מֵרֵיחַ מַיִם יַפְרִיחַ וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָטַע״.

מריח מים יפריח ועשה קציר כמו נטע" (איוב יד, ח-ט). ומדרש הכתוב: אם גזע המשפחה יבשו מתורה — יטע עצמו במקום מים — משפחת תלמידי חכמים, לפי שהתורה נמשלת למים, ועל ידי כך מובטח לו שיצמיח שוב פירות הראויים לו.

״וְיוֹם טוֹב הָיָה עוֹשֶׂה לְאוֹהֲבָיו״. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּכֹהֵן גָּדוֹל אֶחָד שֶׁיָּצָא מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְהָווּ אָזְלִי כּוּלֵּי עָלְמָא בַּתְרֵיהּ. כֵּיוָן דְּחָזְיוּנְהוּ לִשְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן – שַׁבְקוּהוּ לְדִידֵיהּ וְאָזְלִי בָּתַר שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן.

במשנה נאמר שהיו הכל מלווין את הכהן הגדול בדרכו לביתו, ויום טוב היה עושה לאוהביו. תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה בכהן גדול אחד שיצא מבית המקדש והוו אזלי כולי עלמא בתריה [והיו הולכים הכל אחריו] כיון דחזיונהו [שראו] את שמעיה ואבטליון ראשי הסנהדרין שהם הולכים שבקוהו לדידיה [עזבו אותו] את הכהן הגדול ואזלי בתר [והלכו אחר] שמעיה ואבטליון לחלוק להם כבוד.

לַסּוֹף אָתוּ שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן לְאִיפְטוּרִי מִינֵּיהּ דְּכֹהֵן גָּדוֹל. אָמַר לָהֶן: יֵיתוּן בְּנֵי עֲמָמִין לִשְׁלָם! אֲמַרוּ לֵיהּ: יֵיתוּן בְּנֵי עֲמָמִין לִשְׁלָם – דְּעָבְדִין עוּבְדָּא דְּאַהֲרֹן, וְלָא יֵיתֵי בַּר אַהֲרֹן לִשְׁלָם – דְּלָא עָבֵיד עוּבְדָּא דְּאַהֲרֹן.

לסוף אתו [לבסוף באו] שמעיה ואבטליון לאיפטורי מיניה [להפרד ממנו] מן הכהן גדול טרם הליכתם לביתם. אמר להן בכעס: ייתון בני עממין לשלם [יבואו בני העמים לשלום], כי שמעיה ואבטליון מבני גרים היו, ולכן רצה להזכיר להם שהם מבני הגויים. אמרו ליה [לו]: ייתון בני עממין לשלם דעבדין עובדא [יבואו בני העמים לשלום שעושים מעשה] של אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, ולא ייתי [ואל יבוא] בר [בן] אהרן לשלם [לשלום] דלא עביד עובדא [שאינו עושה מעשה] של אהרן ומקניט שלא כדין את הגרים.

מתני׳ כֹּהֵן גָּדוֹל מְשַׁמֵּשׁ בִּשְׁמוֹנָה כֵּלִים וְהַהֶדְיוֹט בְּאַרְבָּעָה: בִּכְתוֹנֶת, וּמִכְנָסַיִם, וּמִצְנֶפֶת, וְאַבְנֵט. מוֹסִיף עָלָיו כֹּהֵן גָּדוֹל חֹשֶׁן, וְאֵפוֹד, וּמְעִיל וְצִיץ. בְּאֵלּוּ נִשְׁאָלִין בְּאוּרִים וְתוּמִּים, וְאֵין נִשְׁאָלִין אֶלָּא לְמֶלֶךְ, וּלְאַב בֵּית דִּין, וּלְמִי שֶׁהַצִּיבּוּר צָרִיךְ בּוֹ.

כהן גדול משמש בכל ימות השנה בעבודתו בשמונה כלים (בגדים), וההדיוט משמש בארבעה. ובמה משמש ההדיוט — בכתונת ומכנסים ומצנפת ואבנט. מוסיף עליו כהן גדול עוד ארבעה בגדים: חשן ואפוד ומעיל וציץ. באלו בשמונה בגדים אלו, כשלבוש בהם הכהן הגדול נשאלין באורים ותומים. ומוסיפים: ואין נשאלין באורים ותומים אלא או למלך או לאב בית דין ולמי שהציבור כולו צריך בו, אבל אין שואלים שאלות פרטיות של אדם פרטי.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: דְּבָרִים שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן ״שֵׁשׁ״ – חוּטָן כָּפוּל שִׁשָּׁה, ״מָשְׁזָר״ – שְׁמוֹנָה, מְעִיל– שְׁנֵים עָשָׂר, פָּרוֹכֶת – עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה. חוֹשֶׁן וְאֵפוֹד – עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנָה.

שנינו: תנו רבנן, דברים שנאמר בהן בתורה שהם עשויים "שש", לא רק שלמדים שהם עשויים מפשתן (שש), אלא גם כן שחוטן (כל אחד מסוגי החוטים ממנו הוא ארוג) צריך להיות כפול ששה. אלו שנאמר בהם "משזר" משמע שיש בהם פתיל נוסף וחוטן כפול שמונה. חוטים שארגו מהם את המעיל של הכהן גדול היו שזורים משנים עשר חוטים. חוטי הפרכת מעשרים וארבעה חוטים היו עשויים. חושן ואפוד מעשרים ושמונה חוטים.

חוּטָן כָּפוּל שִׁשָּׁה מְנָא לָן? דְּאָמַר קְרָא ״וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַכָּתְנֹת שֵׁשׁ וְאֵת הַמִּצְנֶפֶת שֵׁשׁ וְאֶת פַּאֲרֵי הַמִּגְבָּעֹת שֵׁשׁ וְאֶת מִכְנְסֵי הַבָּד שֵׁשׁ מָשְׁזָר״. חֲמִשָּׁה קְרָאֵי כְּתִיבִי: חַד – לְגוּפֵיהּ, דְּכִיתָנָא נִיהֲווּ. וְחַד – שֶׁיְּהֵא חוּטָן כָּפוּל שִׁשָּׁה, וְחַד – שֶׁיִּהְיוּ שְׁזוּרִין, וְחַד – לִשְׁאָר בְּגָדִים שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהֶן שֵׁשׁ, וְחַד – לְעַכֵּב.

ומבארים: חוטן כפול ששה מנא לן [מניין לנו] — שאמר קרא [הכתוב]: "ויעשו את הכתנת שש מעשה אורג לאהרן ולבניו. ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעות שש ואת מכנסי הבד שש משזר" (שמות לט, כז-כח) חמשה קראי כתיבי [כתובים נאמרו], שנאמר ארבע פעמים שש ופעם נוספת נאמר "בד" שאף הוא פשתן, ובאה חזרה זו ללמד כמה דברים. חד לגופיה [כתוב אחד נאמר לגופו] לעצם ההלכה, ללמד: דכיתנא ניהוו [שיהיו עשויים פשתן], וחד [וכתוב אחד] שנאמר "שש", לומר: שיהא חוטן כפול ששה, ש"שש" מתפרש — שש פעמים. וחד [וכתוב אחד] שנאמר "שש", כוונתו: שיהיו שזורין יחד כל ששת החוטים, מהם עשוי כל חוט. וחד [וכתוב אחד] נוסף שנאמר "שש" — ללמד לשאר בגדים שלא נאמר בהן שש במפורש, שאף חוטיהם צריכים להיות שזורים וכפולים. וחד [וכתוב אחד] בא לעכב, לומר: שאין לעשותם באופן אחר ואם שינה פסל.

מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי שֵׁשׁ כִּיתָנָא הוּא? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: דְּאָמַר קְרָא ״בַּד״ – דָּבָר הָעוֹלֶה מִן הַקַּרְקַע בַּד בַּד. וְאֵימָא עַמְרָא! עַמְרָא אִיפְצוּלֵי מִיפַּצְלָא. כִּיתָנָא נַמִי אִיפְצוּלֵי מִפַּצֵיל! כִּיתָנָא אַגַּב לְקוֹתֵיהּ מִפַּצֵיל.

ושואלים: מאי משמע [מהיכן שומעים אנו] בכלל דהאי [שזה] ה"שש" כיתנא [פשתן] הוא? אמר ר' יוסי בר' חנינא: שאמר קרא [הכתוב] גם "שש" וגם "בד", ו"בד" נדרש: דבר העולה מן הקרקע בד בד, כלומר: כל חוט לעצמו, וכך הם חוטי הפשתן שכל גבעול צומח לבדו, ואינו כשאר הצמחים כגון צמר גפן שחוטיו סבוכים זה בזה. ומקשים: ואימא עמרא [ואמור שהכוונה היא לצמר], שאף בו כל נימה צומחת לבדה! ומשיבים: עמרא איפצולי מיפצלא [הצמר מפוצל הוא], שכל שערה מתחלקת לכמה שערות, ואם כן אינו מוגדר לגמרי כ"בד". ומקשים: כיתנא נמי איפצולי מפציל [פשתן גם כן מתפצל הוא] לנימים בודדות! ומשיבים: אינו דומה, כיתנא אגב לקותיה מפציל [הפשתן, בניגוד לצמר, מתוך שמכים עליו הוא מתפצל] אבל בדרך צמיחתו צומח הוא אחד אחד, ולא בפיצולים.

רָבִינָא אָמַר מֵהָכָא: ״פַּאֲרֵי פִּשְׁתִּים יִהְיוּ עַל רֹאשָׁם וּמִכְנְסֵי פִּשְׁתִּים יִהְיוּ עַל מָתְנֵיהֶם״.

רבינא אמר מהכא [מכאן] יש ראיה לדבר, שנאמר בפירוש בספר יחזקאל: "פארי פשתים יהיו על ראשם ומכנסי פשתים יהיו על מתניהם" (יחזקאל מד, יח), משמע ש"שש" ו"בד" שנאמר בתורה, פשתים הם.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַשִׁי: הָא מִקַּמֵּי דְּאָתֵי יְחֶזְקֵאל מַאן אֲמָרָה? וּלְטַעְמִיךְ, הָא דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: דָּבָר זֶה מִתּוֹרַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לֹא לָמַדְנוּ, מִדִּבְרֵי יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי לָמַדְנוּ: ״כָּל בֶּן נֵכָר עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר לֹא יָבֹא אֶל מִקְדָּשִׁי״ הָא מִקַּמֵּי דְּאָתֵי יְחֶזְקֵאל מַאן אֲמַרָהּ? אֶלָּא: גְּמָרָא גְּמִירִי לָהּ, וַאֲתָא יְחֶזְקֵאל וְאַסְמָכָהּ אַקְּרָא. הָכָא נַמִי, גְּמָרָא גְּמִירִי לָהּ, וַאֲתָא יְחֶזְקֵאל וְאַסְמָכָהּ אַקְּרָא.

אמר ליה [לו] רב אשי: הא [הלכה זו] מקמי דאתי [לפני שבא] יחזקאל מאן אמרה [מי אמר אותה] וכיצד ידעו אותה? ענה לו רבינא: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה מקשה כך, הא דאמר [זו שאמר] רב חסדא בענין אחר: דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו שאינו כתוב בתורה במפורש, מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו והיא ההלכה שנאמרה ביחזקאל: "כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי (לשרתני)"(יחזקאל מד, ט), ואם כן, הא [הלכה זו] שמשומד וערל אינו עובד מקמי דאתי [לפני שבא] יחזקאל מאן אמרה [מי אמר אותה] וכיצד ידעו מה לעשות? אלא על כרחך גמרא גמירי לה [במסורת היו למודים אותה] ואתא [ובא] יחזקאל ואסמכה אקרא [והסמיכה לפסוק וכתבה] הכא נמי [אף כאן] גמרא גמירי לה [במסורת היו למודים אותה] ואתא [ובא] יחזקאל ואסמכה אקרא [והסמיכה לפסוק וכתבה].

״מָשְׁזָר״ – שְׁמוֹנָה, מְנָא לָן? דִּכְתִיב: ״וַיַּעֲשׂוּ עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל רִמּוֹנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי מָשְׁזָר״ וְיָלֵיף ״מָשְׁזָר״ ״מָשְׁזָר״ מִפָּרוֹכֶת, מַה לְּהַלָּן עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה – אַף כָּאן עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה דַּהֲוָה כָּל חַד וְחַד תְּמָנֵי.

וממשיכים לבאר את הברייתא: "משזר" — שמונה. ושואלים: מנא לן [מניין לנו] שכך הוא? דכתיב [שנאמר]: "ויעשו על שולי המעיל רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני משזר" (שמות לט, כד) ויליף [ולמדים] בגזירה שוה "משזר" "משזר" ממה שנאמר גם בפרכת, מה להלן בפרוכת עשרים וארבעה חוטים (כאשר יבואר להלן) אף כאן עשרים וארבעה חוטים בסך הכל, וכיון שרימונים אלה עשויים משלושה מינים, תכלת וארגמן ותולעת שני, משמע דהוה כל חד וחד תמני [שהיה כל אחד ואחד מהם של שמונה חוטים].

וְנֵילַף מֵחֹשֶׁן וְאֵפוֹד, מַה לְּהַלָּן עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנָה אַף כָּאן עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנָה! דָּנִין דָּבָר שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בּוֹ זָהָב מִדָּבָר שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בּוֹ זָהָב, לְאַפּוֹקֵי חֹשֶׁן וְאֵפוֹד שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן זָהָב. אַדְּרַבָּה, דָּנִין בֶּגֶד מִבֶּגֶד, לְאַפּוֹקֵי פָּרוֹכֶת, דְּאֹהֶל הוּא!

ושואלים: ונילף [ונלמד] מחשן ואפוד, ונאמר: מה להלן בחושן ואפוד מעשרים ושמונה הם עשויים, אף כאן עשרים ושמונה חוטים בסך הכל! ומשיבים: דנין דבר (פרוכת) שלא נאמר שהיו שזורים בו גם חוטי זהב, מדבר שלא נאמר בו זהב כרימוני המעיל, לאפוקי [להוציא] חשן ואפוד שנאמר בהן זהב. ומקשים: אדרבה, להיפך אם צריכים להחליט כיצד להשוות, נאמר: ראוי שיהיו דנין בגד מבגד שהרי המעיל הוא בגד כמו החושן והאפוד, לאפוקי [להוציא] פרוכת שאהל הוא והיא חלק מבנין המקדש!

אֶלָּא: דָּנִין מֵאַבְנֵט, וְדָנִין בֶּגֶד וְדָבָר שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בּוֹ זָהָב, מִבֶּגֶד וְדָבָר שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בּוֹ זָהָב, וְאֵין דָּנִין דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ זָהָב מִדָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ זָהָב.

אלא חוזרים אנו מהלימוד הראשון, וכך למדים: דנין ולמדים מאבנט, שהיו בו בסך הכל עשרים וארבעה חוטים, ודנין כל בגד ודבר שלא נאמר בו זהב, מאבנט שהוא בגד ודבר שלא נאמר בו זהב, ואין דנין דבר שאין בו זהב כרימוני המעיל מדבר שיש בו זהב כחושן ואפוד.

רַב מָרִי אָמַר: ״תַּעֲשֶׂנּוּ״ כְּתִיב, ״תַּעֲשֶׂנּוּ״ – לָזֶה וְלֹא לְאַחֵר.

רב מרי אמר: "תעשנו" (שמות כח, טו) כתיב [נאמר] בחושן, לומר: תעשנו לזה ולא לאחר, שאין ללמוד ממנו לענין שזירה אחרת.

רַב אַשִׁי אָמַר: ״וְעָשִׂיתָ״ כְּתִיב, שֶׁיִּהְיוּ כָּל עֲשִׂיּוֹת שָׁווֹת, וְהֵיכִי נַעֲבִיד? נַעֲבִיד תְּלָתָא דַּעֲשָׂרָה עֲשָׂרָה – הָווּ לְהוּ תְּלָתִין, נַעֲבִיד תְּרֵי דְּתִשְׁעָה תִּשְׁעָה וְחַד דַּעֲשָׂרָה – אָמַר קְרָא: ״וְעָשִׂיתָ״ שֶׁיִּהְיוּ כָּל עֲשִׂיּוֹתָיו שָׁווֹת.

רב אשי אמר: "ועשית" (שמות כח, לג) כתיב [נאמר] ברימונים, ללמד: שיהיו כל עשיות שוות, כלומר: שיהיו החוטים מהמינים השונים שווים זה לזה, אולם אם יהיו שם בסך הכל עשרים ושמונה חוטים, הרי אין יכולים לעשות שכל מין יהיה בו מספר שוה של חוטים. כי היכי נעביד [כיצד נעשה]? נעביד תלתא [נעשה שלושה] של עשרה עשרה — אם כן הוו ליה תלתין [הרי הם שלושים] והם יותר מבחושן! נעביד תרי [נעשה שנים] של תשעה תשעה, וחד [ואחד] של עשרה הלא אמר קרא [הכתוב]: "ועשית" — שיהיו כל עשיותיו שוות, ולכן בהכרח עלינו ללמוד מדבר שמספר חוטיו מתחלק לשלוש, והוא מן הפרוכת.

מְעִיל שְׁנֵים עָשָׂר מְנָא לָן? דִּכְתִיב: ״וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד

ועוד לבירור הברייתא, נאמר בה שהיו חוטי המעיל שזורים משנים עשר חוטים כל אחד. ושואלים: מנא לן [מניין לנו] דבר זה — דכתיב [שנאמר]: "ועשית את מעיל האפוד