אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁדּוֹחָה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר הֲיָשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד הֲלֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ הַהִיא וְאַתְּ זָנִית רֵעִים רַבִּים וְשׁוֹב אֵלַי נְאֻם ה׳״.

אמר ר' יוחנן: גדולה תשובה שדוחה אפילו את לא תעשה שבתורה, כיצד? שנאמר: "לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד הלא חנוף תחנף הארץ ההיא ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאם ה'" (ירמיה ג, א), שכן בדיני התורה נאמר: "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשר הוטמאה" (דברים כד, ד), שאם היו היחסים שבין ישראל והקדוש ברוך הוא כמו אלו שבין איש ואשה — אסורים היו ישראל לחזור אליו, ואילו התשובה מבטלת "איסור" זה.

אֲמַר רַבִּי יוֹנָתָן: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה (שֶׁמְּקָרֶבֶת) אֶת הַגְּאוּלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב״. מַה טַּעַם ״וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל״ – מִשּׁוּם דְּ״שָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב״.

אמר ר' יונתן: גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה, שנאמר: "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב" (ישעיה נט, כ) וכך טעמו: מה טעם "ובא לציון גואל" — משום דשבי פשע יש ביעקב.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה, שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לוֹ כִּשְׁגָגוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה׳ אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ״. הָא עָוֹן מֵזִיד הוּא, וְקָא קָרֵי לֵיהּ מִכְשׁוֹל. אִינִי?! וְהָאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לוֹ כִּזְכֻיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם (חָיֹה) יִחְיֶה״! לָא קַשְׁיָא; כָּאן – מֵאַהֲבָה, כָּאן – מִיִּרְאָה.

אמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו לעבריין כשגגות. שנאמר: "שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך" (הושע יד, ב), ומדייקים: הא [הרי] "עון" זה הלא מזיד הוא וקא קרי ליה [והוא קורא לו] מכשול, משמע שהעושה תשובה נחשב כאילו רק כשל בשגגה בעוונו. ושואלים: איני [וכי כן הוא]?! שנעשים לו כשגגות? והאמר [והרי אמר] ריש לקיש עצמו: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות, שנאמר: "ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה" (יחזקאל לג, יט), שכל מעשיו, אף העבירות, יהיו לו לשבח! ומתרצים: לא קשיא [אין זו קשה] כאן שעשה תשובה מאהבה — נעשים לו כזכיות, כאן שעשה מיראה נעשו לו עוונותיו כשגגות בלבד.

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שְׁמַּאֲרֶכֶת שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ (חָיוֹ) יִחְיֶה״.

אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: גדולה תשובה שמארכת שנותיו של אדם, שנאמר: "ובשוב רשע מרשעתו אשר עשה ויעש משפט וצדקה הוא את נפשו יחיה" (יחזקאל יח, כז).

אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אָמְרִי בְּמַעַרְבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבָּה בַּר מָרִי: בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, מַקְנִיט אֶת חֲבֵירוֹ בִּדְבָרִים – סָפֵק מִתְפַּיֵּיס הֵימֶנּוּ סָפֵק אֵין מִתְפַּיֵּיס הֵימֶנּוּ, וְאִם תֹּאמַר מִתְפַּיֵּיס הֵימֶנּוּ – סָפֵק מִתְפַּיֵּיס בִּדְבָרִים סָפֵק אֵין מִתְפַּיֵּיס בִּדְבָרִים.

אמר ר' יצחק: אמרי במערבא [אומרים בארץ ישראל] משמיה [משמו] של רבה בר מרי: בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, מדת בשר ודם, מי שמקניט (מעליב) את חבירו בדברים — ספק מתפייס הימנו החבר, ספק אין מתפייס הימנו. ואם תאמר מתפייס הימנו — ספק מתפייס בדברים, ספק אין מתפייס בדברים בלבד, וצריך להשתדל באופנים אחרים כדי לפייסו,

אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָדָם עוֹבֵר עֲבֵירָה בַּסֵּתֶר – מִתְפַּיֵּיס מִמֶּנּוּ בִּדְבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה׳״, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּחֲזִיק לוֹ טוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְקַח טוֹב״, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ הִקְרִיב פָּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ״. שֶׁמָּא תֹּאמַר פְּרִי חוֹבָה – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אוֹהֲבֵם נְדָבָה״.

אבל הקדוש ברוך הוא, אדם עובר עבירה בסתר — מתפייס ממנו הקדוש ברוך הוא בדברים, שנאמר: "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'" (הושע יד, ג). ולא עוד, אלא שמחזיק לו הקדוש ברוך הוא טובה על ששב, שנאמר: "וקח טוב" (הושע יד, ג). ולא עוד אלא שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב פרים, שנאמר: "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד,ג). שמא תאמר נחשב לו כמקריב פרי חובה — תלמוד לומר: "ארפא משובתם אהבם נדבה" (הושע יד, ה), הרי התשובה נחשבת כאילו הקריב קרבן נדבה.

תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה, שֶׁבִּשְׁבִיל יָחִיד שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה מוֹחֲלִין לְכָל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ, שֶׁנֶאֱמַר ״אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אוֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ״. ״מֵהֶם״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״מִמֶּנּוּ״.

תניא [שנויה ברייתא], היה ר' מאיר אומר: גדולה מעלת התשובה, שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו. שנאמר: "ארפא משובתם אהבם נדבה כי שב אפי ממנו" (הושע יד, ה) "מהם", מן החוטאים, לא נאמר אלא "ממנו", כלומר: מאותו יחיד שכיון ששב, כך נתרפאו כולם.

הֵיכִי דָּמֵי בַּעַל תְּשׁוּבָה? אָמַר רַב יְהוּדָה: כְּגוֹן שֶׁבָּאת לְיָדוֹ דְּבַר עֲבֵירָה פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וְנִיצַּל הֵימֶנָּה, מַחֲוִי רַב יְהוּדָה: בְּאוֹתָהּ אִשָּׁה, בְּאוֹתוֹ פֶּרֶק, בְּאוֹתוֹ מָקוֹם.

לענין תשובה דנו ושאלו: היכי דמי [כיצד הוא] עניינו של בעל תשובה גמור? אמר רב יהודה: כגון שבאת לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה וניצל הימנה, ועל ידי כך מוכח שאכן היתה תשובתו שלימה. מחוי [היה מראה] רב יהודה שהכוונה היא שנזדמן לו לחטוא באותה אשה, שאם חטא בראשונה בזנות ונזדמן לו להיות שוב עם אותה אשה באותו פרק (זמן) ובאותו מקום, שכיון שהכל מזדמן מעין אותה הפעם שעבר בה והוא מתגבר על יצרו, הרי זה מוכיח שעשה תשובה גמורה ונמחל לו.

אֲמַר רַב יְהוּדָה: רַב רָמֵי, כְּתִיב: ״אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה״ וּכְתִיב: ״מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ״! לָא קַשְׁיָא: הָא בְּחֵטְא מְפוּרְסָם, הָא – בְּחֵטְא שֶׁאֵינוֹ מְפוּרְסָם. רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב נַחְמָן: כָּאן – בַּעֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ, כָּאן – בַּעֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם.

אמר רב יהודה: רב רמי [היה משליך מראה סתירה]: נאמר: "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" (תהלים לב, א) משמע שראוי לאדם שלא לגלות חטאיו, וכתיב [ונאמר]: "מכסה פשעיו לא יצליח" (משלי כח, יג)! והשיב: לא קשיא [אינו קשה]; הא [זה] בחטא מפורסם, שכיון שנתפרסם חטאו, ראוי לו לאדם שיפרסם גם את תשובתו על החטא. הא [זה] בחטא שאינו מפורסם, שאין ראוי לפרסם תשובתו. רב זוטרא בר טוביה אמר בשם רב נחמן: כאן בעבירות שבין אדם לחבירו — צריך לפרסם תשובתו כדי ששומעיו ירצו את חבירו שיסלח לו, כאן בעבירות שבין אדם למקום — אין צריך.

תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: אָדָם עוֹבֵר עֲבֵירָה פַּעַם רִאשׁוֹנָה – מוֹחֲלִין לוֹ, שְׁנִיָּה – מוֹחֲלִין לוֹ, שְׁלִישִׁית – מוֹחֲלִין לוֹ, רְבִיעִית – אֵין מוֹחֲלִין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּה אָמַר ה׳ עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ״ (וְנֶאֱמַר): ״הֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלֹשׁ עִם גָּבֶר״.

תניא [שנויה ברייתא], ר' יוסי בר יהודה אומר: אדם עובר עבירה פעם ראשונה מוחלין לו, שניה — מוחלין לו, שלישית — מוחלין לו, פעם רביעית אין מוחלין לו, שנאמר: "כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו" (עמוס ב, ו), ואומר: "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר" (איוב לג, כט).

מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא: הָנֵי מִילֵּי – בְּצִיבּוּר, אֲבָל בְּיָחִיד – לֹא, תָּא שְׁמַע ״הֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלֹשׁ עִם גָּבֶר״. (מִכָּאן וְאֵילָךְ אֵין מוֹחֲלִין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ)״.

ושואלים: מאי [מה] "ואומר"? כלומר: מדוע הוזקק להביא ראיה נוספת מן הכתוב לאחר שהראשונה לכאורה מספקת? ומסבירים: וכי תימא: הני מילי בציבור [שאם תאמר דברים אלה אמורים בציבור] שהקדוש ברוך הוא מיקל במחילתם אבל ביחיד — לא, תא שמע [בוא ושמע] ראיה פסוק אחר, שנאמר: "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר" (איוב לג, כט), משמע — אפילו עם היחיד. מכאן ואילך אין מוחלין לו, שנאמר: "על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו" (עמוס ב, ו).

תָּנוּ רַבָּנַן: עֲבֵירוֹת שֶׁהִתְוַדָּה עֲלֵיהֶן יוֹם הַכִּפּוּרִים זֶה – לֹא יִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶן יוֹם הַכִּפּוּרִים אַחֵר, וְאִם שָׁנָה בָּהֶן – צָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת יוֹם הַכִּפּוּרִים אַחֵר, וְאִם לֹא שָׁנָה בָּהֶן וְחָזַר וְהִתְוַדָּה עֲלֵיהֶן – עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵיאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ״.

תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: עבירות שהתודה עליהן יום הכפורים זה לא יתודה עליהן יום הכפורים אחר, שכבר נמחל לו. ואם שנה בהן, שחזר ועבר אותן עבירות במשך השנה הזו — צריך להתודות גם ביום הכפורים אחר. ואם לא שנה בהן וחזר והתודה עליהן — עליו הכתוב אומר: "ככלב שב על קאו כסיל שונה באולתו" (משלי כו, יא), שודאי אין ראוי לחזור ולהזכר בעוונות ראשונים שלו.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: כָּל שֶׁכֵּן שֶׁהוּא מְשׁוּבָּח, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדַע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד״. אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵיאוֹ״ וגו׳ – כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵירָה וְשָׁנָה בָּהּ – הוּתְּרָה לוֹ. הוּתְּרָה לוֹ סָלְקָא דַּעֲתָךְ?! אֶלָּא אֵימָא: נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֵיתֶּר.

ר' אליעזר בן יעקב אומר: כל שכן שהוא משובח, שנזכר בחטאיו הראשונים ומגיע לידי שפלות הרוח, וכן נאמר: "כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד" (תהלים נא, ה). אלא מה אני מקיים "ככלב שב על קאו" עניינו כמו שהסביר רב הונא, שאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה (עשה אותה פעם שניה) — הותרה לו. על לשון זו תוהים: הותרה לו סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! וכי בשביל ששנה בה הותרה לו? אלא אימא [אמור] שכך התכוון: נעשית לו כהיתר, שהיא נראית לו כהיתר.

וְצָרִיךְ לִפְרוֹט אֶת הַחֵטְא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְּדוֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב״ דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה״. אֶלָּא מַהוּ שֶׁאָמַר מֹשֶׁה: ״וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב״ – כִּדְרַבִּי יַנַּאי. דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי: אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהִרְבֵּיתָ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁאָמְרוּ דַּי – גָּרַם לָהֶם שֶׁיַּעֲשׂוּ אֱלֹהֵי זָהָב.

ועוד על דרך התשובה: וצריך בשעת הוידוי לפרוט את החטא שחטא בו, ולא להסתפק בוידוי כללי. שנאמר: "אנא חטא העם הזה חטאה גדלה ויעשו להם אלהי זהב" (שמות לב, לא). אלו דברי ר' יהודה בן בבא. ר' עקיבא אומר: נאמר: "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" (תהלים לב, א), ללמדך שאין צריך לפרט חטאיו. אלא מהו זה שאמר משה: "ויעשו להם אלהי זהב" (שמות לב, לא)? יש להבינו כדברי ר' ינאי. שאמר ר' ינאי: אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! כסף וזהב שהרבית להם לישראל עד שאמרו די — הוא שגרם להם שיעשו אלהי זהב. ואם כן "ויעשו להם אלהי זהב" אינו פירוט הפשע אלא הסבר והתנצלות עליו.

שְׁנֵי פַּרְנָסִים טוֹבִים עָמְדוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, מֹשֶׁה וְדָוִד. מֹשֶׁה אָמַר: יִכָּתֵב סוּרְחָנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי״. דָּוִד אָמַר: אַל יִכָּתֵב סוּרְחָנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה״.

נאמר: שני פרנסים טובים עמדו להם לישראל: משה ודוד. משה אמר: יכתב סורחני כלומר יכתב החטא שחטאתי בו במפורש, שנאמר: "יען לא האמנתם בי להקדישני" (במדבר כ, יב), ואילו דוד אמר: אל יכתב סורחני. שנאמר: "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" (תהלים לב, א).

מָשָׁל דְּמֹשֶׁה וְדָוִד לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִשְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁלָּקוּ בְּבֵית דִּין, אַחַת קִלְקְלָה וְאַחַת אָכְלָה פַּגֵּי שְׁבִיעִית, אָמְרָה לָהֶן אוֹתָהּ שֶׁאָכְלָה פַּגֵּי שְׁבִיעִית: בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, הוֹדִיעוּ עַל מָה הִיא לוֹקָה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ עַל מַה שֶּׁזּוֹ לוֹקָה זוֹ לוֹקָה. הֵבִיאוּ פַּגֵּי שְׁבִיעִית וְתָלוּ בְּצַוָּארָהּ, וְהָיוּ מַכְרִיזִין לְפָנֶיהָ וְאוֹמְרִין: עַל עִסְקֵי שְׁבִיעִית הִיא לוֹקָה.

ומסבירים, משל של משה ודוד למה הדבר דומה — לשתי נשים שלקו בבית דין על חטאיהן, אחת מהן קלקלה בזנות ואחת לקתה משום שאכלה פגי שביעית, שאסור לאכול מפירות שביעית שלא הבשילו, והיא הקדימה ואכלה. אמרה להן אותה שאכלה פגי שביעית לבית הדין: בבקשה מכם, הודיעו על מה היא, כלומר: אני, לוקה, שלא יאמרו על מה שזו חברתה לוקה גם היא לוקה. הביאו פגי שביעית ותלו בצוארה, והיו מכריזין לפניה ואומרין: על עסקי שביעית היא לוקה. וכך אמר משה, שלא יטעו בו שחטא כחטא בני דורו, לכך ביקש שיפרסמו במה חטא, שידעו שאין חטאו חמור כל כך.

מְפַרְסְמִין אֶת הַחֲנֵפִין מִפְּנֵי חִילּוּל הַשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִדְקוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וְנָתַתִּי מִכְשׁוֹל לְפָנָיו״. תְּשׁוּבַת הַמּוּחְלָטִין מְעַכֶּבֶת הַפּוּרְעָנוּת, וְאַף עַל פִּי שֶׁנֶּחְתַּם עָלָיו גְּזַר דִּין שֶׁל פּוּרְעָנוּת.

ועוד אמרו: מפרסמין את החנפין מודיעים ומפרסמים את הרשעים המראים עצמם כצדיקים, מפני חילול השם, שלא יחשבו שהם אכן צדיקים והמעשה אשר יעשו ראוי הוא וילמדו לעשות כמותם. שנאמר: "ובשוב צדיק מצדקו ועשה עול ונתתי מכשול לפניו" (יחזקאל ג, כ). כלומר: שמי שאין יודעים שרשע הוא מעיקרו, הרי הוא מטעה את הבריות ומחלל את השם כשמתגלה הדבר. תשובת המוחלטין (רשעים גמורים) מעכבת הפורענות מלבוא עליהם. ואף על פי שנחתם עליו גזר דין של פורענות — תשובתו מעכבתו מלהיענש.

שַׁלְוַת רְשָׁעִים סוֹפָהּ תַּקָּלָה, וְהָרָשׁוּת מְקַבֶּרֶת אֶת בְּעָלֶיהָ, עָרוֹם נִכְנַס לָהּ וְעָרוּם יֵצֵא מִמֶּנָּה, וּלְוַאי שֶׁתְּהֵא יְצִיאָה כְּבִיאָה. רַב כִּי הֲוָה נָפֵיק לְמֵידַן דִּינָא אֲמַר הָכִי: בִּצְבוּ נַפְשֵׁיהּ לִקְטָלָא נָפֵיק, וּצְבוּ בֵּיתֵיהּ לֵית הוּא עָבֵיד, וְרֵיקָן לְבֵיתֵיהּ אָזֵיל, וּלְוַאי שֶׁתְּהֵא בִּיאָה כִּיצִיאָה.

שלות הרשעים — סופה תקלה, שמתוך שלוותם הריהם יושבים ומהרהרים בדבר עבירה, והרשות (השלטון, הממשלה) מקברת את בעליה, ערום נכנס לה לגדולה וערום יצא ממנה, ולואי שתהא יציאה כביאה בלא חטא ותוספת עוון. מסופר: רב כי הוה נפיק למידן דינא [כאשר היה יוצא לדון דין] אמר הכי [היה רגיל לומר כך]: בצבו נפשיה לקטלא נפיק [ברצון נפשו למות הוא יוצא], שהרי אם יטה הדיין את הדין מתחייב מיתה בידי שמים. וצבו ביתיה לית הוא עביד [ורצון ביתו אין הוא עושה], שאין הדיין מקבל משכורת, וריקן לביתיה אזיל [וריקן לביתו הוא הולך] ולואי שתהא ביאה כיציאה בלא חטא ובלא עבירה.

רָבָא כִּי הֲוָה נָפֵיק לְדִינָא אֲמַר הָכִי:

רבא כי הוה נפיק לדינא אמר הכי [כאשר היה יוצא לדין היה אומר כך]: