וְאַחַר כָּךְ שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפּוּרִים״, וְאַחַר כָּךְ אֵילוֹ וְאֵיל הָעָם, וְאַחַר כָּךְ אֵימוּרֵי חַטָּאת, וְאַחַר כָּךְ תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם.

ואחר כך היו עושים שעיר הנעשה בחוץ, שנאמר: "שעיר עזים אחד חטאת מלבד חטאת הכפרים ועולת התמיד ומנחתה ונסכיהם" (במדבר כט, יא), משמע ששעיר החטאת הקבוע לרגלים נעשה לאחר קרבנות היום. ואחר כך מקריב אילו ואיל העם, ואחר כך אימורי חטאת, ואחר כך תמיד של בין הערבים. ביררנו איפוא את שיטות התנאים.

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? עָבֵיד כְּדִכְתִיב. עָבֵיד בְּרֵישָׁא דְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, וַהֲדַר עָבֵיד דְּחוּמַּשׁ הַפְּקוּדִים.

ומעתה שואלים: מאי טעמא [מהו טעמו] של ר' אליעזר שכך הוא הסדר? ומשיבים: עביד כדכתיב [עושה הוא כפי שכתוב] לפי סדר המקראות, עביד ברישא [עושה בתחילה] קרבנות שמדובר בהם בספר תורת כהנים ("ויקרא") והדר עביד [ואחר כך הוא עושה] את קרבנות המוספים האחרים המפורשים בחומש הפקודים, ("במדבר").

וְרַבִּי עֲקִיבָא – כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא: ״מִלְּבַד עוֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעוֹלַת הַתָּמִיד״ אַלְמָא: מוּסָפִין עִם תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר עָבֵיד לְהוּ.

ושואלים: ור' עקיבא מה טעמו? ומשיבים: כדקתני טעמא [כפי ששנינו את הטעם] בברייתא, שנאמר: "מלבד עלת הבקר אשר לעלת התמיד" (במדבר כח, כג) אלמא [מכאן] שמוספין עם תמיד של שחר עביד להו [עושה אותם].

וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הַאי ״מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפּוּרִים״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ: עַל מַה שֶּׁזֶּה מְכַפֵּר זֶה מְכַפֵּר.

ושואלים: אם כן, ור' אליעזר האי [פסוק זה] "מלבד חטאת הכפרים" מאי עביד ליה [מה עושה הוא לו], מה לומד הוא ממנו? ומשיבים: ההוא מיבעי ליה [אותו פסוק הוצרך לו] כדי ללמוד ממנו: על מה שזה מכפר — זה מכפר, שמשעיר פנימי למד הוא לשעיר החיצון לא לענין דרך ומועד עשייתו אלא לענין מהותו, שהוא מכפר על אותם חטאים כמותו.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: אֶחָד קָרֵב עִם תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר, וְשִׁשָּׁה עִם תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: שִׁשָּׁה קְרֵבִין עִם תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר, וְאֶחָד עִם תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם.

שנינו בברייתא: ר' יהודה אומר משמו של ר' עקיבא: אחד משבעת הכבשים של יום הכיפורים קרב עם תמיד של שחר, וששה קרבים עם תמיד של בין הערבים, מעין פשרה בין השיטות. ואילו ר' אלעזר בר' שמעון אומר משמו של ר' עקיבא: ששה קרבין עם תמיד של שחר, ואחד עם תמיד של בין הערבים.

מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן? תְּרֵי קְרָאֵי כְּתִיבִי; כְּתִיב: ״מִלְּבַד עוֹלַת הַבֹּקֶר״ וּכְתִיב: ״וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עוֹלָתוֹ״. הִלְכָּךְ, עָבֵיד מִנַּיְיהוּ הָכָא, וּמִנַּיְיהוּ הָכָא.

ושואלים: מאי טעמייהו דרבנן [מה טעמם של חכמים], ר' יהודה ור' אלעזר בר' שמעון שמחלקים את הקרבת שבעת הכבשים לשני חלקים? ומשיבים: תרי קראי כתיבי [שני מקראות כתובים] ויש בהם מעין סתירה. כתיב [נאמר] מצד אחד: "מלבד עלת הבקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה" (במדבר כח, כג), משמע שהם קרבים בבוקר, וכתיב [ונאמר]: "ויצא ועשה את עלתו ואת עלת העם" (ויקרא טז, כד) סמוך לסוף סדר העבודה! הלכך, עביד מניהו הכא ומנייהו הכא [על כן עושה הוא מקצתם כאן, ומקצתם כאן] ומתקיימים על ידי כך שני הכתובים.

בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: עָבֵיד חַד, כְּדִכְתִיב: ״מִלְּבַד עוֹלַת הַבֹּקֶר״, וַהֲדַר עָבֵיד עֲבוֹדַת הַיּוֹם, דִּילְמָא חוּלְשָׁא חָלֵישׁ כֹּהֵן גָּדוֹל.

ומעתה מבררים במאי קא מיפלגי [במה הם חלוקים], שאחד אומר שעושים אחד בשחרית וששה בין הערבים והשני אומר שעושים ששה בשחרית ואחד בין הערבים? ר' יהודה סבר: עביד חד [עושה אחד] בשחרית כדכתיב [כמו שנאמר]: "מלבד עלת הבקר" והדר [ואחר כך] עביד [עושה] מיד עבודת היום, וטעמו — דילמא חולשא חליש [שמא ייחלש] הכהן גדול בשל הקרבת שבעת הכבשים ולא יוכל להשלים עבודת היום שאינה נעשית על ידי אחר והיא עיקר הכפרה. ולכן ממעטים לו בעבודת המוספים בתחילת היום ככל האפשר.

וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: כֵּיוָן דְּאַתְחִיל – עָבֵיד שִׁשָּׁה, דִּילְמָא פָּשַׁע דִּלְגַבֵּי עֲבוֹדַת הַיּוֹם זָרִיז הוּא.

ור' אלעזר בר' שמעון סבר: כיון דאתחיל [שהתחיל כבר] להקריב קרבנות המוספין — עביד [עושה הוא] ששה כבשים, וזאת משום החשש דילמא פשע [שמא יתרשל] אחר כך, וידחה הדבר ולא יוקרבו. ומדוע חוששים לכך — שלגבי עבודת היום שהיא קודש קדשים ומיוחדת מכל העבודות — זריז הוא בודאי ביותר, אבל במוסף שהוא כעבודת כל הרגלים, שמא לא יהיה זריז, ויתרשל בקרבנות אלה.

דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהַת חַד אַיִל הוּא, כְּמַאן – כְּרַבִּי. דְּתַנְיָא: רַבִּי אוֹמֵר: אַיִל אֶחָד הָאָמוּר כָּאן, הוּא הָאָמוּר בְּחוּמַּשׁ הַפְּקוּדִים. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁנֵי אֵילִים הֵן, אֶחָד הָאָמוּר כָּאן, וְאֶחָד הָאָמוּר בְּחוּמַּשׁ הַפְּקוּדִים.

ומעירים: דכולי עלמא מיהת [לדעת הכל על כל פנים], לפי כל השיטות שהוזכרו עד כה, חד איל [איל אחד] בלבד הוא שקרב ביום הכיפורים. כמאן [כשיטת מי הוא הדבר] — כשיטת רבי. דתניא [שכן שנינו בברייתא] שביארה שיש מחלוקת בדבר; רבי אומר: איל אחד מקריבים ביום הכיפורים, והוא האמור כאן בספר ויקרא ("בזאת יבוא אהרן אל הקודש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה". טז, ג), הוא האמור בחומש הפקודים ("והקרבתם עולה לה' ריח ניחוח פר בן בקר אחד איל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים יהיו לכם". במדבר כט, ח). ר' אלעזר בר' שמעון אומר: שני אילים הן שצריכים להקריב עולה ביום זה אחד האמור כאן בספר ויקרא שהוא חלק מעבודת היום המיוחדת, ואחד האמור בחומש הפקודים שהוא מקרבנות המוספים.

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי? דִּכְתִיב ״אֶחָד״. וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: מַאי ״אֶחָד״ – מְיוּחָד שֶׁבְּעֶדְרוֹ.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעמו] של רבי? — דכתיב [שנאמר]: "אחד" משמע איל אחד מביאים ולא שנים. ושואלים: ור' אלעזר בר' שמעון מאי [מה פירוש] "אחד" לדעתו? ומשיבים: לדעתו בא הפסוק לומר שצריך שיהיה המיוחד שבעדרו, שחייב לדאוג שיהא מיוחד בטיבו.

וְרַבִּי – נָפְקָא לֵיהּ מִ״מִּבְחַר נְדָרֶיךָ״. וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: חַד בְּחוֹבָה וְחַד בִּנְדָבָה, וּצְרִיכִי.

ושואלים: ורבי מניין למד הוא הלכה זו? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו] הדבר ממה שנאמר: "מבחר נדריכם" (דברים יב, יא), ללמד שכל קרבן שמקריבים צריך להיות מן המובחר. ושואלים: ור' אלעזר בר' שמעון, לשם מה נצרך לדעתו פסוק נוסף? ומשיבים: לדעתו חד [כתוב אחד] מהם נאמר לגבי קרבן חובה שצריך להיות מן המובחר, וחד [וכתוב אחד] מהם נאמר לגבי קרבן נדבה. וצריכי [וצריכים שניהם להיאמר] ואין ללמוד זה מזה. כי יש טעם לומר שבנדבה יקריב מן המובחר לפי שהוא מתנדב מרצונו, ויש טעם לומר שדווקאא בחובה יקריב מן המובחר, לפי שצריך לצאת ידי חיוב המוטל עליו בהידור.

״קִידֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו״. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד״, לָמָּה הוּא בָּא – לְהוֹצִיא אֶת הַכַּף וְאֶת הַמַּחְתָּה,

שנינו בסדר העבודה במשנה, כי קידש הכהן הגדול את ידיו ורגליו והוציא את המחתה. תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר: "ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד" (ויקרא טז, כג) למה הוא בא — כדי להוציא את הכף ואת המחתה מקודש הקדשים,