שַׁעַם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. עָמַד רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי עַל רַגְלָיו וְאָמַר: אֲנִי רָאִיתִי אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי שֶׁיָּצָא בְּסַנְדָּל שֶׁל שַׁעַם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְאָמִינָא לֵיהּ: בְּתַעֲנִית צִבּוּר מַאי? אֲמַר לֵיהּ: לָא שְׁנָא. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: אֲנִי רָאִיתִי אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר דְּמִן נִנְוֵה שֶׁיָּצָא בְּסַנְדָּל שֶׁל שַׁעַם בְּתַעֲנִית צִבּוּר, וְאָמִינָא לֵיהּ: בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מַאי? אֲמַר לֵיהּ: לָא שְׁנָא. רַב יְהוּדָה נָפֵיק בִּדְהִיטְנֵי, אַבַּיֵי נָפֵיק בִּדְהוּצֵי, רָבָא נָפֵיק (בִּדְיַבְלֵי), רַבָּה בַּר רַב הוּנָא כָּרֵיךְ סוּדָרָא אַכַּרְעֵיהּ וְנָפֵיק.

שעם ביום הכפורים, האם נחשב הוא כמנעל ואסור ללובשו ביום הכיפורים, או לא? עמד ר' יצחק בן נחמני על רגליו להעיד, ואמר: אני ראיתי את ר' יהושע בן לוי שיצא בסנדל של שעם ביום הכפורים. ואמינא ליה [ואמרתי לו]: בתענית צבור הנגזרת בשל מיעוט גשמים, שאף בה אסורה נעילת הסנדל, מאי [מה הוא הדין], האם בסנדל של שעם מותר? אמר לי: לא שנא [אינו שונה] וגם אז מותר. אמר רבה בר בר חנה: אני ראיתי את ר' אלעזר דמן ננוה, שיצא בסנדל של שעם בתענית צבור ואמינא ליה [ואמרתי לו]: ביום הכפורים מאי [מה הדין]? אמר לי: לא שנא [אינו שונה] ומותר. ומסופר: רב יהודה נפק בדהיטני [היה יוצא ביום הכיפורים בסנדל של שעם]. אביי נפק בדהוצי [היה יוצא בסנדל של סיבי דקל]. רבא נפק בדיבלי [בסנדל הקלוע מעשבים]. שכל אלו אינם נחשבים כמנעלים. רבה בר רב הונא כריך סודרא אכרעיה ונפיק [היה כורך סודר על רגליו ויוצא].

מְתִיב רָמֵי בַּר חָמָא: הַקִּיטֵּעַ יוֹצֵא בְּקַב שֶׁלּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר. וְתָנֵי עֲלָהּ: וְשָׁוִין שֶׁאָסוּר לָצֵאת בּוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים! אָמַר אַבַּיֵי: הָתָם דְּאִית בֵּיהּ כְּתִיתִין, וּמִשּׁוּם תַּעֲנוּג.

מתיב [מקשה על כך] רמי בר חמא: שנינו כי הקיטע יוצא בקב (רגל מלאכותית) שלו בשבת, משום שהוא כמנעל, דברי ר' מאיר. ור' יוסי אוסר. ותני עלה [ושנויה ברייתא עליה], כתוספת למשנה זו: ושוין (ומסכימים) שניהם שאסור לצאת בו ביום הכפורים. משמע, שאפילו במנעל של עץ אסור! אמר אביי: התם דאית ביה כתיתין [שם מדובר שיש בו סמרטוטים] בתוך הקב, והאיסור איננו משום נעל אלא משום תענוג שאסור ביום הכיפורים.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְאִי לָאו מָנָא הוּא – כְּתִיתִין מְשַׁוֵּי לֵיהּ מָנָא?! וְעוֹד: כָּל תַּעֲנוּג דְּלָאו מִנְעָל הוּא, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מִי אָסוּר?! וְהָא רַבָּה בַּר רַב הוּנָא הֲוָה כָּרֵיךְ סוּדָרָא אַכַּרְעֵיהּ וְנָפֵיק. וְעוֹד: מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא אִם יֵשׁ לוֹ בֵּית קִבּוּל כְּתִיתִין טָמֵא, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא לָאו בִּדְאִית לֵיהּ כְּתִיתִין עָסְקִינַן!

אמר ליה [לו] רבא: ראשית, ואי לאו מנא הוא [אם הקב איננו כלי] וכי הכתיתין משוי ליה מנא [הם שעושים אותו לכלי]? ועוד: כל תענוג דלאו [שאין] מנעל הוא, אלא תענוג הבא על ידי דבר אחר, מי [האם] אסור ביום הכפורים? שהרי אין איסור על כל סוגי התענוג ביום הכיפורים אלא בעינויים המפורשים. ועוד: והא [והרי] רבה בר רב הונא הוה כריך סודרא אכרעיה ונפיק [היה כורך סודר על רגליו ויוצא], משמע שאין בכך איסור! ועוד יש להקשות על דבריך: מדקתני סיפא [ממה שנשנה בסוף הלכה זו]: אם יש לו לקב בית קבול מיוחד לכתיתין — הריהו טמא, כדין שאר כלי עץ שיש להם בית קיבול. מכלל הדברים שמע דרישא [שבתחילת ההלכה] לאו בדאית ליה [שאין לו לקב] כתיתין עסקינן [עוסקים אנו], אלא ודאי יש לדחות את דברי אביי.

אֶלָּא אֲמַר רָבָא: לְעוֹלָם דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִנְעָל הוּא, וּבַשַּׁבָּת בְּהָא פְּלִיגִי; מָר סָבַר: גָּזְרִינַן דִּילְמָא מִשְׁתַּמֵּיט וְאָתֵי לְאַתּוֹיֵי אַרְבַּע אַמּוֹת, וּמָר סָבַר: לָא גָּזְרִינַן.

אמר רבא: לעולם תאמר דכולי עלמא [לדעת הכל] קב זה כמנעל הוא, ובשבת בהא פליגי [בענין זה נחלקו]; מר [חכם זה ר' יוסי] סבר כי גזרינן דילמא משתמיט ואתי לאתויי [גוזרים אנו לאסור בו שמא ישמט מרגלו ויבוא לטלטלו] ארבע אמות ברשות הרבים. ומר [וחכם זה ר' מאיר] סבר כי לא גזרינן [אין אנו גוזרים].

תָּנוּ רַבָּנַן: תִּינוֹקוֹת מוּתָּרִין בְּכוּלָּן, חוּץ מִנְּעִילַת הַסַּנְדָּל. מַאי שְׁנָא נְעִילַת הַסַּנְדָּל – דְּאָמְרִי: אֱינָשֵׁי עֲבַדוּ לֵיהּ. הָנָךְ נַמִי, אָמְרִי: אֱינָשֵׁי עֲבַדוּ לֵיהּ. רְחִיצָה וְסִיכָה – אֵימַר מֵאֶתְמוֹל עָבְדִי לֵיהּ!

תנו רבנן [שנו חכמים]: תינוקות מותרין בכולן, כלומר: בכל הדברים האסורים למבוגרים משום עינוי. חוץ מנעילת הסנדל, שאף לקטנים נאסרה. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] נעילת הסנדל — דאמרי: אינשי עבדו ליה [שאומרים הרואים: אנשים מבוגרים עשו לו זאת], כיון שהוא עצמו אינו יכול לנעול, ודבר שהוא אסור לגדול, אסור לו לעשותו לאחר אף שעבורו דבר זה מותר. אולם אם מטעם זה הנך נמי אמרי: אינשי עבדו ליה [אלה, שאר האיסורים, גם כן אומרים: אנשים הם שעשו לו] רחיצה וסיכה, ויהיה אסור אף בהם! ומסבירים: ברחיצה וסיכה אימר מאתמול עבדי ליה [אמור שמאתמול עשו להם] ולא היום רחצום, שאין הדבר ניכר.

סַנְדָּל נַמִי, אֵימַר מֵאֶתְמוֹל עָבְדִי לֵיהּ. סַנְדָּל לֹא אֶפְשָׁר דְּמֵאֶתְמוֹל עָבְדִי לֵיהּ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הַאי מַאן דְּבָעֵי לְמִיטְעַם טַעְמָא דְּמִיתוּתָא – לִיסַיִּים מְסָאנֵי וְלִיגְנִי.

ומקשים: אם כן סנדל נמי אימר [גם כן אמור] שכבר מאתמול עבדי ליה [עשו לו]! ומשיבים: סנדל לא אפשר לומר שכבר מאתמול עבדי ליה [עשו לו], כי בודאי חלצו את הסנדל בלילה. שהרי אמר שמואל: האי מאן דבעי למיטעם טעמא דמיתותא ליסים מסאני וליגני [מי שרוצה לטעום טעם מיתה שינעל נעליים ויישן] ובודאי אין אדם עושה זאת מרצונו.

וְהָא מוּתָּרִין לְכַתְּחִלָּה קָתָנֵי! אֶלָּא: הָנָךְ דְּלָאו רְבִיתַיְיהוּ – גָּזְרוּ בְּהוּ רַבָּנַן, הָנָךְ דִּרְבִיתַיְיהוּ הוּא – לֹא גָּזְרוּ בְּהוּ רַבָּנַן. דְּאָמַר אַבַּיֵי, אֲמַרָה לִי אֵם: רְבִיתֵיהּ דִּינוּקָא – מַיָּא חֲמִימִי וּמִשְׁחָא. גָּדַל פּוּרְתָּא – בֵּיעֲתָא בְּכוּתָּחָא, גָּדַל פּוּרְתָּא – תַּבּוּרִי מָאנֵי. כִּי הָא דְּרַבָּה זְבִין לְהוּ מָאנֵי גְּזִיזֵי דְּפַחְרָא לִבְנֵיהּ, וּמְתַבְּרִי לְהוּ.

ומקשים: והא מותרין לכתחלה קתני [הרי מותרין לכתחילה שנינו], ואם כן אף אם יעשה לו היום אין בכך כל משמעות, שהרי הדבר מותר מלכתחילה. אלא כך יש לפרש: הנך [אלה] אותם דברים דלאו רביתיהו [שאינם לצורך גידולם], שהתינוק יכול להסתפק בלעדיהם — גזרו בהו רבנן [גזרו בהם חכמים לאוסרם], אבל הנך [אלה] אותם דברים דרביתייהו [שהם לצורך גידולם] — לא גזרו בהו רבנן [גזרו בהם חכמים]. שאמר אביי: אמרה לי אם [אמרה לי אומנתי]: רביתיה דינוקא [גידולו של התינוק] כשהוא קטן — זהו מיא חמימי ומשחא [מים חמים ושמן] למשוח אותו. גדל פורתא [מעט] — יעשו לו לאכול ביעתא בכותחא [ביצה יחד עם כותח] שהוא תבלין חמוץ מעורב בחלב. גדל פורתא [קצת] — יעשו לגידולו שיהיה לו תבורי מאני [כלים לשבור], שהוא נהנה מן השבירה. כי הא דרבה זבין להו מאני גזיזי דפחרא לבניה ומתברי להו [כמו שידענו שרבה היה קונה כלי חרס שבורים לבניו ושוברים אותם] ונהנים מכך.

״הַמֶּלֶךְ וְהַכַּלָּה יִרְחֲצוּ אֶת פְּנֵיהֶם״. מַתְנִיתִין מַנִּי – רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן הִיא. דְּתַנְיָא: הַמֶּלֶךְ וְהַכַּלָּה לֹא יִרְחֲצוּ אֶת פְּנֵיהֶם. רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: הַמֶּלֶךְ וְהַכַּלָּה יִרְחֲצוּ אֶת פְּנֵיהֶם. הֶחָיָה לֹא תִּנְעוֹל אֶת הַסַּנְדָּל. רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: הֶחָיָה תִּנְעוֹל אֶת הַסַּנְדָּל.

שנינו במשנה כי לדעת ר' אליעזר המלך והכלה ירחצו את פניהם ביום הכיפורים. ושואלים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? ומשיבים: כשיטת ר' חנניא בן תרדיון היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: המלך והכלה לא ירחצו ביום הכיפורים את פניהם. ר' חנניא בן תרדיון אומר משום ר' אליעזר: המלך והכלה ירחצו את פניהם. ועוד אמרו: החיה (היולדת) לא תנעול את הסנדל ביום הכיפורים ר' חנניא בן תרדיון אומר משום ר' אליעזר: החיה תנעול את הסנדל.

מַאי טַעְמָא מֶלֶךְ – מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ״. כַּלָּה מַאי טַעְמָא – כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְגַּנֶּה עַל בַּעְלָהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב לְרַבִּי חִיָּיא: כַּלָּה עַד כַּמָּה? אֲמַר לֵיהּ, כִּדְתַנְיָא: אֵין מוֹנְעִין תַּכְשִׁיטִין מִן הַכַּלָּה כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעמו] של ר' אליעזר? ומסבירים: מלך, משום דכתיב [שנאמר]: "מלך ביפיו תחזינה עיניך" (ישעיה לג, יז), שראוי למלך להיות נאה תמיד. כלה מאי טעמא [מה טעם] — כדי שלא תתגנה על בעלה שהוא צופה ומביט בה ביותר, ואם אינה רחוצה שמא תתגנה עליו בתחילת תקופת נשואיהם. אמר ליה [לו] רב לר' חייא: כלה עד כמה זמן לאחר נישואיה היא קרויה כן? אמר ליה [לו]: כדתניא [כפי ששנינו בברייתא אחרת]: אין מונעין תכשיטין מן הכלה מחמת אבל שאירע לה כל שלשים יום לנישואיה. משמע, שעיקר חיבתה של כלה הוא בשלושים ימים הראשונים.

הֶחָיָה תִּנְעוֹל אֶת הַסַּנְדָּל – מִשּׁוּם צִינָּה.

החיה תנעול את הסנדל מה הטעם — משום צינה, שכיון שהיא חלשה מן הלידה יש לחשוש שמא תצטנן.

אָמַר שְׁמוּאֵל: אִם מֵחֲמַת סַכָּנַת עַקְרָב – מוּתָּר.

אמר שמואל: אם חושש אדם ללכת יחף ביום הכיפורים מחמת סכנת עקרב — מותר לו לנעול נעליים, שאין צריך להסתכן מפני כך.

״הָאוֹכֵל כְּכוֹתֶבֶת הַגַּסָּה״. בָּעֵי רַב פַּפָּא:

שנינו במשנה בשיעורי איסורי יום ה כיפורים כי החיוב בשל איסור אכילה, חל על מי שאוכל כשיעור כותבת הגסה (פרי תמר גדול). בעי [שאל] רב פפא: