שֶׁלֹּא כְּסֵדֶר, וְהֶחֱזִירוּ לוֹ כְּסֵדֶר. וְכֵיוָן שֶׁיָּדַע שֶׁשָּׁאַל שֶׁלֹּא כְּסֵדֶר – חָזַר וְשָׁאַל כְּסֵדֶר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲיַסְגִּירוּ בַּעֲלֵי קְעִילָה אוֹתִי וְאֶת אֲנָשַׁי בְּיַד שָׁאוּל וַיֹּאמֶר ה׳ יַסְגִּירוּ״.

שלא כסדר והחזירו לו כסדר. שהיה צריך לשאול תחילה אם ירד שאול, ואחר כך מה יעשו בעלי קעילה. וכיון שידע ששאל שלא כסדר, חזר ושאל כסדר, שנאמר מיד לאחר מכן: "היסגרו בעלי קעילה אתי ואת אנשי ביד שאול ויאמר ה' יסגירו" (שמואל א' כג, יב).

וְאִם הוּצְרַךְ הַדָּבָר לִשְׁנַיִם – מַחֲזִירִין לוֹ שְׁנַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה׳ לֵאמֹר הַאֶרְדּוֹף אַחֲרֵי הַגְּדוּד הַזֶּה הַאַשִּׂיגֶנּוּ״ ״וַיֹּאמֶר (ה׳) לוֹ רְדוֹף כִּי הַשֵּׂג תַּשִּׂיג וְהַצֵּל תַּצִּיל״,

ואם הוצרך הדבר לשאול שנים כאחד ואין שהות לשאול אחת ולקבל עבורה תשובה ולאחריה לשאות את השניה — מותר לו לשאול שנים ואף מחזירין לו שנים, שנאמר: "וישאל דוד בה' לאמר ארדף אחרי הגדוד הזה האשיגנו ויאמר לו רדף כי השג תשיג והצל תציל" (שמואל א' ל, ח).

וְאַף עַל פִּי שֶׁגְּזֵירַת נָבִיא חוֹזֶרֶת, גְּזֵירַת אוּרִים וְתוּמִּים – אֵינָהּ חוֹזֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים״.

ועוד בענין אורים ותומים; ואף על פי שגזירת נביא חוזרת שפעמים שנבואת הנביא לרעה, נאמרת להתראה בלבד ואינה מתקיימת תמיד — גזירת אורים ותומים אינה חוזרת. שנאמר: "במשפט האורים" (במדבר כז, כא), לומר, שדבר האורים כפסק דין במשפט.

לָמָּה נִקְרָא שְׁמָן אוּרִים וְתוּמִּים? אוּרִים – שֶׁמְּאִירִין אֶת דִּבְרֵיהֶן, תּוּמִּים – שֶׁמַּשְׁלִימִין אֶת דִּבְרֵיהֶן.

ועוד: למה נקרא שמן אורים ותומים? — "אורים" שמאירין מבארים ומפרשים את דבריהן, "תמים" — שמשלימין את דבריהן, שהם מתקיימים תמיד.

וְאִם תֹּאמַר: בְּגִבְעַת בִּנְיָמִין מִפְּנֵי מָה לֹא הִשְׁלִימוּ?

ואם תאמר: בגבעת בנימין מפני מה לא השלימו? שהרי שאלו פעמים אחדות, ולא נתקיים בידם כפי קיבלו את התשובה?

הֵם שֶׁלֹּא בִּיחֲנוּ אִם לְנַצֵּחַ אִם לְהִנָּצֵחַ וּבָאַחֲרוֹנָה שֶׁבִּיחֲנוּ – הִסְכִּימוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּפִנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן עוֹמֵד לְפָנָיו בַּיָּמִים הָהֵם לֵאמֹר הַאוֹסִיף עוֹד לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִין אָחִי אִם אֶחְדָּל וַיֹּאמֶר ה׳ עֲלוּ כִּי מָחָר אֶתְּנֶנּוּ בְיָדֶךָ״.

הטעם הוא: הם שלא ביחנו אם לנצח אם להנצח, ששאלתם היתה רק אם לעלות למלחמה, ולא שאלו אם ינצחו בה לכשיעלו, ובאחרונה שביחנו ושאלו על כך אמנם הסכימו עמם, שנאמר: "ופינחס בן אלעזר בן אהרן עמד לפניו בימים ההם לאמר האוסף עוד לצאת למלחמה עם בני בנימן אחי אם אחדל ויאמר ה' עלו כי מחר אתננו בידך" (שופטים כ, כח), וכן היה.

כֵּיצַד נַעֲשֵׂית? רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: בּוֹלְטוֹת, רֵישׁ לָקִישׁ אוֹמֵר: מִצְטָרְפוֹת.

ושואלים: כיצד נעשית, כלומר: כיצד נענה הכהן באורים ותומים? ר' יוחנן אומר? אותיות התשובה בולטות מבין שאר האותיות הכתובות בחושן והוא מצרפן בעצמו. ריש לקיש אומר: מצטרפות האותיות, ומתחברות זו עם זו.

וְהָא לָא כְּתִיב בְּהוּ צד״י! אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב כְּתִיב שָׁם. וְהָא לָא כְּתִיב טֵי״ת! אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: ״שִׁבְטֵי יְשׁוּרוּן״ כְּתִיב שָׁם.

ומקשים: וכיצד אפשר לקבל תשובה לכל שאלה, והא [והרי] לא כתיב בהו [נאמר בהם] בין שמות השבטים החקוקים על אבני החושן, האות "צד"י". אמר רב שמואל בר יצחק: בחושן המשפט גם "אברהם יצחק ויעקב" כתיב [נאמר] שם. ומקשים עוד: והא [והרי] לא כתיב [נאמר] בחושן האות "טי"ת", שאינו לא בשמות האבות ולא בשמות השבטים! אמר רב אחא בר יעקב: "שבטי ישורון" כתיב [כתוב] שם. ועל ידי כך יש סדר אלף בית שלם.

מֵיתִיבִי: כָּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר בְּרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ וּשְׁכִינָה שׁוֹרָה עָלָיו – אֵין שׁוֹאֲלִין בּוֹ, שֶׁהֲרֵי שָׁאַל צָדוֹק וְעָלְתָה לוֹ, אֶבְיָתָר וְלֹא עָלְתָה לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעַל אֶבְיָתָר עַד תּוֹם כָּל הָעָם״ וגו׳.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו: כל כהן שאינו מדבר ברוח הקודש ושכינה שורה עליו — אין שואלין בו באורים ותומים. שהרי שאל צדוק באורים ותומים ועלתה לו תשובה, שאל אביתר ולא עלתה לו ונסתלק כתוצאה מכך מן הכהונה, שנאמר: "ויעל אביתר עד תם כל העם" (שמואל ב' טו, כד), משמע שהעיקר הוא גילוי רוח הקודש של הכהן!

סַיּוֹעֵי הֲוָה מְסַיֵּיעַ בַּהֲדַיְיהוּ.

ומשיבים: סיועי הוה מסייע בהדייהו [מסייע היה הכהן ברוח הקודש עמהם, עם הנגלה באורים ותומים], אבל היה נזקק לאורים ותומים, ולא היתה זו נבואה לעצמה.

״וְאֵין שׁוֹאֲלִין אֶלָּא לְמֶלֶךְ״. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: דְּאָמַר קְרָא: ״וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים״ וגו׳ הוּא – זֶה מֶלֶךְ, ״וְכָל [בְּנֵי] יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ״ – זֶה מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, ״וְכָל הָעֵדָה״ – זוֹ סַנְהֶדְרִין. הדרן עלך בא לו כהן גדול

שנינו במשנה שאין שואלין באורים אלא למלך ולאב בית דין וכן למי שהציבור צריך לו. ושואלים: מנא הני מילי [מניין דברים אלו]? אמר ר' אבהו: שאמר קרא [הכתוב]: "ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים לפני ה' על פיו יצאו ועל פיו יבואו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה" (במדבר כז, כא). "הוא" — זה מלך, שהרי יהושע כמלך ישראל הוא. "וכל בני ישראל אתו" (במדבר כז, כא) — זה משוח מלחמה שכל ישראל יוצאים למלחמה אחריו כדבריו. "וכל העדה" (במדבר כז, כא) — זו סנהדרין שהם ראשי עדת ישראל, ואם כן רמוזים כאן כל בעלי התפקיד שנמנו במשנה.

מתני׳ יוֹם הַכִּפּוּרִים אָסוּר בַּאֲכִילָה, וּבִשְׁתִיָּה, וּבִרְחִיצָה, וּבְסִיכָה, וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל, וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. וְהַמֶּלֶךְ וְהַכַּלָּה יִרְחֲצוּ אֶת פְּנֵיהֶם, וְהֶחָיָה תִּנְעוֹל אֶת הַסַּנְדָּל, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.

הָאוֹכֵל כְּכוֹתֶבֶת הַגַּסָּה, כָּמוֹהָ וּכְגַרְעִינָתָהּ, וְהַשּׁוֹתֶה מְלֹא לוּגְמָיו – חַיָּיב. כָּל הָאוֹכָלִים מִצְטָרְפִין לְכַכּוֹתֶבֶת, וְכָל הַמַּשְׁקִין מִצְטָרְפִין לִמְלֹא לוּגְמָיו. הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה אֵין מִצְטָרְפִין.

יום הכפורים שנצטוינו בתורה להתענות בו, אסור משום כך באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה (משיחת הגוף בשמן) ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה. אבל המלך מפני כבודו וכן הכלה כל שלושים יום לנישואיה, שצריכה לנוי מיוחד כדי להתחבב על בעלה — ירחצו את פניהם ביום הכיפורים. והחיה (היולדת) המצטערת — תנעול את הסנדל, אלו דברי ר' אליעזר. וחכמים אוסרין.

גמ׳ אָסוּר?! עָנוּשׁ כָּרֵת הוּא! אָמַר רַבִּי אֵילָא, וְאִיתֵימָא רַבִּי יִרְמְיָה: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לַחֲצִי שִׁיעוּר.

ומפרטים: האוכל ביום הכיפורים ככותבת (פרי התמר) הגסה (הגדולה), כמוה וכגרעינתה, כלומר: לא כשיעור המאכל שיש בה בתמר בלי גרעינו, אלא כדי נפח של תמר וגרעינו. והשותה מלא לוגמיו (כדי שימלא פיו) — הרי זה חייב מן התורה, שביטל מצות עינוי ביום הכיפורים. כל האוכלים שאדם אוכל מצטרפין לכדי שיעור זה של כותבת, וכל המשקין מצטרפין לשיעור של מלא לוגמיו. אולם האוכל ושותה כאחד אין מצטרפין לשיעור אחד, אלא אוכל לחוד ושתיה לחוד.

הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר חֲצִי שִׁיעוּר אָסוּר מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר חֲצִי שִׁיעוּר מוּתָּר מִן הַתּוֹרָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּאִיתְּמַר, חֲצִי שִׁיעוּר,

על לשון המשנה שיום הכיפורים "אסור באכילה ובשתיה", תוהים: מדוע נקטה המשנה בלשון "אסור" שמשמעה שיש רק עבירה בדבר?! והרי ענוש כרת הוא אם אוכל, והיה ראוי לכתוב "חייב"! אמר ר' אילא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' ירמיה: לא נצרכה דרך ביטוי זו אלא לחצי שיעור. כלומר: אף על פי שלא אכל אדם את מלוא השיעור שחייב עליו כרת אלא פחות מכן — מכל מקום יש בכך משום איסור, ולכן השתמשה המשנה בלשון "אסור".

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אָסוּר מִן הַתּוֹרָה, רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מוּתָּר מִן הַתּוֹרָה. הָנִיחָא לְרַבִּי יוֹחָנָן, אֶלָּא לְרֵישׁ לָקִישׁ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? מוֹדֶה רֵישׁ לָקִישׁ שֶׁאָסוּר מִדְּרַבָּנַן.

ושואלים: הניחא [זה נוח] למאן דאמר [לשיטת מי שאמר] כי חצי שיעור אף הוא אסור מן התורה, אלא שלא חייבה עליו התורה עונש — הרי לשון זו ראויה, אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאמר] כי חצי שיעור מותר מן התורה, ולא נאסר לאכול פחות מכשיעור אלא על ידי חכמים, אם כן מאי איכא למימר [מה יש לומר] לשיטתו? דאיתמר [שנאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה מה דינו של חצי שיעור בדבר איסור,

אִי הָכִי לָא נִיחַיַּיב עֲלֵיהּ קָרְבַּן שְׁבוּעָה, אַלָמָא תְּנַן: שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל, וְאָכַל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים – חַיָּיב, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר.

ר' יוחנן אמר: אסור הוא מן התורה, שהתורה אסרה אכילת איסור בכל שהוא, ריש לקיש אמר: מותר מן התורה. ומעתה, הניחא [תירוץ זה שאמרנו נוח] איפוא לשיטת ר' יוחנן. אלא לשיטת ריש לקיש מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: מודה ריש לקיש שאסור חצי שיעור לפחות מדרבנן. ואםכן, אף לפי שיטתו אפשר לומר שיום הכיפורים אסור באכילה ובשתיה לגבי חצי שיעור מדברי חכמים.

וְהָוֵינַן בָּהּ: אַמַּאי חַיָּיב? מוּשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר סִינַי הוּא! רַב וּשְׁמוּאֵל וְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמְרִי: בְּכוֹלֵל דְּבָרִים הַמּוּתָּרִים עִם דְּבָרִים הָאֲסוּרִין.

ושואלים: אי הכי [אם כך], שלדעת ריש לקיש יש בחצי שיעור איסור מדברי חכמים, לא ניחייב עליה [יתחייב עליו] קרבן שבועה, אלמא תנן, [ומפני מה שנינו במשנה] וביארנו דבר זה בדרך אחרת; ששנינו: מי שאמר בשבועתו: "שבועה שלא אוכל" ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים — חייב משום עובר על השבועה. ור' שמעון פוטר.

וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אִי אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא בִּמְפָרֵשׁ חֲצִי שִׁיעוּר וְאַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן, אוֹ בִּסְתָם,

והוינן בה [והיינו עוסקים ומתקשים בבעיה זו]: אמאי [מדוע] יהא חייב משום שבועה? הלא מושבע ועומד מהר סיני הוא, ככל ישראל, שלא לאכול דברים אלה, ולפי ההלכה אין שבועה חלה על שבועה, ושבועתו השניה שנשבע כאילו לחזק שבועה ראשונה לא חלה כלל, ואם כן מדוע יהא חייב על הפרתה? רב ושמואל ור' יוחנן דאמרי [שאמרו] בעניין זה: שכאן מדובר בכולל דברים המותרים עם דברים האסורין. כלומר: אילו היה נשבע רק שלא יאכל נבילות וטריפות ואכלן — ודאי לא היה חייב משום השבועה שהרי כבר מושבע ועומד הוא, אבל כיון שנשבע שלא יאכל כלל, כיון ששבועתו חלה גם על דברים שמותר לאכלם, חלה איפוא השבועה על כל דבר, ולכן חייב אם עובר עליה.