעזר מקבל את הדרשה "אותה", הרי גם בשחיטת חטאת לשמה, שלמדנו מן הכתוב "ושחט אותה לחטאת" (ויקרא ד, לג) נמי נימא [גם כן נאמר]: אותה לשמה — כשרה, שלא לשמה — פסולה, הא [אבל] שאר זבחים, ובכלל זה אשם, בין לשמן בין שלא לשמן — כשרין, ומדוע אין ר' אליעזר סבור כן לענין אשם!

הַהוּא ״אוֹתָהּ״ לָאו דַּוְקָא, דְּהָא שִׁיֵּיר פֶּסַח.

ומשיבים: ההוא [אותו כתוב] "אותה" שנאמר לענין פסול שלא לשמה לאו דוקא [לא נאמר בדיוק], דהא [שהרי] שייר פסח, שגם הוא פסול שלא לשמו.

הָכָא נַמִי לָאו דַּוְקָא, דְּהָא שִׁיֵּיר עוֹלַת הָעוֹף!

ומקשים: הכא נמי לאו דוקא [כאן גם כן אינו מדוייק] לענין זריקה למעלה, דהא [שהרי] שייר עולת העוף, שגם היא דמה נזרק למעלה!

בִּזְבִיחָה מִיהָא לָא שִׁיֵּיר מִידֵי.

ומשיבים: לגבי קרבנות הטעונים זביחה (שחיטה) מיהא [על כל פנים] לא שייר מידי [דבר], ואין העוף שדינו מליקה נחשב שיור לענין זה.

וְאִי בָּעֵית אֵימָא: הָא מַנִּי? רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: הַאי מָקוֹם לְחוּד וְהַאי מָקוֹם לְחוּד,

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: גם את עולת העוף לא שייר לענין זה, כי הא מני [דרשה זו שממעטת כל קרבן מזריקת הדם למעלה, כשיטת מי היא]? שיטת ר' אלעזר בר' שמעון היא, שאמר: האי [זה] לחטאת בהמה מקום לחוד, והאי [וזה] לעולת העוף מקום לחוד.

דְּתַנְיָא: דָּמִים הַתַּחְתּוֹנִים נִיתָּנִין מִחוּט הַסִּיקְרָא וּלְמַטָּה, וְהָעֶלְיוֹנִים – מִחוּט הַסִּיקְרָא וּלְמַעְלָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִין – בְּעוֹלַת הָעוֹף, אֲבָל בְּחַטַּאת בְּהֵמָה – הִיא עַצְמָהּ אֵין נַעֲשָׂה אֶלָּא עַל גּוּפָהּ שֶׁל קֶרֶן.

דתניא [ששנויה ברייתא]: דמים התחתונים כלומר, הקרבנות שדמם צריך לתת למטה, ניתנין מחוט הסיקרא שהיה באמצע המזבח ולמטה, והעליונים ניתנים מחוט הסיקרא ולמעלה. אמר ר' אלעזר בר' שמעון: במה דברים אמורין שהעליונים דמם ניתן בכל מקום למעלה מחוט הסיקרא? בעולת העוף, אבל בחטאת בהמה לא די בכך שדמה למעלה, אלא היא עצמה אין נעשה זריקת דמה אלא על גופה של קרן, ולא במקום אחר.

תְּנַן הָתָם, שֶׁהָיָה רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כָּל דָּמִים שֶׁנִּכְנְסוּ לַהֵיכָל לְכַפֵּר – פְּסוּלִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: חַטָּאת בִּלְבַד. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף הָאָשָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם״.

תנן התם [שנינו שם] במשנה להלן: שהיה ר' עקיבא אומר: כל דמים של כל הקרבנות שנכנסו להיכל לכפר — פסולים, וחכמים אומרים: חטאת בלבד פסולה, כאמור בכתוב "וכל חטאת אשר יובא מדמה... לכפר בקדש לא תאכל..." (ויקרא ו, כג). ר' אליעזר אומר: אף האשם, שנאמר: "כחטאת כאשם" (ויקרא ז, ז).

בִּשְׁלָמָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר כִּדְקָאָמַר טַעְמָא, אֶלָּא רַבָּנַן מַאי טַעְמָא?

ושואלים: בשלמא [נניח] דעת ר' אליעזר כדקאמר טעמא [כמו שאמר את הטעם] — מן ההיקש שבכתוב, אלא רבנן מאי טעמא [חכמים מה הטעם] שאינם סבורים כן באשם?

אֲמַר רָבָא: אָשָׁם נִכְנָס דָּמוֹ לִפְנִים פָּסוּל לָא מָצֵית אָמְרַתְּ, קַל וָחוֹמֶר מֵעוֹלָה: מָה

אמר רבא: אשם שנכנס דמו לפנים פסול לא מצית אמרת [אינך יכול לומר כן], כי קל וחומר הוא מעולה: מה