(חַיָּיב).

חייב משום "ושכר אל תשת" (ויקרא י, ט). ואם כן אפשר לפרש שכר שבכתוב זה בדבילה.

אֶלָּא יָלֵיף שֵׁכָר שֵׁכָר מִנָּזִיר, מַה לְּהַלָּן יַיִן – אַף כָּאן יַיִן.

אלא יש לדחות ולומר כך: יליף [לומד הוא] בגזירה שוה "שכר" "שכר" מנזיר, מה להלן בנזיר "שכר" פירושו — יין ממש, אף כאן — יין ממש ולא דבילה.

וְתִירוֹשׁ חַמְרָא הוּא? וְהָתַנְיָא: הַנּוֹדֵר מִן הַתִּירוֹשׁ – אָסוּר בְּכָל מִינֵי מְתִיקָה, וּמוּתָּר בְּיַיִן! וְלָאו חַמְרָא הוּא? וְהָכְתִיב: ״וְתִירוֹשׁ יְנוֹבֵב בְּתוּלוֹת״! דָּבָר הַבָּא מִן הַתִּירוֹשׁ יְנוֹבֵב בְּתוּלוֹת.

בתוך הדיון נתפרש שהתירוש הוא יין, ושואלים: וכי תירוש חמרא [יין] הוא? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הנודר ואוסר עצמו מן התירוש — אסור בכל מיני מתיקה, כגון: פירות מתוקים ומותר ביין, הרי שתירוש אינו יין! ודוחים: אי אפשר לומר כך, ולאו חמרא הוא [וכי אין התירוש יין]? והכתיב [והרי נאמר]: "ותירוש ינובב בתלות" (זכריה ט, יז), לומר: שהתירוש מפתה את לבו ופיו (ינובב — מלשון ניב) של השותה, אפילו בתולות שהן צנועות ומסוגרות, משמע שתירוש יין הוא! ומשיבים: אין זו ראיה, אפשר לפרש: דבר הבא מן התירוש, כלומר: היין — ינובב בתולות, שתירוש עצמו הוא ענבים מתוקים, והיין נקרא בהשאלה תירוש משום שהוא נעשה מתירוש.

וְהָכְתִיב: ״וְתִירוֹשׁ יְקָבֶיךָ יִפְרוֹצוּ״ – דָּבָר הַבָּא: מִן הַתִּירוֹשׁ יְקָבֶיךָ יִפְרוֹצוּ.

ומקשים: והכתיב [והרי נאמר]: "ותירוש יקביך יפרצו" (משלי ג, י), משמע שמן היקבים מוציאים תירוש! ומשיבים: אף כאן אין הוכחה, שאפשר לומר דבר הבא מן התירוש — יקביך יפרוצו.

וְהָא כְּתִיב: ״זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ יִקַּח לֵב״! אֶלָּא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא תִּירוֹשׁ חַמְרָא הוּא, וּבִנְדָרִים הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם.

ומקשים עוד: והכתיב [והרי נאמר]: "זנות ויין ותירוש יקח לב" (הושע ד, יא), הרי ברור מכאן שתירוש יין הוא, שמפתה את הלב! אלא, דכולי עלמא [לדעת הכל] תירוש הכתוב במקרא חמרא [יין] הוא, ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ובלשון בני אדם בתקופת המשנה פירוש תירוש הוא מיני מתיקה, ובכללם ענבים, ולא יין. ולענין נדר צריך לדון לפי כוונתו של הנודר, אבל כשהוזכר תירוש במקראות, הכוונה ליין.

וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ יַיִן וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ תִּירוֹשׁ? יַיִן – שֶׁמֵּבִיא יְלָלָה לָעוֹלָם, תִּירוֹשׁ – שֶׁכָּל הַמִּתְגָּרֶה בּוֹ נַעֲשֶׂה רָשׁ.

ושואלים: אם כן ואמאי קרי ליה [ומדוע קורא לו] במקרא גם יין, ואמאי קרי ליה [ומדוע קורא לו] גם תירוש? ומסבירים: יין רומז — שמביא יללה לעולם, שהשכרות גורמת לרוב חטאים. תירוש — לומר שכל המתגרה בו ועוסק בו נעשה רש (עני).

רַב כַּהֲנָא רָמֵי: כְּתִיב תִּירָשׁ וְקָרֵינַן תִּירוֹשׁ, זָכָה – נַעֲשֶׂה רֹאשׁ, לֹא זָכָה – נַעֲשֶׂה רָשׁ. (וְהַיְינוּ דְּרָבָא, דְּרָבָא) רָמֵי: כְּתִיב יְשַׁמַח וְקָרֵינַן יְשַׂמַּח, זָכָה – מְשַׂמְּחוֹ, לֹא זָכָה – מְשַׁמְּמוֹ. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רָבָא: חַמְרָא וְרֵיחָנֵי פַּקְחִין.

רב כהנא רמי [השליך, הראה סתירה] לכאורה; כתיב [נאמר] "תירש" וקרינן [וקוראים אנו] לפי הכתיב המלא "תירוש", ויש להבינו כך: זכה ושתה כראוי — נעשה ראש, לא זכה — נעשה רש כפי הכתיב. ומעירים: והיינו [וזו] כעין דבריו של רבא. שרבא רמי [השליך, הראה כעין סתירה]: כתיב [נאמר]: "ישמח" ב"ש" וקרינן [וקוראים אנו] ישמח ב"ש". לומר: זכה — משמחו היין, לא זכה — היין משממו (משגע אותו). והיינו [וזהו] שאמר רבא: חמרא וריחני [יין וריח טוב] — פקחין [עשו אותי פיקח], הרי שהיין מביא תועלת לאיש שזכה לכך.

רְחִיצָה וְסִיכָה מְנָא לָן דְּאִיקְּרֵי עִינּוּי? דִּכְתִיב: ״לֶחֶם חֲמוּדוֹת לֹא אָכַלְתִּי וּבָשָׂר וָיַיִן לֹא בָא אֶל פִּי וְסוֹךְ לֹא סָכְתִּי״. מַאי ״לֶחֶם חֲמוּדוֹת לֹא אָכַלְתִּי״? אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שֵׁילָת: אֲפִילּוּ נַהֲמָא דְּחִיטֵּי דָּכְיָיתָא לָא אֲכַל.

ושואלים: מניעת רחיצה וסיכה, מנא לן דאיקרי [מנין לנו שנקרא] עינוי. ומשיבים: דכתיב [שנאמר] בדניאל: "לחם חמדות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי" (דניאל י, ג). ותחילה מבארים את לשון הכתוב: מאי [מה פירוש] "לחם חמדות לא אכלתי"? אמר רב יהודה בריה [בנו] של רב שמואל בר שילת: אפילו נהמא דחיטי דכייתא [לחם של חטים נקיות, מבוררות], לא אכל, אלא לחם מחיטים מעורבות בסובין.

וּמְנָא לָן דְּחָשֵׁיב כְּעִינּוּי – דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר אֵלַי אַל תִּירָא דָּנִיֵּאל כִּי מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר נָתַתָּ אֶת לִבְּךָ לְהָבִין וּלְהִתְעַנּוֹת לִפְנֵי אֱלֹהֶיךָ נִשְׁמְעוּ דְּבָרֶיךָ וַאֲנִי בָאתִי בִּדְבָרֶיךָ״ (״כִּי חֲמוּדוֹת אָתָּה״).

ומשיבים: ומנא לן דחשיב [ומניין לנו שנחשב] לדניאל כל זה וגם העדר הסיכה כעינוי — דכתיב [שנאמר]: "ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך נשמעו דבריך ואני באתי בדבריך" (דניאל י, יב). "כי חמודות אתה" (דניאל ט, כג)

אַשְׁכְּחַן סִיכָה, רְחִיצָה מְנָא לָן? אָמַר רַב זוּטְרָא בְּרַבִּי טוֹבִיָּה: אָמַר קְרָא: ״וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו״. וְאֵימָא כִּשְׁתִיָּה? דּוּמְיָא דְּשֶׁמֶן, מַה שֶּׁמֶן מֵאַבָּרַאי – אַף מַיִם מֵאַבָּרַאי.

אשכחן [למדנו, מצאנו] איפוא ראיה כי סיכה קרויה עינוי, רחיצה מנא לן [מניין לנו] שיש עינוי במניעתה? אמר רב זוטרא בר' טוביה: אמר קרא [הכתוב]: "ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו" (תהלים קט, יח), לומר: שמים ושמן שאדם סך ורוחץ בהם הרי הם כנכנסים לקרבו. ושואלים: ואימא [ואמור] ש"מים בקרבו" משמעו כשתיה ולא כסיכה! ודוחים: דומיא [בדומה] לשמן, מה שמן הכוונה היא שסך אותו מאבראי [מבחוץ], שהרי אין שותים שמן, אף מים מאבראי [מבחוץ].

וְהָא תַּנָּא אִיפְּכָא קָא נָסֵיב לָהּ, דִּתְנַן: מִנַּיִן לְסִיכָה שֶׁהִיא כִּשְׁתִיָּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים? אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר – זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו״! אֶלָּא אָמַר רַב אַשִׁי: רְחִיצָה מִגּוּפֵיהּ דִּקְרָא שְׁמִיעַ לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״וְסוֹךְ לֹא סָכְתִּי״.

ומקשים: והא תנא איפכא קא נסיב לה [והרי התנא להיפך הוא לוקח, מקבל ומבין את הדבר], דתנן [שכן שנינו במשנה]: מנין לסיכה שהיא כשתיה ביום הכפורים? אף על פי שאין ראיה לדבר במפורש מן הכתובים, מכל מקום זכר ורמז יש לדבר מן הכתוב, שנאמר: "ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו" (תהלים קט, יח), ששמן על גופו הריהו כמים בקרבו, משמע שהוא מבין "כמים בקרבו" במובן של שתיה! אלא אמר רב אשי: רחיצה מגופיה דקרא שמיע ליה [מגופו של אותו מקרא לומדים הוא אותה], דכתיב [שנאמר]: "וסוך לא סכתי" (דניאל י, ג), לומר שכל סיכה לא עשה, ובכלל זה גם רחיצה, ושניהם נאסרו מאותו מקור.

מַאי ״וַאֲנִי בָאתִי בִּדְבָרֶיךָ״? הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וְשִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי [בֵּית] יִשְׂרָאֵל וְיַאֲזַנְיָהוּ בֶן שָׁפָן עוֹמֵד בְּתוֹכָם עוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְאִישׁ מִקְטַרְתּוֹ בְּיָדוֹ וַעֲתַר עֲנַן הַקְּטוֹרֶת עָלָה וַיִּשְׁלַח תַּבְנִית יָד וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רֹאשִׁי וַתִּשָּׂא אוֹתִי רוּחַ בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וַתָּבֵא אוֹתִי יְרוּשָׁלַיְמָה בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים אֶל פֶּתַח שַׁעַר הַפְּנִימִית הַפּוֹנֶה צָפוֹנָה אֲשֶׁר

כיון שהוזכר המקרא בדניאל, שואלים: מאי [מה פירוש] הדבר שאמר המלאך לדניאל: "ואני באתי בדבריך" (דניאל י, יב), שנראה שקודם לא יכול המלאך לבוא לפנים מן הפרגוד, אם לא בגלל דניאל. ומשיבים: היינו דכתיב [זהו שנאמר]: "ושבעים איש מזקני בית ישראל ויאזניהו בן שפן עמד בתוכם עמדים לפניהם ואיש מקטרתו בידו ועתר ענן הקטרת עלה" (יחזקאל ח, יא), שראה יחזקאל כיצד זקני ישראל עובדים עבודה זרה. "וישלח תבנית יד ויקחני בציצת ראשי ותשא אתי רוח בין הארץ ובין השמים ותבא אתי ירושלימה במראות אלהים אל פתח שער הפנימית הפונה צפונה אשר