הָא כַּבֵּיצָה – בָּעֵי סוּכָּה. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה שֶׁאָמְרוּ יְתֵירָה מִכַּבֵּיצָה, הָשְׁתָּא שְׁתֵּי כוֹתָבוֹת בְּלֹא גַּרְעִינָן – לֹא הָווּ כַּבֵּיצָה, כּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה וְגַרְעִינָתָהּ מִי הָוֵי יְתֵירָה מִכַּבֵּיצָה?! אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: אִין, שְׁתֵּי כוֹתָבוֹת בְּלֹא גַּרְעִינָתָן – לֹא הָווּ כַּבֵּיצָה, כּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה וְגַרְעִינָתָהּ – הָוֵי יְתֵירָה מִכַּבֵּיצָה. אָמַר רַב פַּפָּא: הַיְינוּ דְּאָמְרִי אֱינָשֵׁי: תְּרֵי קַבֵּי דְּתָמְרֵי, חַד קַבָּא דְּקַשְׁיָיתָא וּסְרִיחַ.

הא [הרי] ששיעור בגודל של כביצה בעי [צריך לאכול] בסוכה ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] כי שיעור כותבת הגסה שאמרו יתירה על שיעור כביצה, הרי אתה מגיע לסתירה, כי השתא [עכשיו] הרי מהשוואת המעשים הללו יוצא כי שתי כותבות בלא גרעינן לא הוו [אינן] מגיעות לשיעור כביצה, אם כן, כותבת הגסה וגרעינתה יחד מי הוי [האם יכול להיות] שיעורה יתירה מכביצה?! אמר ר' ירמיה: אין [כן], ואין לתמוה על כך, כי אכן שתי כותבות בלא גרעינתן לא הוו [אינן] כביצה, אבל כותבת הגסה וגרעינתה הוי [הרי היא] יתירה מכביצה, לפי שגרעיני התמרה גדולים מאוד בשיעורם. אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים בני אדם] בפתגם מקובל: תרי קבי דתמרי — חד קבא דקשיתא וסריח [בשני קבים של תמרים יש קב אחד של גרעינים ועוד], משמע שבכל תמרה נפח הגרעין גדול מנפח הפרי.

רָבָא אָמַר: הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא מִשּׁוּם דְּהָווּ לֵיהּ פֵּירֵי, וּפֵירֵי לָא בָּעוּ סוּכָּה. מֵיתִיבִי, אָמַר רַבִּי: כְּשֶׁהָיִינוּ לוֹמְדִים תּוֹרָה אֵצֶל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ הֵבִיאוּ לְפָנֵינוּ תְּאֵנִים וַעֲנָבִים, וַאֲכַלְנוּם אֲכִילַת עֲרַאי חוּץ לַסּוּכָּה. אֲכִילַת עֲרַאי – אִין, אֲכִילַת קֶבַע – לָא! אֵימָא: אֲכַלְנוּם כַּאֲכִילַת עֲרַאי חוּץ לַסּוּכָּה.

רבא אמר: קושיא זו כולה אין לה בסיס: התם היינו טעמא [שם זהו הטעם] משום דהוו ליה פירי [שהכותבות הן פירות] ופירי לא בעו [ופירות אינם צריכים] סוכה, שמותר לאכלם בכל שיעור מחוץ לסוכה. מיתיבי [מקשים על סברה זו] ממה שאמר רבי: כשהיינו לומדים תורה אצל ר' אלעזר בן שמוע הביאו לפנינו תאנים וענבים ואכלנום אכילת ארעי חוץ לסוכה. ומדבריו נדייק: אכילת ארעי — אין [כן] מותר לאכול חוץ לסוכה, אולם אכילת קבע — לא, שאם קבע סעודתו על פירות, אסור לאוכלם חוץ לסוכה! ודוחים: לא, אל תדייק כך אלא אימא [אמור] אכלנום כאכילת עראי חוץ לסוכה, לומר: אכילת פירות נחשבת תמיד כאכילת ארעי.

אִי בָּעֵית אֵימָא: אֲכַלְנוּם אֲכִילַת קֶבַע, וְאָכַלְנוּ פַּת אֲכִילַת עֲרַאי בַּהֲדַיְיהוּ חוּץ לַסּוּכָּה.

אי בעית אימא [אם תרצה אמור] שכך יש להבין: אכלנום לפירות אלה אכילת קבע, ואכלנו פת אכילת עראי בהדייהו [עמהם], כדי לבטל קצת את מתיקותם היתירה חוץ לסוכה.

לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: לְפִיכָךְ אִם הִשְׁלִים בְּמִינֵי תַּרְגִּימָא – יָצָא. וְאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ פֵּירֵי בָּעוּ סוּכָּה – לִיתְנֵי פֵּירוֹת! מַאי מִינֵי תַּרְגִּימָא – פֵּירוֹת. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בְּאַתְרָא דְּלָא שְׁכִיחִי פֵּירֵי.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם נאמר שנוכל לסייע לו] לרבא ממה ששנינו: לפיכך, אם השלים שיעור אכילה בסוכה במיני תרגימא [ממתקים] — יצא ידי חובת ישיבה בסוכה. ואי סלקא דעתך [ואם יעלה על דעתך לומר] כי פירי בעו [פירות צריכים] סוכה לאכילתן, אם כן שלא יאמר מיני תרגימא אלא ליתני [שישנה] פירות! ודוחים: אין מכאן ראיה, כי מאי [מה פירוש] מיני תרגימא — פירות. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שזהו דווקא באתרא דלא שכיחי פירי [במקום שאין מצויים פירות] טריים ולכן אוכלים מיני ממתקים אחרים, אבל בודאי יכול להשלים בפירות, ואם כן אין להביא מכאן ראיה גמורה.

רַב זְבִיד אָמַר: כּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה שֶׁאָמְרוּ חֲסֵרָה מִכַּבֵּיצָה. דִּתְנַן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׂאוֹר בְּכַזַּיִת, חָמֵץ בְּכַכּוֹתֶבֶת.

עד כאן דנו לפי ההנחה שיעור כותבת הגסה יתר על שיעור כביצה. רב זביד אמר: אינו כן, אלא כותבת הגסה שאמרו — חסרה מכביצה, דתנן [שכן שנינו במשנה]: בית שמאי אומרים: שאור שהוא הבצק החמוץ ביותר שמשתמשים בו כדי להחמיץ את העיסה שיעורו לאיסור בפסח — בכזית, חמץ סתם שיעורו — בככותבת.

וְהָוֵינַן בָּהּ: מַאי טַעְמָא דְּבֵית שַׁמַּאי? נִכְתּוֹב רַחֲמָנָא חָמֵץ, וְלָא בָּעֵי שְׂאוֹר, וַאֲנָא אָמִינָא: וּמֶה חָמֵץ שֶׁאֵין חִמּוּצוֹ קָשֶׁה – אָסוּר בְּכַזַּיִת, שְׂאוֹר שֶׁחִמּוּצוֹ קָשֶׁה – לֹא כָּל שֶׁכֵּן. מִדְּפַלְגִינְהוּ רַחֲמָנָא – לִימְּדָה לְךָ: שִׁיעוּרוֹ שֶׁל זֶה לֹא כְּשִׁיעוּרוֹ שֶׁל זֶה שְׂאוֹר בְּכַזַּיִת וְחָמֵץ בְּכַכּוֹתֶבֶת.

והוינן בה [והיינו מתקשים בה]: מאי טעמייהו [מה טעמם] של בית שמאי? וצריכים לומר שזה טעמם: נכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] "חמץ", ולא בעי [ולא יהיה צורך] לכתוב "שאור", ואנא אמינא [ואני אומר] מן הסברה: ומה חמץ שאין חמוצו קשה (חזק) כל כך — אסור בכזית, שאור שחמוצו קשה שהרי הוא מחמיץ את העיסה לא כל שכן? ולכן מדפלגינהו רחמנא [מכיון שחילקה אותם התורה] ואמרה "שאור" וכן "חמץ", בכך לימדה לך ששיעורו של זה לא כשיעורו של זה. שאור שיעורו כרוב שיעורי תורה בכזית, חמץ שאין חימוצו קשה כל כך — בככותבת.

וְאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ כּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה שֶׁאָמְרוּ יְתֵירָה מִכַּבֵּיצָה, מִכְּדִי בֵּית שַׁמַּאי אַשִּׁיעוּרָא דְּנָפֵישׁ מִכַּזַּיִת קָא מְהַדְּרִי – לִיתְנֵי כַּבֵּיצָה! וְאִי נַמִי כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ – נִיתְנֵי כַּבֵּיצָה! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ: כּוֹתֶבֶת פְּחוּתָה מִכַּבֵּיצָה.

ונברר, ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] כי כותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה, מכדי [הרי] בית שמאי אשיעורא דנפיש [על שיעור הגדול] מכזית קא מהדרי [הם מחפשים], שהרי הוכיחו שחמץ צריך להיות בשיעור הגדול משיעור זית, ואם השיעור הקבוע הגדול מכזית הוא שיעור כביצה, אם כן ליתני [שישנה] כביצה ולא ככותבת. ואי נמי כי הדדי נינהו [ואם גם כן תאמר שזה כמו זה בדיוק הם] ושיעור הכותבת כשיעור הביצה, בכל זאת ניתני [שישנה] כביצה שהוא השיעור הידוע והמקובל יותר! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי כותבת פחותה בשיעורה מכביצה ולכן תפסו לומר את השיעור הראשון הגדול מכזית.

מִמַּאי? דִּילְמָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: כּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה שֶׁאָמְרוּ – יְתֵירָה מִכַּבֵּיצָה, הָא סְתָמָא – כַּבֵּיצָה. וְאִי נַמִי: כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ וַחֲדָא מִינַּיְיהוּ נָקַט.

ודוחים: ממאי [ממה] מוכיח אתה דברים אלה? דילמא [שמא] לעולם אימא לך [יכול אני לומר לך] כי שיעור כותבת הגסה שאמרו — יתירה מכביצה, הא סתמא [אולם כותבת סתם] שיעורה כביצה ואין מכאן איפוא כל הוכחה לענייננו. ואי נמי [או גם כן] אפשר לומר כי הדדי נינהו, וחדא מינייהו נקט [שאפשר לומר שהם שוים זה לזה ואחד מהם לקח] ואכן אין הבדל בין שיעור כותבת לשיעור ביצה כלל.

אֶלָּא מֵהָכָא: עַד כַּמָּה מְזַמְּנִין? עַד כַּזַּיִת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד כַּבֵּיצָה. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? רַבִּי מֵאִיר סָבַר: ״וְאָכַלְתָּ״ זוֹ אֲכִילָה, ״וְשָׂבָעְתָּ״ – זוֹ שְׁתִיָּה. וַאֲכִילָה בְּכַזַּיִת. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ״ – אֲכִילָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׂבִיעָה, וְאֵי זֶה – זֶה כַּבֵּיצָה.

אלא, מכאן אין להוכיח, ואם רצוננו בהוכחה הרי היא מהכא [מכאן]: עד כמה מזמנין — עד כזית, שזהו השיעור הקטן ביותר שמברכים עליו ברכת המזון ומזמנים עליו, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: עד כביצה. ומעתה נבאר: במאי קא מיפלגי [במה באיזה עיקרון נחלקו]? ר' מאיר סבר שאת הכתוב "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוהיך" (דברים ח, י) יש להבין כך: "ואכלת" — זו אכילה, "ושבעת", שמשמעה: תוספת הנאה באכילה — זו שתיה, ושיעור אכילה האמור בתורה בכל מקום הוא בכזית. ואילו ר' יהודה סבר: "ואכלת ושבעת" משמעו — אכילה שיש בה שביעה, ואי זה זה — זה שיעור כביצה, שרק בכמות זו יש כדי שביעה.

וְאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ כּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה שֶׁאָמְרוּ יְתֵירָה מִכַּבֵּיצָה – הָשְׁתָּא כַּבֵּיצָה שַׂבּוּעֵי מַשְׂבְּעָא, דַּעֲתָא לָא מִיַּתְּבָא?! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ: כּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה שֶׁאָמְרוּ פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה, כַּבֵּיצָה – מַשְׂבְּעָא, כַּכּוֹתֶבֶת – מִיַּתְבָא דַּעֲתֵיהּ.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] כי כותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה, אם כן יש לתמוה: השתא [עכשיו] הרי ששיעור כביצה שבועי משבעא [משביע הוא], האם אפשר לומר כי דעתא לא מיתבא [את הדעת אינה מיישבת]?! והרי אמרנו שלענין יום הכיפורים אין צורך לאכול כדי שביעה, ואם אוכל כדי שדעתו של אדם מתיישבת בו ואינו מתענה עוד — הריהו אסור. אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי כותבת הגסה שאמרו — פחות מכביצה. ואכילת שיעור כביצה משבעא [משביעה] את האדם, אבל אכילת שיעור ככותבת אינה אלא מיתבא דעתיה [מיישבת דעתו].

תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר:

תניא [שנויה ברייתא]: רבי אומר: