לֶחֶם שֶׁשָׁאֲלוּ כַּהוֹגֶן – נִיתַּן לָהֶם כַּהוֹגֶן, מִכָּאן לִמְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם בָּשָׂר אֶלָּא בַּלַּיְלָה. וְהָאָמַר אַבַּיֵי: הַאי מַאן דְּאִית לֵיהּ סְעוּדָּתָא – לָא לֵאָכְלֵיהּ אֶלָּא בִּימָמָא! כְּעֵין יְמָמָא קָא אָמְרִינַן. אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: בִּתְחִלָּה הָיוּ יִשְׂרָאֵל דּוֹמִין כְּתַרְנְגוֹלִים שֶׁמְּנַקְּרִין בָּאַשְׁפָּה, עַד שֶׁבָּא מֹשֶׁה וְקָבַע לָהֶם זְמַן סְעוּדָּה.

לחם ששאלו כהוגן, שהרי הוא חיוני, ניתן להם כהוגן בשעות הבוקר שיש שהות להכינו. ובדרך אגב: מכאן למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בלילה, שכן אמר משה לבני ישראל: "בערב בשר לאכול" (שמות טז, ח). ושואלים: והאמר [והרי כבר אמר] אביי: האי מאן דאית ליה סעודתא [מי שיש לו סעודה] — לא לאכליה [שלא יאכל אותה] אלא ביממא [ביום]! ומשיבים: כעין יממא קא אמרינן [כעין יום אומרים אנו], שאין להקפיד שיהא האוכל ביום דווקא, ועיקר הוא שיהא לו אור בשעת סעודתו. אמר רב אחא בר יעקב: בתחלה היו ישראל דומין כתרנגולים שמנקרין באשפה, שכל זמן שיש אוכל היו חוטפים ואוכלים, עד שבא משה וקבע להן זמן סעודה, וכפי שאמר בכתוב, שקבע להם זמנים בבוקר ובערב לארוחה.

״הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁינֵּיהֶם״ וּכְתִיב: ״עַד חֹדֶשׁ יָמִים״. הָא כֵּיצַד? בֵּינוֹנִים – לְאַלְתַּר מֵתוּ, רְשָׁעִים – מִצְטַעֲרִין וְהוֹלְכִין עַד חֹדֶשׁ יָמִים.

נאמר בפרשת השליו: "הבשר עודנו בין שניהם ויך ה' בעם מכה רבה מאד" (במדבר יא, לג), משמע שמתו מיד, ונאמר "עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא" (במדבר יא, כ), הא כיצד מיישבים את הכתובים? בינונים שבהם לאלתר (מיד) מתו. רשעים היו מצטערין והולכין עד חדש ימים ביסורין ומתו אחר כך.

״וַיִּשְׁטְחוּ״ אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אַל תִּקְרִי ״וַיִּשְׁטְחוּ״ אֶלָּא ״וַיִּשְׁחֲטוּ״ מְלַמֵּד שֶׁנִּתְחַיְּיבוּ שׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שְׁחִיטָה. ״שָׁטוֹחַ״ תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: אַל תִּיקְרִי ״שָׁטוֹחַ״ אֶלָּא ״שָׁחוּט״, מְלַמֵּד שֶׁיָּרַד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל עִם הַמָּן דָּבָר שֶׁטָּעוּן שְׁחִיטָה. אָמַר רַבִּי: וְכִי מִכָּאן אַתָּה לָמֵד? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר וּכְחוֹל (הַיָּם) עוֹף כָּנָף״.

נאמר: "וישטחו להם שטוח" (במדבר יא, לב). על זה אמר ריש לקיש: אל תקרי "וישטחו" אלא "וישחטו" — מלמד שנתחייבו שונאיהן של ישראל (בלשון נקיה, והכוונה לישראל) שחיטה בגלל דרישה זו. "שטוח", תנא [שנה החכם] משמיה [משמו] של ר' יהושע בן קרחה: אל תיקרי [תקרא] "שטוח" אלא "שחוט", מלמד שירד להם לישראל עם המן דבר שטעון שחיטה, כלומר: מיני עופות. אמר רבי: וכי מכאן אתה למד וצריך לעקם את לשון הכתוב לצורך זה? והלא כבר נאמר בפירוש: "וימטר עליהם כעפר שאר וכחול ימים עוף כנף" (תהלים עח, כז).

וְתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: ״וְזָבַחְתָּ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ״ – מְלַמֵּד שֶׁנִּצְטַוָּה מֹשֶׁה עַל הַוֵּשֶׁט וְעַל הַקָּנֶה, עַל רוֹב אֶחָד בָּעוֹף, וְעַל רוֹב שְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה. אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״שָׁטוֹחַ״ – מְלַמֵּד שֶׁיָּרַד לָהֶם מַשְׁטִיחִין מַשְׁטִיחִין.

ותניא [ושנויה ברייתא] אחרת קצת בקשר לזה רבי אומר: נאמר: "וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר צויתך" (דברים יב, כא) מלמד שנצטוה משה על דיני שחיטה שיש לשחוט את הושט ואת הקנה שבצוואר ועל שחיטת רוב אחד משני אלה בעוף, ועל רוב שנים בבהמה, ושאר דיני שחיטה. וכיון שלשיטת רבי אין אנו למדים מ"שטוח" לענין שחיטה, אלא מה תלמוד לומר "שטוח" — מלמד שירד להם משטיחין משטיחין (משטחים משטחים) בשורה ישרה.

כְּתִיב ״לֶחֶם״ וּכְתִיב ״שֶׁמֶן״ וּכְתִיב ״דְּבַשׁ״. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: לַנְּעָרִים – לֶחֶם, לַזְּקֵנִים – שֶׁמֶן, לַתִּינוֹקוֹת – דְּבַשׁ.

נאמר במן: "לחם" (שמות טז, ד), וכתיב [ונאמר]: "שמן" (במדבר יא, ח), וכתיב [ונאמר]: "דבש" (שמות טז, לא). אמר ר' יוסי בר' חנינא: לנערים היה כלחם, לזקנים — כשמן, לתינוקות — כדבש, כל אחד כפי שערב לו.

כְּתִיב ״שְׁלָיו״ וְקָרֵינַן, ״סְלָיו״, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: צַדִּיקִים אוֹכְלִין אוֹתוֹ בְּשַׁלְוָה, רְשָׁעִים אוֹכְלִין אוֹתוֹ וְדוֹמֶה לָהֶן כְּסִילְוִין.

ומעירים עוד: כתיב [נאמר]: "שליו" ב"ש" וקרינן [ואנו קוראים] ב"ש" כמו סליו, ומה בא הדבר ללמדנו? אמר ר' חנינא: צדיקים אוכלין אותו בשלוה והרי הוא להם שליו כפי הכתיב, רשעים אוכלין אותו ודומה להן כסילוין (כקוצים) והוא להם כפי הקרי סליו.

אֲמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא: אַרְבָּעָה מִינֵי סְלָיו הֵן, וְאֵלּוּ הֵן: שִׂיכְלִי, וְקִיבְלִי, וּפַסְיוֹנִי, וּשְׂלָיו. מְעַלְּיָא דְּכוּלְּהוּ – שִׂיכְלִי, גְּרִיעָא דְּכוּלְּהוּ – שְׂלָיו. וְהָוֵי כְּצִיפוֹרְתָּא וּמוֹתְבִינַן לָהּ בְּתַנּוּרָא, וְתָפַח וַהֲוָה מְלֵי תַּנּוּרָא, וּמַסְקִינַן לֵיהּ אַתְּלֵיסַר רִיפֵי וְאַחֲרוֹנָה אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת אֶלָּא עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבֶת.

ועוד בענין השליו: אמר רב חנין בר רבא: ארבעה מיני סליו הן, ואלו הן: שיכלי, וקיבלי, ופסיוני, ושליו. מעליא דכולהו [המעולה שבכולם] בטעמו: שיכלי, גריעא דכולהו [הגרוע שבכולם] הוא השליו. ומספרים עד כמה יפה טעמו של השלו והוי כציפורתא [והוא גדול כציפור] ומותבינן לה בתנורא ותפח והוה מלי תנורא [מושיבים, מניחים, אותו בתנור להיצלות והוא תופח עד שהוא ממלא את התנור], ומסקינן ליה אתליסר ריפי [ומניחים אותו על שלושה עשר ככרות לחם] ואף ככר אחרונה שלמטה מכולן אינה נאכלת אלא על ידי תערובת, מרוב השומן שיש בה.

רַב יְהוּדָה מִשְׁתַּכַּח לֵיהּ בֵּי דָּנֵי. רַב חִסְדָּא מִשְׁתַּכַּח לֵיהּ בֵּי צִיבֵי. רָבָא מַיְיתֵי לֵיהּ אַרִיסֵיהּ כָּל יוֹמָא. יוֹמָא חַד לָא אַיְיתֵי, אֲמַר: מַאי הַאי? סַלֵיק לְאִיגָּרָא, שְׁמָעֵיהּ לִינוּקָא דְּקָאָמַר: ״שָׁמַעְתִּי וַתִּרְגַּז בִּטְנִי״. אֲמַר: שְׁמַע מִנֵּיהּ נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב חִסְדָּא, וּבְדִיל רַבָּה אָכֵיל תַּלְמִידָא.

מסופר: רב יהודה משתכח ליה בי דני [היה נמצא לו שליו בין חביות היין שלו] ורב חסדא משתכח ליה בי ציבי [היה נמצא לו השליו בין העצים במחסנו], רבא מייתי ליה אריסיה כל יומא [היה מביא לו אריסו כל יום] שליו אחד שהיה מוצא בשדותיו. יומא חד לא אייתי [יום אחד לא הביא], שאותו היום לא מצא. אמר רבא בליבו: מאי האי [מה זה] נשתנה היום מכל הימים? סליק לאיגרא [עלה לגג] להרהר בדבר, שמעיה לינוקא דקאמר [שמע תינוק שאומר] וחוזר על הפסוק: "שמעתי ותרגז בטני לקול צללו שפתי יבוא רקב בעצמי ותחתי ארגז אשר אנוח ליום צרה לעלות לעם יגודנו" (חבקוק ג, טז). אמר רבא: שמע מניה נח נפשיה [למד מכאן שנחה נפשו, נפטר], רב חסדא ולכן איני ראוי עוד לשליו, כי בדיל רבה אכיל תלמידא [בשל הרב אכל התלמיד], שכל עוד היה רב חסדא בחיים הרי בזכותו היו מביאים גם לי שליו, ועכשיו שנפטר שוב איני ראוי לכך.

כְּתִיב: ״וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל״ וּכְתִיב: ״וּבְרֶדֶת הַטַּל״. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: טַל מִלְּמַעְלָה, וְטַל מִלְּמַטָּה, וְדוֹמֶה כְּמוֹ שֶׁמּוּנָּח בְּקוּפְסָא.

ועוד לענין המן, כתיב [נאמר]: "ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחוספס דק ככפור על הארץ" (שמות טז, יד), הרי שהטל היה מכסה את המן, וכתיב [ונאמר]: "וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו" (במדבר יא, ט), שהמן היה מעל הטל, וכיצד מיישבים את הכתובים? אמר ר' יוסי בר' חנינא: כך היה: טל מלמעלה, וטל מלמטה והמן באמצע, ודומה כמו שמונח בקופסא של טל.

״דַּק מְחוּסְפָּס״ אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: דָּבָר שֶׁנִּימּוֹחַ עַל פִּיסַּת הַיָּד. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: דָּבָר שֶׁנִּבְלָע בְּמָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים. מְחוּסְפָּס – טוּבָא הָוֵי! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק ״מְחֻסְפָּס״ כְּתִיב.

נאמר בו "דק מחספס" (שמות טז, יד) אמר ריש לקיש: מחוספס הוא דבר שנימוח ("מח") על פיסת ("פס") היד שהיה רך מאד והיה נמס מיד בהגיעו לכף היד. ר' יוחנן אמר: דבר שנבלע במאתים וארבעים ושמונה אברים כמנין "מחספס" ותוהים: מחוספס אם חושב אתה את כל האותיות טובא הוי [יותר הוא] ממאתים ארבעים ושמונה! אמר רב נחמן בר יצחק: "מחספס" חסר כתיב [נאמר] וכפי הכתיב החסר הרי הוא בדיוק מאתים ארבעים ושמונה.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ״ – לֶחֶם שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹכְלִין אוֹתוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וּכְשֶׁנֶּאֶמְרוּ דְּבָרִים לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר לָהֶם: צְאוּ וְאִמְרוּ לוֹ לַעֲקִיבָא: עֲקִיבָא טָעִיתָ! וְכִי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹכְלִין לֶחֶם? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי״ אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים: ״אַבִּירִים״ – לֶחֶם שֶׁנִּבְלָע בְּמָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים.

תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר: "וימטר עליהם מן לאכול ודגן שמים נתן למו לחם אבירים אכל איש" (תהלים עח, כד-כה) ופירשוהו: לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו, אלו דברי ר' עקיבא. וכשנאמרו דברים אלה לפני ר' ישמעאל, אמר להם: צאו ואמרו לו לעקיבא: עקיבא טעית! וכי מלאכי השרת אוכלין לחם? והלא כבר נאמר במשה שעלה למרום: "לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי" (דברים ט, ט) ומה אדם העולה למרום אינו זקוק לאכילה ושתיה, מלאכים על אחת כמה וכמה! אלא, מה אני מקים "אבירים" יש לפרשו: לחם שנבלע במאתים וארבעים ושמונה אברים, שאין בו כל פסולת.

אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים: ״וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶיךָ (וְיָצָאתָ שָּׁמָּה חוּץ)״ – דְּבָרִים שֶׁתַּגָּרֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם מוֹכְרִין אוֹתָן לָהֶם.

ושואלים: אם כן אלא מה אני מקיים את מאמר הכתוב: "ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וחפרת בה ושבת וכיסית את צאתך" (דברים כג, יד), וכן מה שנאמר: "ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ" (דברים כג, יג), שמכאן אפשר ללמוד שהיתה פסולת במעיהם שהיו צריכים לצאת לצרכיהם. אלא דבר זה לא היה מן המן, כי אם מאותם דברים שתגרי אומות העולם מוכרין אותן להם לאכילה ומהם היתה פסולת.

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּרָטָא אוֹמֵר: אַף דְּבָרִים שֶׁתַּגָּרֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם מוֹכְרִין לָהֶן – מָן מְפִיגָן, אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים: ״וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶיךָ״? לְאַחַר שֶׁסָּרְחוּ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי אָמַרְתִּי יִהְיוּ כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת – עַכְשָׁיו אֲנִי מַטְרִיחַ אוֹתָם שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת,

ר' אלעזר בן פרטא אומר: אף דברים שתגרי אומות העולם מוכרין להן — מן מפיגן שהיה ממיס אותם, וגורם שיתעכל הכל בשלמות. אלא מה אני מקיים "ויתד תהיה לך על אזנך" — לאחר שסרחו (שחטאו) ושוב לא היה המן מועיל עד כדי כך, שאמר הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי מתחילה שיהיו כמלאכי השרת שאינם צריכים ליציאת בני מעים, עכשיו אני מטריח אותם שלש פרסאות לצאת אל מחוץ למחנה לצרכיהם.

דִּכְתִיב: ״וַיַּחֲנוּ עַל הַיַּרְדֵּן מִבֵּית הַיְשִׁימוֹת עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים״. וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לְדִידִי חֲזִי לִי הַהוּא אַתְרָא וְהָוְיָא תְּלָתָא פַּרְסֵי. וְתָנָא: כְּשֶׁנִּפְנִין – אֵין נִפְנִין לֹא לִפְנֵיהֶן, וְלֹא לְצִדְדֵיהֶן, אֶלָּא לַאֲחוֹרֵיהֶן,

ומניין לנו שמחנה ישראל שלש פרסאות היה — דכתיב [שנאמר]: "ויחנו על הירדן מבית הישמת עד אבל השטים" (במדבר לג, מט) ואמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי ההוא אתרא [אני עצמי ראיתי מקום זה] והויא [והיה] אורכו תלתא פרסי [שלוש פרסאות]. ותנא [ושנינו]: כשנפנין היו ישראל במדבר לצרכיהם, אין נפנין לא לפניהן בכיוון הליכתם, ולא לצדדיהן, אלא לאחוריהן אחרי המחנה במקום שעברו בו כבר. ולכן היו כולם צריכים ללכת מרחק זה מחוץ למחנה.

״וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל״ אָמְרוּ: עָתִיד מָן זֶה שֶׁתִּיפַּח בְּמֵעֵיהֶם, כְּלוּם יֵשׁ יְלוּד אִשָּׁה שֶׁמַּכְנִיס וְאֵינוֹ מוֹצִיא?

ועוד בפרשת המן, נאמר בתלונת ישראל: "ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו" (במדבר יא, ו). אמרו: עתיד מן זה שתיפח במעיהם וגורם שם מחלה, כלום יש ילוד אשה שמכניס אוכל ואינו מוציא כלום? לחזק מה שאמרנו שלא היתה במן כל פסולת.

וּכְשֶׁנֶּאֶמְרוּ דְּבָרִים לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר לָהֶם: אַל תִּקְרִי ״אַבִּירִים״ אֶלָּא ״אֵיבָרִים״ – דָּבָר שֶׁנִּבְלָע בְּמָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵיבָרִים. אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶיךָ״ – בִּדְבָרִים שֶׁבָּאִין לָהֶם מִמְּדִינַת הַיָּם.

וכשנאמרו דברים של ר' אלעזר בן פרטא לפני ר' ישמעאל, אמר להם: אל תקרי "אבירים" אלא "איברים" שהוא דבר שנבלע במאתים וארבעים ושמונה איברים ודבר זה היה מתכונתו של המן, אלא מה אני מקיים "ויתד תהיה לך על אזנך" — בדברים שבאין להם ממדינת הים.

דָּבָר אַחֵר: ״לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ״,

דבר אחר: "לחם אבירים אכל איש" —