כִּי אִתְשִׁיל – בְּעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אִתְשִׁיל, דְּהָווּ לֵיהּ בֵּית שַׁמַּאי לְחוּמְרָא.

כי אתשיל [כאשר נשאלה] שאלה זו לא נשאלה דווקא באדם רגיל, ששיעור אחד מלוגמיו הוא קטן מרביעית, אלא אף בעוג מלך הבשן אתשיל [נשאלה] שאלה זו, דהוו ליה בית שמאי לחומרא [שדברי בית שמאי שם הם להחמיר] שלוגם אחד של עוג מלך הבשן בודאי גדול הרבה משיעור רביעית.

מַתְקִיף לָהּ רַבִּי זֵירָא: מַאי שְׁנָא אֲכִילָה – דְּכָל חַד וְחַד בְּכַכּוֹתֶבֶת, וּמַאי שְׁנָא שְׁתִיָּה דְּכָל חַד וְחַד בְּדִידֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: קִים לְהוּ לְרַבָּנַן בְּכַכּוֹתֶבֶת דִּבְהָכִי מִיַּתְּבָא דַּעֲתֵיהּ, בְּצִיר מֵהָכִי – לָא מֵיתְבָא. בִּשְׁתִיָּה – בְּדִידֵיהּ מֵיתְבָא דַּעֲתֵיהּ, בִּדְחַבְרֵיהּ לָא מֵיתְבָא דַּעֲתֵיהּ.

לגופה של ההלכה לענין שיעור שתיה מתקיף לה [מקשה על כך] ר' זירא: מאי שנא [במה שונה] אכילה שכל חד וחד [אחד ואחד] יש לו שיעור שוה — בככותבת ומאי שנא [ובמה שונה] שתיה, שכל חד וחד [אחד ואחד] מתחייב בדידיה [בשיעור שלו], כלומר: בשיעור המיוחד לו, שהרי לכל אדם שיעור אחר למלוא לוגמיו? אמר ליה [לו] אביי: קים להו לרבנן [מוחזק להם לחכמים] בשיעור ככותבת, דבהכי [שבכך] — מיתבא דעתיה [מתיישבת דעתו], בציר מהכי לא מיתבא [בפחות מכן אין מתיישבת דעתו]. אולם בשתיה, בדידיה [בשיעור מלוא לוגם שלו] — מיתבא דעתיה [מתיישבת דעתו], אבל בדחבריה לא מיתבא דעתיה [בשל חבירו הקטן ממנו אין מתיישבת דעתו].

מַתְקִיף לָהּ רַבִּי זֵירָא: וְכָל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ בְּכַכּוֹתֶבֶת, וְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן בְּכַכּוֹתֶבֶת? אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: קִים לְהוּ לְרַבָּנַן דִּבְהָכִי מֵיתְבָא דַּעֲתֵיהּ, בְּצִיר מֵהָכִי – לָא מֵיתְבָא דַּעֲתֵיהּ. מִיהוּ, כּוּלֵּי עָלְמָא – טוּבָא, וְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן – פּוּרְתָּא.

מתקיף לה [מקשה עליה] ר' זירא באופן אחר: וכל העולם כולו מתיישבת דעתו בככותבת וגם עוג מלך הבשן בככותבת? ואם כן צריך להיות הבדל גם בשיעור אכילה! אמר ליה [לו] אביי: קים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה, בציר מהכי לא מיתבא דעתיה [מוחזק להם לחכמים שבכך מתיישבת דעתו בפחות מכך לא מתיישבת דעתו], מיהו, כולי עלמא [לכל העולם], הרי זה ישוב דעת טובא [רב], ואילו לעוג מלך הבשן ברי זה ישוב הדעת פורתא [מעט], אבל מכל מקום יש בשיעור זה כדי ליישב את דעת כל אדם ולהפיג בכך את העינוי.

מַתְקִיף לָהּ רַבִּי זֵירָא: בָּשָׂר שָׁמֵן – בְּכַכּוֹתֶבֶת, וְלוּלְבֵי גְּפָנִים בְּכַכּוֹתֶבֶת?! אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: קִים לְהוּ לְרַבָּנַן דִּבְהָכִי מֵיתְבָא דַּעֲתֵיהּ, בְּצִיר מֵהָכִי לָא מֵיתְבָא דַּעֲתֵיהּ. מִיהוּ, בָּשָׂר שָׁמֵן – טוּבָא, לוּלְבֵי גְּפָנִים – פּוּרְתָּא.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' זירא עוד: אם משום ישוב הדעת, אם אכל בשר שמן — דעתו מתיישבת עליו בככותבת, ואם אכל לולבי גפנים (ענפים צעירים של גפנים) שראויים לאכילה, גם בהם מתיישבת דעתו בככותבת? והרי ודאי שאינם משביעים באותה מידה! אמר ליה [לו] אביי: קים להו לרבנן [מוחזק להם לחכמים] דבהכי [שבכך] — מיתבא דעתיה [מתיישבת דעתו], אבל בציר מהכי [בפחות מכך] — לא מיתבא דעתיה [מתיישבת דעתו]. מיהו [אולם] בבשר שמן יש בו ישוב הדעת — טובא [רב], ואילו בלולבי גפנים ישוב הדעת באכילתם — הוא פורתא [מעט].

מַתְקִיף לָהּ רָבָא: כַּזַּיִת בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס, וְכוֹתֶבֶת בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס? אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: קִים לְהוּ לְרַבָּנַן דִּבְהָכִי מֵיתְבָא דַּעֲתֵיהּ, בִּטְפֵי מֵהָכִי – לָא מֵיתְבָא דַּעֲתֵיהּ.

מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: כזית בכדי אכילת פרס בשאר איסורי אכילה, שאם הוא אוכל שיעור כזית מדבר אסור בתוך כדי הזמן שאפשר לאכול בו חצי ככר לחם ("פרס"), הרי כל מה שאכל מצטרף ליחידה אחת ואם אכלו ביותר משיעור זמן זה, אינו מצטרך ופטור, ואילו ביום הכיפורים חייב האוכל כותבת שמרובה הרבה מכזית וגם היא בכדי אכילת פרס?! והרי יש בכך קולא, שהרי מאחר וזו כמות גדולה, יש סבירות שלא יוכל לסיים את אכילתו בכדי שיעור של אכילת פרס ויוצא איפוא שאין אכילתו מצטרפת וצריך הוא להיות פטור! אמר ליה [לו] אביי: קים להו לרבנן דבהכי [מוחזק להם לחכמים שבכך] באוכל תוך שהות זמן זו — מיתבא דעתיה [מתיישבת דעתו], אבל בטפי מהכי [באוכל ושוהה יותר מזמן זה] — לא מיתבא דעתיה [אין דעתו מתיישבת בכך] ונשאר מעונה.

מַתְקִיף לָהּ רָבָא: (בְּכוֹתֶבֶת) בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס חֲצִי פְּרָס בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס? אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא: הַנַּח לְטוּמְאַת גְּוִויָּה, דְּלָאו דְּאוֹרַיְיתָא הִיא.

מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: מצד אחד אומר אתה בכותבת בכדי אכילת פרס נחשב שיעור אכילה, ולענין אכילת אוכל טמא, שגופו נטמא על ידי אכילה זו ששיעורה הוא חצי פרס שהוא כמות של שני כביצים, שהיא כמות גדולה יחסית, גם כן צריך לאכול בכדי אכילת פרס?! אמר ליה [לו] רב פפא: מכאן אין להקשות, הנח לטומאת גוויה (לטומאת הגוף מחמת אוכל טמא) דלאו דאורייתא היא [שאינה מן התורה] אלא מדברי סופרים, והם הקלו בה, שאם אינו אוכל הרבה כל כך בתוך זמן כזה — אינה נחשבת לאכילה הגורמת לטומאה.

וּמִי אֲמַר רַב פַּפָּא הָכִי? וְהָכְתִיב: ״וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם״ וְאֲמַר רַב פַּפָּא: מִכָּאן שֶׁטּוּמְאַת גְּוִויָּה דְּאוֹרַיְיתָא! מִדְּרַבָּנַן, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא.

ומקשים: ומי [והאם] אמר רב פפא הכי [כך], שטומאת גוויה מדברי סופרים? והכתיב [והרי נאמר]: "אל תשקצו את נפשותיכם בכל שרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" (ויקרא יא, מג) ואמר רב פפא: מכאן ממה שנאמרה טומאה לגבי איסור אכילה למדנו שטומאת גוויה מדאורייתא [מן התורה]! היא. ומשיבים: לא היתה כוונת רב פפא שהדין הוא באמת מדין התורה, אלא דין זה אכן הוא מדרבנן [מדברי סופרים], וקרא [והכתוב] שהביא רק לראיה — אסמכתא בעלמא [לסמך בלבד] הוא.

״כָּל הָאוֹכָלִין״. אֲמַר רַב פַּפָּא: אָכַל אוּמְצָא וּמִילְחָא – מִצְטָרֵף, וְאַף עַל גַּב דְּלָאו אֲכִילָה הִיא, כֵּיוָן דְּאָכְלִי אֱינָשֵׁי – מִצְטָרְפִין. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: צִיר שֶׁעַל גַּבֵּי יָרָק מִצְטָרֵף לְכַכּוֹתֶבֶת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: מַשְׁקֶה הוּא, קָא מַשְׁמַע לָן: כָּל אַכְשׁוּרֵי אוּכְלָא – אוּכְלָא הוּא.

שנינו במשנה ש כל סוגי האוכלין שאדם אוכל, מצטרפין זה לזה לשיעור לענין אכילה ביום הכיפורים. אמר רב פפא: אכל אומצא ומילחא [בשר ומלח] שעליו — הרי זה מצטרף לשיעור ככותבת. ואף על גב דלאו אכילה היא [ואף על פי שאכילת מלח לעצמה אינה אכילה], כיון דאכלי אינשי [כיון שאוכלים בני אדם] בשר ומלח יחד — הרי הם מצטרפין לכשיעור. וכן אמר ריש לקיש: ציר שעל גבי ירק מצטרף לירק, לשיעור ככותבת ביום הכפורים. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן הוא] ומדוע לא יצטרף, שהרי דבר אוכל הוא! ומשיבים: מהו דתימא [מהו שתאמר] משקה הוא ציר זה, ואין אוכל ומשקה מצטרפין, קא משמע לן [השמיע לנו]: כל אכשורי אוכלא [כל דבר הבא להכשיר את האוכל] לאכילה — אוכלא אוכלא [כאוכל] הוא נחשב.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הָאוֹכֵל אֲכִילָה גַּסָּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים פָּטוּר, מַאי טַעְמָא ״אֲשֶׁר לֹא תְעוּנֶּה״ כְּתִיב, פְּרָט לַמַּזִּיק,

אמר ריש לקיש: האוכל אכילה גסה, שהיא אכילה שאדם אוכל כשהוא שבע מאוד ונפשו קצה במאכל וכופה עצמו ואוכל עוד, ביום הכפורים וכגון שאכל כדי שובעו ויותר בערב יום הכיפורים, ומיד שהתחיל הצום אכל דבר באכילה גסה — הריהו פטור על אכילה זו. מאי טעמא [מה הטעם]? משום שלא נאמר ביום הכיפורים איסור אכילה, אלא "אשר לא תענה" (ויקרא כג, כט) כתיב [נאמר], משמע: פרט למזיק את עצמו, שאיננו נהנה כלל מאכילתו.

אֲמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: זָר שֶׁאָכַל תְּרוּמָה אֲכִילָה גַּסָּה – מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַחוֹמֶשׁ, ״כִּי יֹאכַל״ – פְּרָט לַמַּזִּיק. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זָר

וכגון זה אמר ר' ירמיה אמר ריש לקיש: זר שאכל תרומה אכילה גסה — משלם את הקרן, כלומר מה שהזיק ואינו משלם את החומש הנוסף שכל האוכל תרומה נותן כקנס לכהן. משום שנאמר באוכל תרומה: "ואיש כי יאכל קודש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ונתן לכהן את הקודש" (ויקרא כב, יד), "יאכל" — פרט למי שאין זה נחשב לאוכל אלא למזיק את עצמו, והוא משלם אומנם קרן משום שהזיק ממונו של הכהן, אולם קנס החומש שייך רק באוכל, ואכילה גסה אינה קרויה אכילה. ובדומה לזה אמר ר' ירמיה אמר ר' יוחנן: זר