תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל: עוּבָּרָה שֶׁהֵרִיחָה – מַאֲכִילִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתָּשׁוּב נַפְשָׁהּ, וּמִי שֶׁנְּשָׁכוֹ כֶּלֶב שׁוֹטֶה – מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מֵחֲצַר כָּבֵד שֶׁלּוֹ, וְהַחוֹשֵׁשׁ בְּפִיו – מַטִּילִין לוֹ סַם בַּשַּׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בָּזוֹ וְלֹא בְּאַחֶרֶת. בְּזוֹ אַהַיָּיא? אִילֵימָא אַעוּבָּרָה – פְּשִׁיטָא! עוּבָּרָה מִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר דְּלֹא?! אֶלָּא לַאו – אַסַּם, שְׁמַע מִינָּהּ.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר, דתני [ששנה] רבה בר שמואל ברייתא זו: עוברה (אשה הרה) שהריחה ונתאוותה למאכל — מאכילין אותה עד שתשוב נפשה אפילו ביום הכיפורים. ומי שנשכו כלב שוטה — מאכילין אותו מחצר כבד שלו, והחושש בפיו — מטילין לו סם בשבת, דברי ר' אלעזר בר' יוסי, שאמר משום ר' מתיא בן חרש. וחכמים אומרים: בזו ולא באחרת. ונברר: "בזו" אהייא [על איזו] התכוונו? אילימא [אם תאמר] כי אעוברה [לענין מעוברת] אמרו "בזו", פשיטא [פשוט ומובן מאליו]! עוברה מי איכא למאן דאמר דלא [מעוברת האם יש מי שאומר שלא יתנו לה]? אלא לאו [האם לא] מדובר אסם [על דין הסם] בשבת שבזו הודו לו שמותר לעשות כן בשבת. שמע מינה [למד מכאן] שבכך לא נחלקו חכמים.

רַב אַשִׁי אָמַר: מַתְנִיתִין נַמִי דַּיְקָא ״וְעוֹד אָמַר רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ הַחוֹשֵׁשׁ בְּפִיו מַטִּילִין לוֹ סַם בַּשַּׁבָּת״ וְלָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ. וְאִם אִיתָא דִּפְלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ – לִיעָרְבִינְהוּ וְלִיתְנִינְהוּ, וְלִיפְלְגוּ רַבָּנַן בְּסֵיפָא – שְׁמַע מִינָּהּ.

רב אשי אמר: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כך מדוקדקת כשיטה זו] ששנינו במשנה: ועוד אמר ר' מתיא בן חרש: החושש בפיו מטילין לו סם בשבת, ולא פליגי רבנן עליה [נחלקו חכמים עליו] לומר שאינו כן. ואם איתא [ואם יש] מקום לומר דפליגי רבנן עליה [שחלוקים חכמים עליו] ליערבינהו וליתנינהו, וליפלגו רבנן בסיפא [שיערבו את שתי ההלכות יחד וישנו אותן ביחד, ושיחלקו חכמים בסוף על הכל], וכיון שלא נאמר כך אלא מחלוקת חכמים נאמרה לאחר דעתו של ר' מתיא בכלב שוטה, שמע מינה [למד מכאן] שבהלכה זו של סם לא נחלקו עליו חכמים.

״מִפְּנֵי שֶׁסְּפֵק נְפָשׁוֹת הוּא״ וכו׳. לָמָּה לִי תּוּ לְמֵימַר וְכָל סְפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹא סְפֵק שַׁבָּת זוֹ בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא אֲפִילּוּ סְפֵק שַׁבָּת אַחֶרֶת.

נאמר במשנה שהחושש בגרונו מטילין סם לתוך פיו בשבת, מפני שספק נפשות הוא. ושואלים: למה ליה [לו] תו למימר [עוד להוסיף ולומר]: "וכל ספק נפשות דוחה את השבת"? אמר רב יהודה אמר רב: הכוונה היא לא ספק שבת זו בלבד אמרו שמותר, אלא אפילו ספק שבת אחרת גם כן.

הֵיכִי דָמֵי? כְּגוֹן דַאֲמַדּוּהּ לִתְמַנְיָא יוֹמֵי, וְיוֹמָא קַמָּא שַׁבְּתָא. מַהוּ דְתֵימָא: לִיעַכַּב עַד לְאוֹרְתָא כִּי הֵיכִי דְּלָא נֵיחוּל עֲלֵיהּ תְּרֵי שַׁבְּתָא, קָא מַשְׁמַע לָן.

היכי דמי [כיצד הוא] הענין של ספק שבת אחרת? כגון דאמדוה לתמניא יומי [כגון שהרופאים שיערו שצריך שמונה ימים להתרפא בהם] ויומא קמא שבתא [ויום ראשון של מחלתו, שבת הוא] מהו דתימא [מהו שתאמר]: ליעכב עד לאורתא [שיחכה עד הערב] למוצאי שבת ויתחיל אז בריפוי כי היכי דלא ניחול עליה תרי שבתא [כדי שלא יצטרכו לחלל עליו שתי שבתות], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שמחללים עליו מיד את השבת, אף שכתוצאה מכך יצטרך לחלל שבת נוספת, כיון שספק נפשות הוא.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: מְחַמִּין חַמִּין לַחוֹלֶה בְּשַׁבָּת בֵּין לְהַשְׁקוֹתוֹ בֵּין לְהַבְרוֹתוֹ. וְלֹא שַׁבָּת זוֹ בִּלְבַד אָמְרוּ אֶלָּא לְשַׁבָּת אַחֶרֶת. וְאֵין אוֹמְרִים: נַמְתִּין לוֹ שֶׁמָּא יַבְרִיא, אֶלָּא מְחַמִּין לוֹ מִיָּד, מִפְּנֵי שֶׁסְּפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא סְפֵק שַׁבָּת זוֹ אֶלָּא אֲפִילּוּ סְפֵק שַׁבָּת אַחֶרֶת.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: מחמין חמין לחולה בשבת, בין להשקותו בחמין אלה בין להברותו לרחצו בהם, שמא יועיל להבריאו, ולא שבת זו בלבד אמרו שמחללים לשם כך אלא אף לשבת אחרת. ואין אומרים: נמתין לו ונעכב עשיית מלאכה זו עד למוצאי שבת שמא יבריא בינתיים, אלא מחמין לו מיד מפני שספק נפשות דוחה את השבת ולא ספק שבת זו בלבד אלא אפילו ספק שבת אחרת.

וְאֵין עוֹשִׂין דְּבָרִים הַלָּלוּ לֹא עַל יְדֵי גּוֹיִם וְלֹא עַל יְדֵי כּוּתִיִּים, אֶלָּא עַל יְדֵי גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל. וְאֵין אוֹמְרִין יֵעָשׂוּ דְּבָרִים הַלָּלוּ לֹא עַל פִּי נָשִׁים וְלֹא עַל פִּי כּוּתִיִּים, אֲבָל מִצְטָרְפִין לְדַעַת אַחֶרֶת.

ואין עושין דברים הללו לא על ידי גוים ולא על ידי כותיים (שומרונים) אלא על ידי גדולי ישראל שהם משתדלים בו ויודעים לנהוג כראוי. ואין אומרין יעשו דברים הללו לא על פי נשים ולא על פי כותיים, שאין הם נחשבים מומחים דיים כדי לומר שאדם מסויים חולה עד כדי שצריכים לחלל שבת עבורו, אבל מצטרפין אלו לדעת אחרת, שאם יש חילוקי דעות אפשר לצרף גם את דעותיהם של אלה כדי להכריע.

תָּנוּ רַבָּנַן: מְפַקְּחִין פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ בַּשַּׁבָּת וְהַזָּרִיז הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח, וְאֵין צָרִיךְ לִיטּוֹל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין. הָא כֵּיצַד? רָאָה תִּינוֹק שֶׁנָּפַל לַיָּם – פּוֹרֵשׂ מְצוּדָה וּמַעֲלֵהוּ. וְהַזָּרִיז הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח וְאֵין צָרִיךְ לִיטּוֹל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין – וְאַף עַל גַּב דְּקָא צָיֵיד כַּוְורֵי. רָאָה תִּינוֹק שֶׁנָּפַל לַבּוֹר – עוֹקֵר חוּלְיָא וּמַעֲלֵהוּ. וְהַזָּרִיז הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח וְאֵין צָרִיךְ לִיטּוֹל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין – אַף עַל גַּב דִּמְתַקֵּן דַּרְגָּא.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מפקחין פקוח נפש בשבת, והזריז בדבר זה הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין אלא ימהר ויעשה מעצמו. הא כיצד? ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה (רשת דייגים) ומעלהו מן הים והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין. ומעירים: ומדוע הוסיפו זאת — ואף על גב דקא צייד כוורי [ואף על פי שדרך אגב הוא צד דגים ברשת זו]. וכן, ראה תינוק שנפל לבור ואינו יכול לצאת משם — עוקר חוליא מקצה הבור ועושה לו כעין מדרגה ומעלהו, והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין. ומעירים: ואף על גב דמתקן דרגא [ואף על פי שעל ידי כך הוא מתקן מדרגה].

רָאָה שֶׁנִנְעַלָּה דֶּלֶת בִּפְנֵי תִינוֹק – שׁוֹבְרָה וּמוֹצִיאוֹ, וְהַזָּרִיז הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח וְאֵין צָרִיךְ לִיטּוֹל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין – וְאַף עַל גַּב דְּקָא מִיכַוֵין לְמִיתְבַּר בְּשִׁיפֵי. מְכַבִּין וּמַפְסִיקִין מִפְּנֵי הַדְּלֵיקָה בַּשַּׁבָּת וְהַזָּרִיז הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח וְאֵין צָרִיךְ לִיטּוֹל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין – וְאַף עַל גַּב דְּקָא מְמַכֵּיךְ מַכּוֹכֵי.

וכן: ראה שננעלה דלת בפני תינוק, והתינוק מתיירא ובוכה — שוברה ומוציאו, והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין. ומעירים: ואף על גב דקא מיכוין למיתבר בשיפי [ואף על פי שהוא מתכוון לשבור את הדלת לנסרים], שישתמש בהם למלאכה. וכן: מכבין ומפסיקין (יוצרים חייץ על ידי כלי מתכת או כלי חרס המלאים במים) מפני הדליקה שיש בה משום פיקוח נפש בשבת, והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין ומעירים: ואף על גב דקא ממכיך מכוכי [ואף על פי שהוא מניח או מציע את הגחלים] שיוכל להשתמש בהם במוצאי שבת לצלות בהם.

וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמוֹעִינַן יָם – מִשּׁוּם דְּאַדְּהָכִי וְהָכִי אֲזַל לֵיהּ, אֲבָל בּוֹר דְּקָא יָתֵיב – אֵימָא לָא, צְרִיכָא.

ומעירים: וצריכא [וצריך] היה להשמיענו את כל הדוגמאות הללו, משום שיש בכל אחת מהם חידוש. דאי אשמועינן [שאם היה משמיע לנו] את דין התינוק שנפל לים, היינו אומרים: בים דווקא הוא שצריך להזדרז משום דאדהכי והכי אזל ליה [שבין כך וכך הולך לו] התינוק עם הגלים ונעלם, ולכן אינו צריך לשאול רשות. אבל בתינוק שנפל לבור, דקא יתיב [שהוא, התינוק יושב שם] ואינו יכול להסתכן יותר — אימא לא [אמור שלא יזדרז] אלא יבקש רשות — על כן צריכא [נצרכה לומר].

וְאִי אַשְׁמוּעִינַן בּוֹר – מִשּׁוּם דְּקָא מִיבְעִית, אֲבָל נִנְעָלָה דֶּלֶת – אֶפְשָׁר דְּיָתֵיב בְּהַאי גִּיסָא וּמְשַׁבֵּישׁ לֵיהּ בְּאַמְגוּזֵי, צְרִיכָא.

ואי אשמועינן [ואם היה משמיע לנו] בור היינו אומרים — משום דקא מיבעית [משום שהתינוק מפחד] ממה שאינו יכול לצאת, אבל ננעלה דלת בפני התינוק אפשר דיתיב בהאי גיסא ומשביש ליה באמגוזי [שישב בצד השני של הדלת וישעשע אותו את התינוק באגוזים] עד שתעבור השבת. על כן צריכא [נצרכה] להשמיע לנו זאת לומר שאין מתעכבים ועושים מיד מפני ספק פיקוח נפש.

״מְכַבִּין וּמַפְסִיקִין״. לָמָּה לִי? דְּאֲפִילּוּ לְחָצֵר אַחֶרֶת.

שנינו בברייתא שמכבין ומפסיקין מפני הדליקה בשבת. ושואלים: למה לי, כלומר: מה החידוש שיש בדבר שהרי אף זו דוגמא של ספק פיקוח נפש, ומה חידש לנו בה? ומשיבים: שאפילו לחצר אחרת, כלומר: לא רק להציל נפשות בחצר שבה הדלקה, אלא גם אם יש חשש שהאנשים בחצר אחרת הם שיסתכנו, מותר לכבות שלא תגיע לשם הדליקה.

אָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא הָלְכוּ בְּפִקּוּחַ נֶפֶשׁ אַחַר הָרוֹב. הֵיכִי דָּמֵי? אִי נֵימָא דְּאִיכָּא תִּשְׁעָה יִשְׂרָאֵל וְגוֹי אֶחָד בֵּינַיְיהוּ – רוּבָּא יִשְׂרָאֵל נִינְהוּ! (אֶלָּא) פַּלְגָּא וּפַלְגָּא – סְפֵק נְפָשׁוֹת לְהָקֵל.

אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב, כמו שהולכים בהלכות אחרות. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק ענין זה] כלומר, מה הוא המצב בו דנים? אי נימא דאיכא [שיש] תשעה ישראל וגוי אחד בינייהו [ביניהם] ונפלה מפולת על אחד מהם הרי במקרה זה רובא [רוב] ישראל נינהו [הם], אלא אי נמי פלגא ופלגא [או גם כן שהיו שם מחצה ומחצה] ישראל וגוים, מכל מקום הרי ספק נפשות להקל, שאף בספק שקול צריכים להקל.

אֶלָּא דְּאִיכָּא תִּשְׁעָה גּוֹיִם וְיִשְׂרָאֵל אֶחָד – הָא נַמִי פְּשִׁיטָא, דַּהֲוָה לֵיהּ קָבוּעַ, וְכָל קָבוּעַ כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה דָּמִי!

אלא הכוונה כך: דאיכא [שיש] תשעה גוים וישראל אחד. אולם הא נמי פשיטא [זה גם כן פשוט] שמצילים, ומדוע — דהוה ליה קבוע [שהרי הישראל הנמצא שם הוא קבוע במקומו] ולפי הכלל: כל קבוע — כמחצה על מחצה דמי [נחשב] ולכן אף שרוב גוים הם, כיון שהישראל דר וקבוע שם, הרי הוא נחשב לענין ספק כמחצה!

לָא צְרִיכָא דְפָרוּשׁ לְחָצֵר אַחֶרֶת, מַהוּ דְתֵימָא: כָּל דְּפָרֵישׁ – מֵרוּבָּא פָּרֵישׁ, קָא מַשְׁמַע לָן דְּלֹא הָלְכוּ בְּפִקּוּחַ נֶפֶשׁ אַחַר הָרוֹב.

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה שלא נשארו בחצרם אלא דפרוש [פרשו] לחצר אחרת, מהו דתימא [מהו שתאמר] ותנהג על פי הכלל: כל דפריש [הפורש] — מרובא פריש [מן הרוב הוא פורש], וכיון שרוב גוים היה שם, מן הסתם היחיד שפרש מהם גוי הוא, ואין צורך לפקח את הגל בשבת, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב.

אִינִי? וְהָאָמַר רַבִּי אַסִי אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תִּשְׁעָה גּוֹיִם וְיִשְׂרָאֵל אֶחָד, בְּאוֹתָהּ חָצֵר – מְפַקְּחִין, בְּחָצֵר אַחֶרֶת – אֵין מְפַקְּחִין! לָא קַשְׁיָא, הָא – דְפָרוּשׁ כּוּלְּהוּ, הָא – דְפָרוּשׁ מִקְצָתַיְּיהוּ.

ומקשים: איני [וכי כן הוא?!] והאמר [והרי אמר] ר' אסי אמר ר' יוחנן: היו תשעה גוים וישראל אחד ונפלה מפולת על אחד מהם אם היה זה באותה חצר — מפקחין, בחצר אחרת — אין מפקחין! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה] ואין סתירה בין ההלכות; הא — דפרוש כולהו [כאן שאין חוששין לרוב מדובר שפרשו כולם] לחצר האחרת, וכגון שברור שבין היוצאים היה ודאי ישראל, נשאר עליהם דין קבוע. הא דפרוש מקצתייהו [כאן שפרשו מקצתם] ואין ידוע אם הישראל פרש עמהם.

וּמִי אָמַר שְׁמוּאֵל הָכִי? וְהָתְנַן: מָצָא בָּהּ תִּינוֹק מוּשְׁלָךְ, אִם רוֹב גּוֹיִם – גּוֹי, וְאִם רוֹב יִשְׂרָאֵל – יִשְׂרָאֵל, מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה – יִשְׂרָאֵל. וְאָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְהַחֲיוֹתוֹ, אֲבָל לְיַיחֲסוֹ – לֹא,

ושואלים: ומי [והאם] אמר שמואל הכי [כך], שאין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אם מצא בעיר תינוק מושלך ואין יודעים מי הוריו, אם רוב גוים בעיר — הרי התינוק נחשב לגוי, ואם רוב ישראל — ישראל, מחצה על מחצה — הרי הוא כישראל. ואמר רב: לא שנו ענין זה שאומרים שדינו כישראל אלא לענין להחיותו, שצריך לדאוג לפרנסתו ולחייו, אבל ליחסו לא שאין אנו אומרים על סמך הרוב שהוא ודאי יהודי, ולכן, לענין דיני נישואין הרי הוא נשאר ספק (ודינו כגר).