אֲבָל לְהַחֲיוֹת – אֲפִילּוּ מֵעַל מִזְבְּחִי. וּמַה זֶּה, שֶׁסָּפֵק יֵשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו סָפֵק אֵין מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו, וַעֲבוֹדָה דּוֹחָה שַׁבָּת – קַל וָחוֹמֶר לְפִקּוּחַ נֶפֶשׁ שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. נַעֲנָה רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר: וּמַה מִּילָה, שֶׁהִיא אֶחָד מִמָּאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵיבָרִים שֶׁבָּאָדָם – דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, קַל וָחוֹמֶר לְכָל גּוּפוֹ – שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת.

אבל להחיות כגון אם הוא יודע ללמד זכות לאדם שנידון בבית דין למיתה, אפילו מעל מזבחי לוקחים אותו להעיד או לדון. ומה זה, שספק יש ממש בדבריו ספק אין ממש בדבריו מבטלים בגלל זה את עבודת המזבח ועבודה דוחה שבת, קל וחומר לודאי פקוח נפש, שדוחה את השבת. נענה ר' אלעזר בן עזריה ואמר: ומה מצות מילה שהיא תיקון רק לאחד ממאתים וארבעים ושמונה איברים שבאדם — דוחה את השבת, קל וחומר לכל גופו שכולו קשור במצוות שדוחה את השבת. תנאים אחרים דנו באותו ענין.

רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ״ יָכוֹל לַכֹּל – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַךְ״ – חִלֵּק. רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן יוֹסֵף אוֹמֵר: ״כִּי קוֹדֶשׁ הִיא לָכֶם״ – הִיא מְסוּרָה בְּיֶדְכֶם, וְלֹא אַתֶּם מְסוּרִים בְּיָדָהּ.

ר' יוסי בר' יהודה אומר: נאמר: "אך את שבתתי תשמרו" (שמות לא, יג), יכול לכל ובכל מקרה — תלמוד לומר: "אך" שהוא ביטוי הבא לצמצם ולחלק. משמע שיש מקרים שחייבים לשמור את השבת, ויש מקרים, של פיקוח נפש, שבהם אין לשומרה. ר' יונתן בן יוסף אומר: נאמר: "כי קדש הוא לכם" (שמות לא, יד), משמע היא השבת מסורה בידכם ("לכם") ולא אתם מסורים בידה, למות בשל השבת.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: ״וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת״ אָמְרָה תּוֹרָה: חַלֵּל עָלָיו שַׁבָּת אַחַת, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמוֹר שַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אִי הֲוַאי הָתָם הֲוָה אָמִינָא: דִּידִי עֲדִיפָא מִדִּידְהוּ, ״וָחַי בָּהֶם״ – וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם.

ר' שמעון בן מנסיא אומר: נאמר: "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת" (שמות לא, טז), אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. אמר רב יהודה אמר שמואל: אי הואי התם [אילו הייתי שם] בין החכמים ההם ודן בשאלה זו הוה אמינא דידי עדיפא מדידהו [הייתי אומר כי הוכחתי שלי עדיפה משלהם], שנאמר: "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם" (ויקרא יח, ה) — ולא שימות בהם. שבכל אופן צריך לדאוג שלא יגיע למיתה על ידי קיום המצוות.

אָמַר רָבָא: לְכוּלְּהוּ אִית לְהוּ פִּירְכָא, בַּר מִדִּשְׁמוּאֵל דְּלֵית לֵיהּ פִּירְכָא. דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל – דִּילְמָא כִּדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּמַחְתֶּרֶת – חֲזָקָה אֵין אָדָם מַעֲמִיד עַצְמוֹ עַל מָמוֹנוֹ, וְהַאי מֵידַע יָדַע דְּקָאֵי לְאַפֵּיהּ, וְאָמַר: אִי קָאֵי לְאַפַּאי – קָטִילְנָא לֵיהּ, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: בָּא לְהָרְגָךְ – הַשְׁכֵּם לְהָרְגוֹ. וְאַשְׁכְּחַן וַדַּאי, סָפֵק מְנָלָן?

על כך העיר רבא: לכולהו אית להו פירכא [לכולם לכל דבריהם יש מקום לפרוך], בר [חוץ] מזו של שמואל דלית ליה [שאין לה] פרכא. ומסבירים את דברי רבא: הראיה שהביא ר' ישמעאל מגנב הבא במחתרת, אפשר לטעון כנגדו — כפי שאמר רבא. שאמר רבא: מאי טעמא [מה טעמה] של הלכה זו בבא במחתרת? חזקה, אין אדם מעמיד עצמו על ממונו. כלומר: אין אדם מתאפק כשרואה שנוטלים ממנו ממונו, והאי מידע ידע דקאי לאפיה [וזה הגנב יודע שהוא יקום לנגדו] ויתנגד, ואמר מתחילה בלבו: אי קאי לאפאי [אם הוא עומד כנגדי] — קטילנא ליה [הורג אני אותו], והתורה אמרה: כשבא אדם להרגך — השכם להרגו. ואשכחן [ומצאנו] איפוא לשיטה זו ראיה לפיקוח נפש ודאי, אבל ספק פיקוח נפש מנלן [מניין לנו] שמחללים בגללו את השבת? ובכך פירכא לדבריו. והראיה שהביא ר'

דְּרַבִּי עֲקִיבָא נַמִי, דִּילְמָא כִּדְאַבַּיֵי. דְּאָמַר אַבַּיֵי: מָסְרִינַן לֵיהּ זוּגָא דְּרַבָּנַן, לֵידַע אִם מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו. וְאַשְׁכְּחַן וַדַּאי, סָפֵק מְנָא לָן?

עקיבא ממה שמורדים את הכהן מעבודת המזבח כדי שיוכל להעיד על אחר, שמא על ידי עדותו יזוכה הנידון, נמי [גם כן] יש לפרוך: דילמא [שמא] כשיטת אביי שאמר אביי: מסרינן ליה [מוסרים לו] לנידון שטוען שיש לו טענה לזכותו זוגא דרבנן לידע [זוג חכמים לדעת] אם יש ממש בדבריו וכן עושים בכהן זה, שבודקים אם דבריו יש בהם כדי להחיות. ואם כן אשכחן ודאי [מצאנו שפיקוח נפש ודאי] דוחה עבודה, אבל ספק מנא לן [מניין לנו]?

וְכוּלְּהוּ אַשְׁכְּחַן וַדַּאי, סָפֵק מְנָא לָן? וְדִשְׁמוּאֵל וַדַּאי לֵית לֵיהּ פִּירְכָא. אֲמַר רָבִינָא וְאִיתֵימָא רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: טָבָא חֲדָא פִּלְפַּלְתָא חֲרִיפָא מִמְּלֹא צַנָּא דְּקָרֵי.

וכולהו [וכל] שאר הנימוקים גם כן אשכחן [מצאנו] ראיה לענין פיקוח נפש ודאי, אולם ספק מנא לן [מניין לנו]? ובכך הפירכא אף לדבריו. אבל לראיה שהביא שמואל משום שנאמר "וחי בהם" ולמדנו מזה שאין לבוא בשל דיני התורה אפילו לכלל ספק מיתה, ודאי לית ליה פירכא [אין לו פירכה]. אמר רבינא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב נחמן בר יצחק להעיר על כך: טבא חד פלפלתא חריפא ממלא צנא דקרי [טוב פלפל חריף אחד ממלוא הסל דלועים], שיש בו טעם יותר מבכולם.

מתני׳ חַטָּאת וְאָשָׁם וַדַּאי – מְכַפְּרִין. מִיתָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים – מְכַפְּרִין עִם הַתְּשׁוּבָה. תְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל עֲבֵירוֹת קַלּוֹת, עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַּעֲשֶׂה, וְעַל הַחֲמוּרוֹת הוּא תּוֹלֶה עַד שֶׁיָּבֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים וִיכַפֵּר. הָאוֹמֵר ״אֶחֱטָא וְאָשׁוּב״, ״אֶחֱטָא וְאָשׁוּב״ – אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, ״אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר״ – אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם – יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ – אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵירוֹ.

קרבן חטאת וכן קרבן אשם ודאי שמביאים על גזילות ומעילות — מכפרין על העוונות שבאו עליהם. מיתה ויום הכפורים מכפרין עם התשובה. תשובה עצמה — מכפרת על עבירות קלות; על מצוות עשה, ועל מצוות לא תעשה. ועל החמורות התשובה תולה, עד שיבא יום הכפורים ויכפר. האומר: "אחטא ואשוב (אחר כך אעשה תשובה) אחטא ואשוב" — אין מספיקין בידו משמים לעשות תשובה ונמצא חוטא כל ימיו. אחטא ויום הכפורים מכפר — אין יום הכפורים מכפר, ועוד: עבירות שבין אדם למקום (לה') — יום הכפורים מכפר, אולם עבירות שבין אדם לחבירו — אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה (יפייס) את חבירו ואז יתכפר לו ביום הכיפורים על החטא שיש בדבר זה למקום.

דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: ״מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה׳ תִּטְהָרוּ״ עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם – יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ – אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵירוֹ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, מִי מְטַהֵר אֶתְכֶם – אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם״ וְאוֹמֵר: ״מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל (ה׳)״ מַה מִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים – אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל.

וכן דרש ר' אלעזר בן עזריה: נאמר: "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, ל), לומר: עבירות שבין אדם למקום — יום הכפורים מכפר שהן חטאים שלפני ה' בלבד, אבל עבירות שבין אדם לחבירו — אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו. ובסיכומם של דברים, אמר ר' עקיבא: אשריכם ישראל! לפני מי אתם מטהרין, מי מטהר אתכם? — אביכם שבשמים, שנאמר: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" (יחזקאל לו, כה), ואומר: "מקוה ישראל ה'" (ירמיה יז, יג), לומר: מה המקוה מטהר את הטמאים — אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.

גמ׳ אָשָׁם וַדַּאי – אִין, אָשָׁם תָּלוּי לָא? וְהָא כַּפָּרָה כְּתִיבָא בֵּיהּ! הָנָךְ מְכַפְּרִי כַּפָּרָה גְּמוּרָה, אָשָׁם תָּלוּי אֵינוֹ מְכַפֵּר כַּפָּרָה גְּמוּרָה.

נאמר במשנה שאשם ודאי, מכפר. ונדייק: אשם ודאי — אין [כן] אשם תלוי — לא. ושואלים: והא [והרי] כפרה כתיבא ביה [כתובה בו] ומדוע לא נאמר שמכפר? ומשיבים: הנך מכפרי [אלו חטאת ואשם ודאי, מכפרים] כפרה גמורה, אבל אשם תלוי אינו מכפר כפרה גמורה, אלא מכפר לו בינתים כדי להצילו מיסורי העונש, עד שיתוודע חטאו ויביא קרבן ראוי.

אִי נַמִי: הָנָךְ – אֵין אַחֵר מְכַפֵּר כַּפָּרָתָן, אָשָׁם תָּלוּי – אַחֵר מְכַפֵּר כַּפָּרָתָן. דִּתְנַן: חַיָּיבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת וַדָּאִין שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶן יוֹם הַכִּפּוּרִים – חַיָּיבִין, אֲשָׁמוֹת תְּלוּיִן – פְּטוּרִין.

אי נמי [או גם כן] אפשר לומר הבדל זה: הנך [אלה] חטאת ואשם ודאי אין אחר מכפר כפרתן, ואילו אשם תלוי גם דבר אחר מכפר כפרתן, דתנן [שכן שנינו במשנה]: חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יום הכפורים — עדיין חייבין הם להביא קרבנות אלו, ואילו חייבי אשמות תלויין — פטורין, שיום הכיפורים כיפר להם.

״מִיתָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין עִם הַתְּשׁוּבָה״. עִם הַתְּשׁוּבָה – אִין, בִּפְנֵי עַצְמָן – לָא, נֵימָא דְּלָא כְּרַבִּי. דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: עַל כָּל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, בֵּין עָשָׂה תְּשׁוּבָה בֵּין לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, חוּץ (מִפּוֹרֵק עוֹל) וּמְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה וּמֵיפֵר בְּרִית בָּשָׂר, שֶׁאִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה – יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, וְאִם לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר!

שנינו במשנה כי מיתה ויום הכפורים מכפרין עם התשובה. ונדייק מכאן: עם התשובה אין [כן] בפני עצמן בלא תשובה — לא. נימא [נאמר] שמשנתנו זו שלא כשיטת רבי. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: רבי אומר: על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה — יום הכפורים מכפר, חוץ מפורק עול התורה והמצוות מעליו וכופר בקדוש ברוך הוא, ומגלה פנים בתורה, שדורש את דברי התורה לגנאי, ומיפר ברית בשר (ברית מילה), שאם עשה תשובה — יום הכפורים מכפר עליו, ואם לא עשה תשובה — אין יום הכפורים מכפר.

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי, תְּשׁוּבָה בָּעֲיָא יוֹם הַכִּפּוּרִים – יוֹם הַכִּפּוּרִים לָא בָּעֲיָא תְּשׁוּבָה.

ודוחים: מכאן אין ראיה, כי אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כשיטת רבי, עדיין אפשר כך להבין את המשנה: תשובה בעיא [צריכה] עדיין את יום הכפורים כדי לסיים את הכפרה, ואילו יום הכפורים — לא בעיא [אינו צריך] תשובה, אלא מכפר אפילו בלעדיה.

״תְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל עֲבֵירוֹת קַלּוֹת עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַּעֲשֶׂה״. הָשְׁתָּא עַל לֹא תַּעֲשֶׂה מְכַפֶּרֶת, עַל עֲשֵׂה מִיבָּעֲיָא?! אָמַר רַב יְהוּדָה, הָכִי קָאָמַר: עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנִּיתַּק לַעֲשֵׂה.

שנינו במשנה כי תשובה מכפרת על עבירות קלות, כגון: על עשה ועל לא תעשה. ותוהים: השתא [עכשיו, הרי] למדנו שעל מצות לא תעשה שהיא חמורה ויש בה עונש מלקות — מכפרת התשובה, על עשה שהוא קל יותר מיבעיא [נצרכה] לומר שמכפרת? אמר רב יהודה: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין את דברי המשנה: על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה, שכל דבר האסור בלא תעשה וכתבה התורה את האפשרות לתקנו על ידי מצות עשה — אין נענשים עליו בידי אדם, ולכן דינו כעשה.

וְעַל לֹא תַּעֲשֶׂה גָּמוּר לֹא? וּרְמִינְהוּ: אֵלּוּ הֵן קַלּוֹת – עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה,

ושואלים: ועל לא תעשה גמור לא מכפרת עשיית תשובה? ורמינהו [ומשליכים מראים סתירה ממקום אחר], ששנינו: אלו הן עבירות הקלות: עשה ולא תעשה