אִלְמָלֵא בִּגְדֵי כְּהוּנָּה לֹא נִשְׁתַּיֵּיר מִשׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שָׂרִיד וּפָלִיט.

אלמלא בגדי כהונה ("בגדי השרד"), שלבושים בהם הכהנים בשעת הקרבת הקרבנות המכפרים על בני ישראל, לא נשתייר משונאיהן של ישראל (בלשון נקיה, והכוונה מישראל) שריד ופליט ולכן קרויים הם בגדי השרד — בגדים שגורמים שישרדו, ישארו בעולם.

רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר, דְּבֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן תָּנָא: בְּגָדִים שֶׁגּוֹרְדִין אוֹתָן כִּבְרִיָּיתָן מִכְּלֵיהֶן, וּמְשָׂרְדִין מֵהֶן כְּלוּם, מַאי הִיא? רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אֵלּוּ מַעֲשֵׂה מַחַט.

ר' שמואל בר נחמני אמר: דבי [בן בית מדרשו] של ר' שמעון תנא [שנה]: מדוע נקראים הם "בגדי השרד" — כי בגדי כהונה גורדין (אורגים) אותן כברייתן מכליהן, שאין בגדי כהונה נארגים ונתפרים כשאר בגדים אלא נארגים כיריעה עגולה וסגורה שאינה צריכה תפירה, ומשרדין (משאירים) מהן כלום (משהו) ולכן קוראים להם "בגדי השרד". ושואלים: מאי היא [מה הוא] אותו שריד, החלק שלא נארג? ריש לקיש אמר: אלו מעשה מחט, שיש גם לתפור משהו מהם.

מֵיתִיבִי: בִּגְדֵי כְּהוּנָּה אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן מַעֲשֵׂה מַחַט אֶלָּא מַעֲשֵׂה אוֹרֵג, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מַעֲשֵׂה אוֹרֵג״! – אָמַר אַבַּיֵי: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְבֵית יָד שֶׁלָּהֶם. כִּדְתַנְיָא: בֵּית יָד שֶׁל בִּגְדֵי כְּהוּנָּה נֶאֱרֶגֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְנִדְבֶּקֶת עִם הַבֶּגֶד, וּמַגַּעַת עַד פִּיסַּת הַיָּד.

מיתיבי [מקשים על כך]: הרי שנינו בגדי כהונה אין עושין אותן מעשה מחט, אלא מעשה אורג, שהרי נאמר בהם: "מעשה ארג" (שמות כח, לב)! אמר אביי: לא נצרכה עשייה במחט אלא לבית יד (שרוול) שלהם. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: בית יד של בגדי כהונה נארגת בפני עצמה, ונדבקת עם הבגד בתפירה, ומגעת באורך עד פיסת (כף) היד.

אָמַר רָחֲבָה אָמַר רַב יְהוּדָה: שָׁלֹשׁ אֲרוֹנוֹת עָשָׂה בְּצַלְאֵל, אֶמְצָעִי שֶׁל עֵץ תִּשְׁעָה, פְּנִימִי שֶׁל זָהָב שְׁמוֹנָה, חִיצוֹן עֲשָׂרָה וּמַשֶּׁהוּ.

ועוד בענין כלי המקדש אמר רחבה אמר רב יהודה: שלש ארונות עשה בצלאל, אמצעי של עץ שהיה גובהו מבחוץ תשעה טפחים, ועוד ארון פנימי לו שהיה עשוי של זהב והיה גובהו החיצוני שמונה טפחים, והיו מכניסים אותו בתוך ארון העץ והיה הוא ממלא את כל החלל, וארון נוסף חיצון לשניהם של זהב, שהיה גובהו מבחוץ עשרה טפחים ומשהו והיו מכניסים את ארון העץ לתוכו והיה זה ממלא את כל חללו.

וְהָתַנְיָא: אַחַד עָשָׂר וּמַשֶּׁהוּ! לָא קַשְׁיָא: הָא – כְּמַאן דְּאָמַר יֵשׁ בְּעָבְיוֹ טֶפַח, הָא כְּמַאן דְּאָמַר אֵין בְּעָבְיוֹ טֶפַח. וּמַאי מַשֶּׁהוּ – זֵיר.

ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שהיה החיצון אחד עשר טפחים ומשהו! ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה] הא כמאן דאמר [זה שנאמר שהיה אחד עשר טפחים, הרי זה לשיטת האומר] כי יש בעביו של ציפוי הזהב לארון טפח ואם כן יש בו טפח אחד מלמטה, ועשרה נוספים כדי גובה הארון וכפורת. הא כמאן דאמר [זה שנאמר שהיה גובהו עשרה טפחים, הרי לשיטת האומר] כי אין בעביו של הציפוי טפח ולכן לא היה מגיע גובהו לאחד עשר טפחים. ומאי [ומהו] משהו זה ששניהם מוסיפים — זיר (קישוט כעין נזר) שהיה על הארון.

אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלֹשָׁה זֵירִים הֵן; שֶׁל מִזְבֵּחַ וְשֶׁל אָרוֹן וְשֶׁל שֻׁלְחָן. שֶׁל מִזְבֵּחַ – זָכָה אַהֲרֹן וּנְטָלוֹ, שֶׁל שֻׁלְחָן – זָכָה דָּוִד וּנְטָלוֹ, שֶׁל אָרוֹן – עֲדַיִין מוּנָּח הוּא, כָּל הָרוֹצֶה לִיקַּח – יָבֹא וְיִקַּח, שֶׁמָּא תֹּאמַר פָּחוּת הוּא, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בִּי מְלָכִים יִמְלוֹכוּ״.

אמר ר' יוחנן: שלשה זירים הן על כלי הקודש: של מזבח, ושל ארון, ושל שלחן. וכיון שצורתם כעין נזר, מסמלים הם שלטון ושררה. זר של מזבח שמקריבים עליו, הוא סימן לכתר כהונה — זכה אהרן ונטלו, שנטל לבניו את עטרת הכהונה לדורות. זר של שלחן שמסמל את השפע ואת הברכה שהוא סימן לכתר מלכות — זכה דוד ונטלו, להיות לו ולבניו אחריו. זר של ארון שהוא סימן לכתר תורה — עדיין מונח הוא ולא זכה בו אדם לצמיתות, וכל הרוצה ליקח — יבא ויקח ויתעטר בכתר תורה. שמא תאמר פחות הוא משני הכתרים האחרים ולכן לא נטלוהו — תלמוד לומר: מה שנאמר בחכמה — "בי מלכים ימלכו" (משלי ח, טו), משמע שמכוח כתר תורה באים שאר הכתרים, וגדול הוא מהם.

רַבִּי יוֹחָנָן רָמֵי: כְּתִיב ״זָר״ וְקָרֵינַן ״זֵיר״, זָכָה – נַעֲשֵׂית לוֹ זֵיר, לֹא זָכָה – זָרָה הֵימֶנּוּ.

ר' יוחנן רמי [השליך, הראה סתירה]: כתיב [כתוב]: "זר" (וקוראו כאילו היה נקוד בקמץ) וקרינן [וקוראים אנו] "זיר" (בצירה), לומר: אם זכה לעשות ללמוד לשמה ולקיימה — נעשית לו זיר (כתר), לא זכה — זרה התורה הימנו ומשתכחת ממנו.

רַבִּי יוֹחָנָן רָמֵי: כְּתִיב ״וְעָשִׂיתָ לְךָ אֲרוֹן עֵץ״ וּכְתִיב ״וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים״ – מִכָּאן לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁבְּנֵי עִירוֹ מְצוּוִּין לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלַאכְתּוֹ.

ר' יוחנן רמי [השליך הראה סתירה]: נאמר במקום אחד: "ועשית לך ארון עץ" (דברים י, א) וכתיב [ונאמר]: "ועשו ארון עצי שטים" (שמות כה, י) ואם כן לא נתברר אם הדבר מוטל על משה לבדו או על כל העדה, אלא מכאן לתלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו. כלומר: אף שנאמר הציווי למשה — כל בני ישראל חייבים לעשות מלאכה זו עבורו. וכן לדורות, ראוי לסייע לתלמיד חכם במלאכתו כדי שיוכל לפנות עצמו לתורה.

״מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ״ אָמַר רָבָא: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ – אֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם.

נאמר בארון: "מבית ומחוץ תצפנו" (שמות כה, יא). אמר רבא: יש בכך רמז המלמדנו: כל תלמיד חכם שאין תוכו ביראת שמים ובהנהגות טובות כברו כמו שהוא נראה מבחוץ, אלא מבפנים אינו ירא שמים כל כך — אינו נקרא תלמיד חכם. שכדוגמת הארון שהיתה חזותו הפנימית והחיצונית שווה, כן צריך להיות אף התלמיד חכם.

אָמַר אַבַּיֵי וְאִיתֵימָא רַבָּה בַּר עוּלָּא: נִקְרָא נִתְעָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַף כִּי נִתְעָב וְנֶאֱלָח אִישׁ שׁוֹתֶה כַמַּיִם עַוְלָה״.

אמר אביי ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רבה בר עולא: תלמיד חכם שאינו נוהג כשורה בסתר נקרא נתעב, שנאמר: "אף כי נתעב ונאלח איש שתה כמים עולה" (איוב טו, טז), שאף שהוא שותה את התורה כמים, בכל זאת יש בו עולה, וכיון שכך הריהו נתעב ונאלח.

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, מַאי דִּכְתִיב: ״לָמָּה זֶה מְחִיר בְּיַד כְּסִיל לִקְנוֹת חָכְמָה וְלֶב אָיִן״ – אוֹי לָהֶם לְשׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, וְאֵין בָּהֶן יִרְאַת שָׁמַיִם.

אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין" (משלי יז, טז), הרי בא לומר: אוי להם לשנאיהן של תלמידי חכמים (בלשון נקיה, והכוונה לתלמידי חכמים) כאלה שעוסקין בתורה ואין בהן יראת שמים, והוא הנקרא כסיל, שבא לקנות חכמה של תורה, אבל לב של יראת שמים אין לו.

מַכְרִיז רַבִּי יַנַּאי: חֲבָל עַל דְּלֵית לֵיהּ דַּרְתָּא, וְתַרְעָא לְדַרְתֵּיהּ עָבֵיד.

כעין זה מכריז היה ר' ינאי: חבל על מי דלית ליה דרתא [שאין לו חצר] ותרעא לדרתיה עביד [ושער לחצרו הוא עושה], כי יראת שמים היא חצירו של ה', והתורה היא פתח לחצר, וחבל על מי שעוסק בתורה מבלי שתהא בו יראת שמים.

אֲמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָּנַן: בְּמָטוּתָא מִינַּיְיכוּ, לָא תֵּירְתוּן תַּרְתֵּי גֵּיהִנָּם.

וכיוצא בזה היה אומר להם רבא לרבנן [לחכמים]: במטותא מיניכו [בבקשה מכם], עשו שלא תירתון תרתי [תירשו שני] גיהנם. שאם אין אתם עוסקים בתורה מתוך יראת שמים, הרי בעולם הזה אתם עמלים בתורה ואינכם זוכים ליהנות מן העולם והריהו לכם כגיהנם, ולעולם הבא כיון שאין בכם יראת שמים תירשו גיהנם, ואם כן יהא לכם גיהנם כאן ושם.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מַאי דִּכְתִיב: ״וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה״ זָכָה – נַעֲשֵׂית לוֹ סַם חַיִּים, לֹא זָכָה – נַעֲשֵׂית לוֹ סַם מִיתָה. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רָבָא: דְּאוּמָּן לָהּ – סַמָּא דְּחַיָּיא, דְּלָא אוּמָּן לָהּ – סַמָּא דְּמוֹתָא.

אמר ר' יהושע בן לוי: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "וזאת התורה אשר שם משה" (דברים ד, מד) "שם" נשמע כמו "סם", ללמד, כי מי שזכה — נעשית לו התורה סם חיים, ואם לא זכה — נעשית לו סם מיתה. והיינו [וזהו] שאמר רבא: דאומן לה [מי שמאומן בה בתורה] ועוסק בה ואוהב אותה — בשבילו היא סמא דחייא [סם חיים], אבל דלא אומן בה סמא דמותא [מי שלא מאומן בה הרי היא בשבילו סם המוות].

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי, רַבִּי יוֹנָתָן רָמֵי: כְּתִיב ״פִּקּוּדֵי ה׳ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב״ וּכְתִיב ״אִמְרַת ה׳ צְרוּפָה״, זָכָה – מְשַׂמַּחְתּוֹ, לֹא זָכָה – צוֹרַפְתּוֹ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מִגּוּפֵיהּ דִּקְרָא נָפְקָא, זָכָה – צוֹרַפְתּוֹ לְחַיִּים, לֹא זָכָה – צוֹרַפְתּוֹ לְמִיתָה.

אמר ר' שמואל בר נחמני: ר' יונתן רמי [היה משליך, מראה סתירה]: כתיב [נאמר]: "פקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהלים יט, ט) ונאמר: "אמרת ה' צרופה" (תהלים יח, לא) משמע: כדרך הצורף שמצרף באש. ותירץ כך: מי שזכה — התורה משמחתו, מי שלא זכה — צורפתו. ריש לקיש אמר: מגופיה דקרא נפקא [מגופו של אותו כתוב יוצאת] מסקנה זו: מי שזכה — צורפתו התורה לחיים, לא זכה — צורפתו למיתה.

״יִרְאַת ה׳ טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד״ אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: זֶה הַלּוֹמֵד תּוֹרָה בְּטָהֳרָה. מַאי הִיא – נוֹשֵׂא אִשָּׁה וְאַחַר כָּךְ לוֹמֵד תּוֹרָה.

נאמר עוד: "יראת ה' טהורה עומדת לעד" (תהלים יט, י). אמר ר' חנינא: זה הלומד תורה בטהרה, שהיא העומדת לו לעד. ושאלו: מאי היא [מה היא], מה הכוונה למעשה? — זה הוא שנושא אשה ואחר כך לומד תורה, שאין ליבו טרוד בהרהורי עבירה, ואינו עלול לבוא לידי טומאה.

״עֵדוּת ה׳ נֶאֱמָנָה״ אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: נֶאֱמָנָה הִיא לְהָעִיד בְּלוֹמְדֶיהָ.

נאמר שם עוד: "עדות ה' נאמנה" (תהלים יט, ח), אמר ר' חייא בר אבא: נאמנה היא להעיד בלומדיה, מי למד ומי לא. ושוב לענין בגדי הקודש.

״מַעֲשֵׂה רוֹקֵם״ ״מַעֲשֵׂה חוֹשֵׁב״ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שֶׁרוֹקְמִין בִּמְקוֹם שֶׁחוֹשְׁבִין.

נאמר בהם: "מעשה רקם" (שמות כו, לו) ונאמר גם "מעשה חשב" (שמות כו, לא) אמר ר' אלעזר: שרוקמין במקום שחושבין. כלומר: קודם יוצרים את הצורה בצבע או באופן אחר ואחר כך רוקמין שם.

תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי נְחֶמְיָה: רוֹקֵם – מַעֲשֵׂה מַחַט, לְפִיכָךְ פַּרְצוּף אֶחָד. חוֹשֵׁב – מַעֲשֵׂה אוֹרֵג, לְפִיכָךְ שְׁנֵי פַּרְצוּפוֹת.

תנא [שנה החכם] משמו של ר' נחמיה: "רוקם", פירושו: מעשה מחט. לפיכך הרי הם פרצוף אחד. כלומר: כיון שנעשית על ידי מחט העוברת משני צידי הפרוכת במקביל, הרי שנעשית בשני הצדדים דמות זהה של פרצוף אחד. "חושב" — מעשה אורג, לפיכך הרי הם שני פרצופות. שאף שנעשים כאחת, אין הדמויות הרקומות משני צידי הפרוכת זהות זו לזו, שלפעמים היתה מצד אחד דמות נשר ומצידה השני היתה דמות אריה.

״בְּאֵלּוּ נִשְׁאָלִין בָּאוּרִים וְתוּמִּים״. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר: בְּגָדִים שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל מְשַׁמֵּשׁ בָּהֶן מְשׁוּחַ מִלְחָמָה מְשַׁמֵּשׁ בָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבִגְדֵי הַקּוֹדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן יִהְיוּ לְבָנָיו אַחֲרָיו״ – לְמִי שֶׁבָּא בִּגְדוּלָּה אַחֲרָיו.

שנינו במשנה: בשמונה בגדי כהונה אלו נשאלין באורים ותומים. כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: בגדים שכהן גדול משמש בהן, אף כהן משוח מלחמה, הכהן הממונה לקרוא לפני העם בצאתם למלחמה דברי חיזוק (דברים כ, ב), משמש בהן, שנאמר: "ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו" (שמות כט, כט), וכוונתו למי שבא בגדולה אחריו, ולאחר גדולת אהרן, שהוא כהן גדול, הדרגה הבאה היא דרגת כהן משוח מלחמה.

מְתִיב רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, וְאָמְרִי לָהּ כְּדִי: יָכוֹל יְהֵא בְּנוֹ שֶׁל מְשׁוּחַ מִלְחָמָה מְשַׁמֵּשׁ תַּחְתָּיו, כְּדֶרֶךְ שֶׁבְּנוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל מְשַׁמֵּשׁ תַּחְתָּיו

מתיב [מקשה] רב אדא בר אהבה ואמרי לה כדי [ויש אומרים סתם] בלא שם המקשה, שלא ידעו מי הוא זה שהקשה, ששנינו: יכול יהא בנו‍ של משוח מלחמה משמש תחתיו שתהיה לו זכות לתפקיד זה כדרך של כהן גדול שבנו משמש תחתיו אם רק ראוי הוא לכך —