אֶפְשָׁר בְּחוּלִּין פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא בַּשַּׁבָּת.

אפשר לתקן את הטבל ולהאכילו בחולין — מאכילים אותו. ותוהים: פשיטא [פשוט] מובן מאליו שאם אפשר לתקן ולעשות בהיתר יעשו כן, ולשם מה נאמר הדבר? ומסבירים: לא צריכא [נצרכה] אלא שהיה הדבר בשבת שאז אסור להפריש תרומות ומעשרות ובכל זאת אמרו שמוטב שיפרישו תרומות ומעשרות ובלבד שלא יאכילוהו טבל.

בַּשַּׁבָּת נַמִי פְּשִׁיטָא, טִלְטוּל מִדְּרַבָּנָן הוּא! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בֶּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב, דְּרַבָּנַן.

ומקשים: בשבת נמי [גם כן] פשיטא [פשוט] וברור הוא, שהרי האיסור להפריש תרומות ומעשרות הוא רק איסור טלטול, שאסור מדרבנן [מדברי סופרים] הוא, וודאי חמור פחות מאיסול טבל! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] בפירות שגדלו בעציץ שאינו נקוב, שאז אין בהם חיוב תרומה מן התורה אלא מדרבנן [מדברי סופרים] בלבד, והשמיע לנו שעדיף שיעבור על איסור שמדברי סופרים ויתקנו את הפירות ובלבד שלא יאכילו את החולה בטבל, אף על פי שאף הטבל במקרה זה אינו אלא מדברי סופרים.

מָר סָבַר: טֶבֶל חָמוּר, וּמָר סָבַר תְּרוּמָה חֲמוּרָה.

ושואלים: שאלה זו בטבל שמדברי סופרים וחובת הפרשת תרומה ממנו בשבת אף שגם הוא איסור שמדברי סופרים, שמר [חכם זה, רבה] סבר כי טבל חמור וצריך לתקן את הפירות אפילו שהפרשת תרומה אסורה ומר [וחכם זה, החולקים עליו] סבר תרומה חמורה,

לֵימָא תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ נָחָשׁ קוֹרִין לוֹ רוֹפֵא מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וּמְקָרְעִין לוֹ אֶת הַתַּרְנְגוֹלֶת, וְגוֹזְזִין לוֹ אֶת הַכְּרִישִׁין, וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ וְאֵין צָרִיךְ לְעַשֵּׂר, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר.

לימא תנאי [האם נאמר שמחלוקת תנאים] היא, בשאלה זו. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מי שנשכו נחש והוא מסוכן — קורין לו רופא ממקום למקום אפילו בשבת, ומקרעין לו את התרנגולת אם זקוקין לבשרה לרפואה, וגוזזין לו מן הקרקע את הכרישין (מין בצל) לרפואה, ומאכילין אותו, ואין צריך לעשר דברי רבי. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לא יאכל עד שיעשר.

נֵימָא רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, וְלֹא רַבִּי!

אם כן נימא [נאמר] שמה שאמר רבה כי יש צורך לתקן את הפירות לחולה ולהפריש מהם תרומה בשבת אפילו בטבל שמדברי סופרים, היא שיטת ר' אלעזר בר' שמעון היא, האומר כי יש לתקן את הכרישין לחולה אפילו בשבת, אף שהכרישין, כדין שאר ירקות, אינם נחשבים כטבל אלא מדברי סופרים, ולא רבי!

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי, עַד כָּאן לָא קָּאָמַר רַבִּי הָתָם – אֶלָּא לְעִנְיַן מַעְשַׂר יָרָק דְּרַבָּנַן, אֲבָל בְּמַעְשַׂר דָּגָן דְּטֶבֶל דְּאוֹרַיְיתָא הוּא – אֲפִילּוּ רַבִּי מוֹדֶה דְּאִי שָׁרֵית לֵיהּ בֶּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב אָתֵי לְמֵיכַל בֶּעָצִיץ שֶׁהוּא נָקוּב.

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] ששיטת רבה כשיטת רבי היא, עד כאן לא שמענו שאמר רבי התם [שם] שאין לעשר — אלא לענין מעשר ירק (כגון כרישין) שמעיקרו הוא דרבנן [מדברי סופרים] ולא יבוא להחליפו בטבל שמן התורה, אבל במעשר דגן שבדרך כלל טבל דאורייתא [שמן התורה] הוא, ואף על פי שבמקרה מסויים זה אינו אלא מדברי סופרים, שהרי גדל בעציץ שאינו נקוב, מכל מקום אפילו רבי מודה שיש לתקן את הפירות, כיון דאי שרית ליה [שאם תתיר לו] לאכול בלא הפרשה בעציץ שאינו נקוב — עשוי הוא לטעות ואתי למיכל [יבוא לאכול] מדגן שגדל בעציץ שהוא נקוב שטבול הוא מן התורה. ואפשר לפרש איפוא אפילו כשיטת רבי.

תָּנוּ רַבָּנַן: מִי שֶׁאֲחָזוֹ בּוּלְמוֹס מַאֲכִילִין אוֹתוֹ דְּבַשׁ וְכָל מִינֵי מְתִיקָה, שֶׁהַדְּבַשׁ וְכָל מִינֵי מְתִיקָה מְאִירִין מְאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר – ״רְאוּ נָא כִּי אוֹרוּ עֵינַי כִּי טָעַמְתִּי מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה״.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיקה, שהדבש וכל מיני מתיקה מאירין מאור עיניו של אדם. ואף על פי שאין ראיה ברורה לדבר, זכר לדבר שאמר יהונתן: "ראו נא כי ארו עיני כי טעמתי מעט דבש הזה" (שמואל א' יד, כט).

וּמַאי אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר – דְּהָתָם לָאו בּוּלְמוֹס אַחֲזֵיהּ.

ושואלים: ומאי [ומה טעם] אמר: "ואף על פי שאין ראיה לדבר", הרי לכאורה ראיה גדולה היא! ומשיבים: דהתם לאו [ששם לא] בולמוס אחזיה [אחזו], אלא היה רעב בלבד, ואין מכאן ראיה גמורה לענין בולמוס.

אָמַר אַבַּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְאַחַר אֲכִילָה, אֲבָל קוֹדֵם אֲכִילָה – מִגְרַר גָּרֵיר, דִּכְתִיב: ״וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מִצְרִי בַּשָּׂדֶה וַיִּקְחוּ אוֹתוֹ אֶל דָּוִד וַיִּתְּנוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל וַיַּשְׁקוּהוּ מָיִם וַיִּתְּנוּ לוֹ פֶלַח דְּבֵילָה וּשְׁנֵי צִמּוּקִים וַיֹּאכַל וַתָּשָׁב רוּחוֹ אֵלָיו כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם וְלֹא שָׁתָה מַיִם שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת״.

אמר אביי: לא שנו שהדבש מאיר את עיני האדם, אלא לאחר אכילה, אבל קודם אכילה — מגרר גריר [גורר, מביא תיאבון], דכתיב [שנאמר]: "וימצאו איש מצרי בשדה ויקחו אתו אל דוד ויתנו לו לחם ויאכל וישקהו מים. ויתנו לו פלח דבלה ושני צמקים ויאכל ותשב רוחו אליו כי לא אכל לחם ולא שתה מים שלשה ימים ושלשה לילות" (שמואל א' ל, יא-יב), משמע שמיני מתיקה ניתנים לאחר עיקר האכילה ולא לפניה.

אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: מִי שֶׁאֲחָזוֹ בּוּלְמוֹס מַאֲכִילִין אוֹתוֹ אַלְיָה בִּדְבַשׁ. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: אַף סוֹלֶת נְקִיָּה בִּדְבַשׁ. רַב פַּפָּא אָמַר: אֲפִילּוּ קִמְחֵי דְּשַׂעֲרֵי בְּדִיבְשָׁא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פַּעַם אַחַת אֲחָזַנִי בּוּלְמוֹס, וְרַצְתִּי לְמִזְרָחָהּ שֶׁל תְּאֵנָה, וְקִיַּימְתִּי בְּעַצְמִי: ״הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ״. דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף: הָרוֹצֶה לִטְעוֹם טַעַם תְּאֵנָה – יִפְנֶה לְמִזְרָחָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִמֶּגֶד תְּבוּאוֹת שָׁמֶשׁ״.

אמר רב נחמן אמר שמואל: מי שאחזו בולמוס — מאכילין אותו אליה בדבש, שהתערובת של הבשר השמן והדבש מועילה ביותר לכך. רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמר: אף סולת נקיה בדבש מועילה לזה. רב פפא אמר: אפילו קמחי דשערי בדיבשא [קמח שעורים בדבש] יפה לכך. אמר ר' יוחנן: פעם אחת אחזני בולמוס ורצתי למזרחה של תאנה ומצאתי שם תאנים בשלות ואכלתי, כי אין התאנים מבשילות כולן בבת אחת, ובצד שזורחת בו השמש תחילה שם הן מבשילות תחילה, ולכן רץ למזרחה של תאנה ששם התאנים הבשלות, וקיימתי בעצמי את הכתוב: "החכמה תחיה בעליה" (קהלת ז, יב). דתני [שכן שנה] רב יוסף: הרוצה לטעום טעם תאנה יפנה למזרחה, שנאמר: "וממגד תבואת שמש" (דברים לג, יד), שהשמש מבשלת את הפירות וממתקתם.

רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי הָווּ קָא אָזְלִי בְּאוֹרְחָא, אַחֲזֵיהּ בּוּלְמוֹס לְרַבִּי יְהוּדָה – קַפְּחֵיהּ לְרוֹעֶה, אָכְלֵיהּ לְרִיפְתָּא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי: קִפַּחְתָּ אֶת הָרוֹעֶה! כִּי מָטוּ לְמָתָא אַחֲזֵיהּ בּוּלְמוֹס לְרַבִּי יוֹסֵי, אַהַדְרוּהוּ בְּלָגֵי וְצָעֵי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה: אֲנִי קִפַּחְתִּי אֶת הָרוֹעֶה וְאַתָּה קִפַּחְתָּ אֶת הָעִיר כּוּלָּהּ.

מסופר: ר' יהודה ור' יוסי הוו קא אזלי באורחא [היו מהלכים בדרך] אחזיה [אחזו] בולמוס את ר' יהודה, קפחיה לרועה אכליה לריפתא [כפה רועה אחד ואכל את הלחם שהיה בידו], שכן מסוכן הוא. אמר ליה [לו] ר' יוסי: ראה, קפחת את הרועה. כי מטו למתא [כאשר הגיעו לעיר] אחזיה [אחזו] בולמוס את ר' יוסי, אהדרוהו בלגי וצעי [הקיפו אותו כל בני העיר בכוסות וצלחות] של מיני מתיקה, אמר ליה [לו] ר' יהודה בצחוק: אני קפחתי את הרועה, ואתה קפחת את העיר כולה.

וְתוּ, רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי הָווּ קָא אָזְלִי בְּאוֹרְחָא, רַבִּי מֵאִיר הֲוָה דָּיֵיק בִּשְׁמָא רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי לָא הָווּ דָּיְיקוּ בִּשְׁמָא. כִּי מָטוּ לְהַהוּא דּוּכְתָּא בְּעוּ אוּשְׁפִּיזָא, יְהַבוּ לְהוּ. אָמְרוּ לוֹ: מַה שִׁמְךָ? אָמַר לְהוּ: כִּידוֹר. אָמַר: שְׁמַע מִינָּהּ אָדָם רָשָׁע הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי דּוֹר תַּהְפּוּכוֹת הֵמָּה״. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי אַשְׁלִימוּ לֵיהּ כִּיסַיְיהוּ רַבִּי מֵאִיר לָא אַשְׁלִים לֵיהּ כִּיסֵיהּ. אֲזַל אוֹתְבֵיהּ בֵּי קִיבְרֵיהּ דַּאֲבוּהּ.

ותו [ועוד] מסופר: ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי הוו קא אזלי באורחא [היו הולכים בדרך יחד], ר' מאיר הוה דייק בשמא [היה מדייק בשמות] ולומד משמו של אדם על טבעו, ר' יהודה ור' יוסי לא הוו דייקו בשמא [היו מדייקים בשמות]. כי מטו לההוא דוכתא בעו אושפיזא יהבו להו [כשבאו למקום אחד ביקשו מקום ללון ונתנו להם] אמרו לו לבעל האכסניה: מה שמך? אמר להו [להם]: "כידור" שמי. אמר ר' מאיר בלבו: שמע מינה [למד מכאן] אדם רשע הוא, שנאמר: "כי דור תהפכת המה" (דברים לב, כ). כיון שהיה זה בערב שבת, ר' יהודה ור' יוסי אשלימו ליה כיסייהו [הפקידו בידו את כיסיהם, שבהם מונח כספם]. ר' מאיר לא אשלים ליה כיסיה [נתן לו את כיס הכסף שלו], אלא אזל אותביה בי קיבריה דאבוה [הלך והניח אותו ליד קברו של אביו] של בעל האכסניה.

אִתַּחֲזִי לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ: תָּא שָׁקֵיל כִּיסָא דְּמַנַּח אַרֵישָׁא דְּהַהוּא גַּבְרָא. לְמָחָר אֲמַר לְהוּ: הָכִי אִתַּחֲזִי לִי בְּחֶלְמַאי! אָמְרִי לֵיהּ: חֶלְמָא דְבֵי שִׁמְשֵׁי לֵית בְּהוּ מַמָּשָׁא. אֲזַל רַבִּי מֵאִיר, וּנְטָרֵיהּ כּוּלֵּי יוֹמָא וְאַיְיתֵיהּ.

אתחזי ליה בחלמיה [נראה לו אביו של בעל האכסניה בחלומו] ואמר לו: תא שקיל כיסא דמנח ארישא דההוא גברא [בוא וקח כיס כסף שמונח על ראשו של אותו אדם]. למחר אמר להו [להם לחכמים]: הכי אתחזי לי בחלמאי [כן נראה לי בחלומי]. אמרי ליה [אמרו לו]: חלמא דבי שמשי לית בהו ממשא [חלומות של ליל שבת אין בהם ממש] ואין לסמוך עליהם, ומכל מקום אזל [הלך] ר' מאיר ונטריה כולי יומא ואייתיה [ושמר את כספו כל יום השבת והביאו].

לְמָחָר אָמְרוּ לוֹ: הַב לָן כִּיסַן! אֲמַר לְהוּ: לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם. אֲמַר לְהוּ רַבִּי מֵאִיר: אַמַּאי לָא דָּיְיקִיתוּ בִּשְׁמָא? אֲמַרוּ לֵיהּ: אַמַּאי לָא אָמְרַתְּ לָן מָר? אֲמַר לְהוּ: אֵימַר דְּאָמְרִי אֲנָא חֲשָׁשָׁא, אַחְזוּקֵי מִי אֲמָרִי?

למחר אמרו לו חכמים לבעל הבית: הב לן כיסן [תן לנו את כיסנו] אמר להו [להם] לא היו דברים מעולם ולא הפקדתם בידי דבר. אמר להו [אמר להם] ר' מאיר: אמאי לא דייקיתו בשמא [מדוע לא דייקתם בשם] ללמוד שאדם רשע הוא? אמרו ליה [לו]: אמאי לא אמרת לן מר [מדוע לא אמרת לנו]? אמר להו [להם]: אימר דאמרי אנא חששא, אחזוקי מי אמרי [אמור שאומר אני שיש לחשוש לכך, אולם להחזיקו כרשע האם אמרתי]? כלומר: וכי יכולתי לומר לכם בודאות שהוא אדם רשע?

מְשָׁכוּהוּ וְעַיְּילוּהוּ לַחֲנוּתָא, חֲזוּ טְלָפְחֵי אַשְׂפָמֵיהּ, אֲזַלוּ וִיהַבוּ סִימָנָא לִדְבִיתְהוּ, וּשְׁקַלוּהוּ לְכִיסַיְיהוּ וְאַיְיתוּ. אֲזַל אִיהוּ וּקְטַלֵיהּ לְאִיתְּתֵיהּ.

מה עשו — משכוהו ועיילוהו לחנותא [והכניסוהו לחנות], חזו טלפחי אשפמיה [ראו עדשים על שפמו] שאכל עדשים באותו יום, אזלו ויהבו סימנא לדביתהו ושקלוהו לכיסייהו [הלכו ונתנו סימן זה לאשתו] שצוה שיחזירו להם את כספם בסימן שאכל עדשים בסעודתו [ולקחו את כיסיהם] ואייתו [ובאו]. אזל איהו וקטליה לאיתתיה [הלך הוא והרג את אשתו] מרוב כעס על שעשתה כן.

הַיְינוּ (דִּתְנַן): מַיִם רִאשׁוֹנִים הֶאֱכִילוּ בְּשַׂר חֲזִיר, מַיִם אַחֲרוֹנִים הָרְגוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ.

היינו דתניא [זהו ששנינו בברייתא]: מים ראשונים האכילו בשר חזיר, שהיה פונדקי שהיה נוהג להאכיל לגויים בשר חזיר ולישראל בשר כשר, והיה מבחין בין ישראל לגוי כשהיה מתבונן אם נוטלים ידיהם לפני האוכל. פעם בא יהודי ואכל ולא נטל ידיו לפני הסעודה ונתן לו לאכול בשר חזיר, מים אחרונים שרוחצים בהם את הידים ואת הפה לאחר האוכל גרמו שהרגו את הנפש כמעשה זה, שאם היה רוחץ פיו לא היו יודעים שאכל עדשים.

וּלְבַסּוֹף הָווּ דָּיְיקִי בִּשְׁמָא, כִּי מָטוּ לְהַהוּא בֵּיתָא דִּשְׁמֵיהּ בָּלָה – לָא עָיְילוּ לְגַבֵּיהּ. אָמְרִי: שְׁמַע מִינָּהּ רָשָׁע הוּא, דִּכְתִיב: ״וָאֹמַר לַבָּלָה נִאוּפִים״ (כְּמוֹ: ״אַחֲרֵי בְלוֹתִי הָיְתָה לִי עֶדְנָה״, כְּלוֹמַר: זְקֵנָה בְּנִאוּפִים).

ולבסוף הוו דייקי בשמא [היו אף הם מדייקים בשם] כי מטו לההוא ביתא דשמיה [ששמו] של בעל הבית היה "בלה", לא עיילו לגביה [נכנסו אליו]. אמרי [אמרו]: שמע מינה [למד מכן] כי בודאי רשע הוא. דכתיב [שנאמר]: "ואמר לבלה נאופים" (יחזקאל כג, מג), כמו שנאמר: "אחרי בלתי היתה לי עדנה" (בראשית יח, יב) כלומר: "לבלה ניאופים" — פירושו זקנה בנאופים.

מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ כֶּלֶב שׁוֹטֶה וכו׳. תָּנוּ רַבָּנַן: חֲמִשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּכֶלֶב שׁוֹטֶה: פִּיו פָּתוּחַ וְרִירוֹ נוֹטֵף, וְאָזְנָיו סְרוּחוֹת, וּזְנָבוֹ מוּנָּח עַל יַרְכוֹתָיו וּמְהַלֵּךְ בְּצִידֵּי דְּרָכִים וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף נוֹבֵחַ וְאֵין קוֹלוֹ נִשְׁמָע, מִמַּאי הָוֵי? רַב אָמַר: נָשִׁים כַּשְׁפָנִיּוֹת מְשַׂחֲקוֹת בּוֹ, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: רוּחַ רָעָה שׁוֹרָה עָלָיו.

שנינו מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו. ומבארים קצת עניינו של כלב שוטה. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: חמשה דברים (סימנים) נאמרו בכלב שוטה: פיו פתוח תמיד, ורירו נוטף, ואזניו סרוחות אינן עומדות, וזנבו מונח על ירכותיו, ומהלך בצידי דרכים. ויש אומרים: אף נובח ואין קולו נשמע. ושאלו: ממאי הוי [ממה נעשה] שהכלב נעשה כלב שוטה? רב אמר: נשים כשפניות משחקות בו ומנסות בו כישופיהן ולכן נעשה שוטה, ושמואל אמר: רוח רעה שורה עליו.

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ,

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל המעשי ביניהם] אם זו או זו היא הסיבה? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לענין