הוּא גּוּפֵיהּ שַׁבָּת אִיקְּרֵי, דִּכְתִיב ״תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם״. בִּשְׁלָמָא רַב פַּפָּא לֹא אָמַר כְּרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב – דִּקְרָא דִּכְתִיב בְּגוּפֵיהּ עָדִיף. אֶלָּא רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב מַאי טַעְמָא לֹא אָמַר כְּרַב פַּפָּא?

הוא גופיה [יום הכיפורים עצמו] "שבת" איקרי [נקרא], דכתיב [שנאמר]: "מערב עד ערב תשבתו שבתכם" (ויקרא כג, לב). ומעתה משוים את הדעות השונות. בשלמא [נניח] שרב פפא לא אמר כרב אחא בר יעקב — יש לו טעם, כיון דקרא דכתיב בגופיה [מקרא הכתוב בגופו] של הענין עדיף על גזירה שוה. אלא רב אחא בר יעקב, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כרב פפא ולמד ממקור אחר?

מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחוֹדֶשׁ״, יָכוֹל יַתְחִיל וְיִתְעַנֶּה בְּתִשְׁעָה – תַּלְמוּד לוֹמַר ״בָּעֶרֶב״. אִי בָּעֶרֶב – יָכוֹל מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ – תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּתִשְׁעָה״. הָא כֵּיצַד? מַתְחִיל וּמִתְעַנֶּה מִבְּעוֹד יוֹם. מִכָּאן שֶׁמּוֹסִיפִין מֵחוֹל עַל הַקּוֹדֶשׁ.

ומשיבים: פסוק זה "תשבתו שבתכם" מיבעי ליה [דרוש הוא לו] ללמוד ממנו לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]: נאמר: "ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם" (ויקרא כג, לב), יכול יתחיל ויתענה בתשעה בתשרי — תלמוד לומר: "בערב", אי [אם] בערב — יכול יתחיל התענית רק משתחשך — תלמוד לומר: "בתשעה" משמע שמתחיל להתענות ביום תשעה בתשרי. הא כיצד מיישבים את הכתובים? מתחיל הוא ומתענה תענית זו מבעוד יום, ומכאן יש ללמוד שמוסיפין מחול על הקודש.

וְאֵין לִי אֶלָּא בִּכְנִיסָתוֹ, בִּיצִיאָתוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב״. וְאֵין לִי אֶלָּא יוֹם הַכִּפּוּרִים, (יָמִים טוֹבִים) מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר ״תִּשְׁבְּתוּ״. אֵין לִי אֶלָּא (יָמִים טוֹבִים, שַׁבָּתוֹת) מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״שַׁבַּתְּכֶם״. הָא כֵּיצַד? כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר שְׁבוּת – (מִכָּאן שֶׁ)מּוֹסִיפִין מֵחוֹל עַל הַקּוֹדֶשׁ.

ואין לי אלא שמוסיפין בכניסתו כפי שמובן מן הכתובים, ביציאתו מנין שמוסיפין? תלמוד לומר: "מערב עד ערב" (ויקרא כג, לב) משמע שצריך להוסיף גם ביציאתו כבכניסתו. ואין לי אלא מצות תוספת ביום הכפורים, שצריך להוסיף מן החול על הקודש אף בימים טובים מניין? תלמוד לומר: "תשבתו" (ויקרא כג, לב), לומר שאף ביום טוב שייך דין זה. אין לי אלא שמוסיפים בימים טובים, שיש להוסיף אף בשבתות מנין — תלמוד לומר: "שבתכם" (ויקרא כג, לב) הא כיצד? כל מקום שנאמר לשון "שבות" המורה כי הוא יום שביתה לישראל ("שבתכם") — מוסיפין מחול על הקודש.

וְתַנָּא דְּ״עֶצֶם״ ״עֶצֶם״, הַאי ״בְּתִשְׁעָה לַחוֹדֶשׁ״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתָנֵי חִיָּיא בַּר רַב מִדִּיפְתִּי. דְּתָנֵי חִיָּיא בַּר רַב מִדִּיפְתִּי: ״וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה״ וְכִי בְּתִשְׁעָה מִתְעַנִּין? וַהֲלֹא בֶּעָשׂוֹר מִתְעַנִּין! אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כָּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בַּתְּשִׁיעִי – מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ הִתְעַנָּה תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי.

ושואלים: ותנא זה הלומד בגזירה שוה מן המילים "עצם" "עצם", האי [זה] הכתוב "בתשעה לחדש" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתני [צריך הוא לו לכפי ששנה] רב חייא בר רב מדיפתי: נאמר: "ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחודש" (ויקרא כג, לב), וכי בתשעה בתשרי מתענין? והלא בעשור בו מתענין! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי ומכין עצמו לתענית מעלה עליו (מחשיב אותו) הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי, ועל זה רמז הכתוב באומרו שהתענית היא בתשיעי.

״אָכַל אוֹכָלִין שֶׁאֵין רְאוּיִן לַאֲכִילָה״. אָמַר רָבָא: כַּס פִּלְפְּלֵי בְּיוֹמָא דְּכִפּוּרֵי – פָּטוּר, כַּס זַנְגְּבִילָא בְּיוֹמָא דְּכִפּוּרֵי – פָּטוּר.

שנינו במשנה שאם אכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה — פטור. אמר רבא: כס פלפלי ביומא דכפורי [הכוסס פלפלים חיים ביום הכיפורים] — פטור, שאין זו אכילה. וכן כס זנגבילא ביומא דכפורי [הכוסס זנגביל ביום הכיפורים] — פטור.

מֵיתִיבִי: הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ״ אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁעֵץ מַאֲכָל הוּא? אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֵץ מַאֲכָל״ – עֵץ שֶׁטַּעַם עֵצוֹ וּפִרְיוֹ שָׁוֶה, הֱוֵי אוֹמֵר – זֶה פִּלְפְּלִין. לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַפִּלְפְּלִין חַיָּיבִין בְּעָרְלָה. וְאֵין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חֲסֵרָה כְּלוּם, שֶׁנֶאֱמַר: ״לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ״.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה שהיה ר' מאיר אומר על הכתוב: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלוש שנים" (ויקרא יט, כג), ממשמע שנאמר: "וערלתם ערלתו את פריו" (ויקרא יט, כג) איני יודע שעץ מאכל הוא, שהרי נאמר "פריו"! אלא מה בכל זאת תלמוד לומר שם "עץ מאכל"? — הרי זה בא לרבות עץ שטעם עצו ופריו שוה. כלומר: עץ שאף הוא עצמו נאכל ולא פריו בלבד — הוי אומר זה פלפלין (מזן הגדל על עץ), ללמדך שאף הפלפלין חייבין בערלה. וללמדך בדרך אגב אף שאין ארץ ישראל חסרה כלום, שאף פלפלין יכולים לצמוח בה, שנאמר במנין מעלותיה של ארץ ישראל כי בין שאר הדברים גם "לא תחסר כל בה" (דברים ח, ט). על כל פנים למדנו מכאן שהפלפלים קרויים מאכל. ושלא כדברי רבא!

לָא קַשְׁיָא: הָא – בִּרְטִיבְתָא, וְהָא – בִּיבֵישְׁתָּא.

ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה] הא [זה] — ברטיבתא [בפלפל רטוב], שהוא ראוי למאכל, והא [וזה] — ביבשתא [בפלפל יבש], שאינו קרוי מאכל.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְמָרֵימָר, וְהָאָמַר רַב נַחְמָן: הַאי הִימַלְתָּא דְּאָתֵי מִבֵּי הִנְדוּאֵי שַׁרְיָא, וּמְבָרְכִינַן עֲלֵיהּ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״! לָא קַשְׁיָא; הָא – בִּרְטִיבְתָא, וְהָא בִּיבֵישְׁתָּא.

אמר ליה [לו] רבינא למרימר: והאמר [והרי אמר] רב נחמן: האי הימלתא [זנגביל מבושל זה] דאתי מבי הנדואי [שבא מהודו] שריא [מותר] באכילה ואין לחשוש לאיסור מפני שבישלוהו הגוים, ומברכינן עליה [ומברכים עליו]: "בורא פרי האדמה". הרי שהזנגביל הוא אוכל ראוי! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה], הא [זה] ברטיבתא [בזנגביל רטוב] שהוא נחשב לאוכל, והא [וזה] שאמרנו שאינו מאכל ביבישתא [ביבש].

תָּנוּ רַבָּנַן: אָכַל עֲלֵי קָנִים – פָּטוּר, לוּלְבֵי גְּפָנִים – חַיָּיב. אֵלּוּ הֵן לוּלְבֵי גְּפָנִים? אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִגְדָלָאָה: כָּל שֶׁלִּבְלְבוּ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְרַב כַּהֲנָא אָמַר: כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יִצְחָק מִגְדָלָאָה: אָכַל עֲלֵי קָנִים – פָּטוּר, וְלוּלְבֵי גְּפָנִים – חַיָּיב. אֵלּוּ הֵן לוּלְבֵי גְּפָנִים – כָּל שֶׁלִּבְלְבוּ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אכל ביום הכיפורים עלי קנים — פטור. לולבי גפנים (ענפים רכים של גפנים) — חייב. ומבררים: אלו הן לולבי גפנים? אמר ר' יצחק מגדלאה [מהעיר מגדל]: כל שלבלבו מראש השנה ועד יום הכפורים ועדיין הם רכים ביותר, הרי הם נחשבים לאוכל. ורב כהנא אמר: כל שלשים יום ליום הכיפורים הרי הם נחשבים כאוכל. ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כמותו, כשיטתו] של ר' יצחק מגדלאה: אכל עלי קנים — פטור, ולולבי גפנים — חייב. אלו הן לולבי גפנים — כל שלבלבו מראש השנה ועד יום הכפורים.

״שָׁתָה צִיר אוֹ מוֹרַיְיס פָּטוּר״. הָא חוֹמֶץ – חַיָּיב. מַתְנִיתִין מַנִּי – רַבִּי הִיא, דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: חוֹמֶץ מֵשִׁיב אֶת הַנֶּפֶשׁ.

שנינו במשנה שאם שתה ביום הכיפורים ציר או מורייס — פטור. ומעירים: מלשון המשנה אפשר לדקדק וללמוד: הא [הרי] ששתה חומץ — חייב. ויש לשאול: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? — כשיטת רבי היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: רבי אומר: חומץ משיב את הנפש ולכן דינו כמשקה.

דָּרַשׁ רַב גִּידֵּל בַּר מְנַשֶּׁה מִבִּירֵי דְּנֶרֶשׁ: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי. לַשָּׁנָה נָפְקִי כּוּלֵּי עָלְמָא, מָזְגוּ וְשָׁתוּ חַלָּא, שָׁמַע רַב גִּידֵּל וְאִיקְפַּד, אֲמַר: אֵימַר דַּאֲמַרִי אֲנָא דִּיעֲבַד, לְכַתְּחִלָּה מִי אַמֲרִי? אֵימַר דְּאָמְרִי אֲנָא פּוּרְתָּא, טוּבָא מִי אַמֲרִי? אֵימַר דַּאֲמַרִי אֲנָא חַי, מָזוּג מִי אֲמַרִי?!

מסופר: דרש רב גידל בר מנשה מהעיר בירי דנרש: אין הלכה כרבי ואין החומץ נחשב למשקה. לשנה הבאה נפקי כולי עלמא מזגו ושתו חלא [יצאו הכל מזגו חומץ במים ושתו חומץ] ביום הכיפורים, שמע רב גידל ואיקפד [והקפיד עליהם] שהסתמכו כביכול על דבריו. אמר: אימר דאמרי אנא [אמור שאמרתי אני] שאם שתה זאת אינו מתחייב, דין זה הוא רק דיעבד ולאחר מעשה, אולם לשתות לכתחלה מי אמרי [האם אמרתי] שמותר? ועוד: אימר דאמרי אנא פורתא, טובא מי אמרי [אמור שאמרתי אני בשותה מעט אולם בשותה הרבה האם אמרתי]? וכן: אימר דאמרי אנא [אמור שאמרתי אני] בחומץ חי שהוא חריף מאוד, אולם במזוג מי אמרי [האם אמרתי] ובזה בודאי אסור.