לִצְפוֹנָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם, וְחוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַבֵּית הַדֶּשֶׁן נִשְׂרָפִין.

לצפונה של ירושלים, וחוץ לשלש מחנות. ר' יוסי אומר: אבית [בבית] הדשן נשרפין.

אָמַר רָבָא: מַאן תַּנָא דְּפָלֵיג עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הוּא, דְּתַנְיָא: ״אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף״ שֶׁיְּהֵא לְשָׁם דֶּשֶׁן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: שֶׁיְּהֵא מְקוֹמוֹ מְשׁוּפָּךְ.

אמר רבא: מאן [מי הוא] תנא זה דפליג עליה [החולק עליו] על ר' יוסי בענין זה — ר' אליעזר בן יעקב הוא. דתניא [שכן שנינו בברייתא] המפרשת את מחלוקתם: נאמר: "אל שפך הדשן ישרף" (ויקרא ד, יב), כוונתו: שיהא לשם באותו מקום כבר דשן, ר' אליעזר בן יעקב אומר: שיהא מקומו משופך (משופע) שיוכל הדשן להשפך. וסבר רבא שתנא קמא שהוא ר' יוסי מצריך שבמקום שריפת הפרים יהא כבר דשן, ור' אליעזר בן יעקב אינו מקפיד בכך.

אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וְדִילְמָא בִּמְקוֹמוֹ מְשׁוּפָּךְ הוּא דִּפְלִיגִי?

אמר ליה [לו] אביי: מכאן אין ראיה, ודילמא [ושמא] במקומו משופך הוא דפליגי [שנחלקו], שגם ר' אליעזר בן יעקב מסכים שצריך שיהא שם דשן מלכתחילה, אלא שהוא מוסיף תנאי אחר שיהא המקום משופע, ואין איפוא הוכחה לדברי רבא.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהַשּׂוֹרֵף״ – הַשּׂוֹרֵף מְטַמֵּא בְּגָדִים, וְלֹא הַמַּצִּית אֶת הָאוּר, וְלֹא הַמְסַדֵּר אֶת הַמַּעֲרָכָה, וְאֵי זֶהוּ הַשּׂוֹרֵף – זֶה הַמְסַיֵּיעַ בִּשְׁעַת שְׂרֵיפָה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר: "והשרף אותם יכבס בגדיו" (ויקרא טז, כח), להדגיש, כי השורף בלבד הוא מטמא בגדים ולא המצית (המדליק) את האור ולא המסדר את המערכה של העצים קודם השריפה. ואי זהו השורף — זה המסייע בשעת שריפה ממש.

יָכוֹל אַף מִשֶּׁנַּעֲשׂוּ אֵפֶר מְטַמְּאִין בְּגָדִים – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹתָם״ – אוֹתָם מְטַמְּאִין בְּגָדִים וְלֹא מִשֶּׁנַּעֲשׂוּ אֵפֶר מְטַמְּאִין בְּגָדִים. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַפָּר מְטַמֵּא, נִיתַּךְ הַבָּשָׂר – אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּגָדִים.

יכול אף משנעשו פרים אלה אפר יהיו מטמאין בגדים — תלמוד לומר: "אתם" למעט: אותם — כשהן בשלימותן מטמאין בגדים, ולא משנעשו אפר מטמאין בגדים. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: הפר מטמא כל עוד לא נשרף, אולם מש ניתך הבשר — אינו מטמא בגדים.

מַאי בֵּינַיְיהוּ? – אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּשָׁוְיָהּ חֲרוּכָא.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ביניהם], מה ההבדל בין שיטת התנא הראשון לשיטת ר' אלעזר בר' שמעון? ומשיבים: איכא בינייהו דשויה חרוכא [יש ביניהם הבדל שחרך אותם] וכבר בטלה צורת הפר אבל עדיין לא נעשו אפר ממש, שלר' אלעזר בר' שמעון כבר בכך אינו מטמא.

מתני׳ אָמְרוּ לוֹ לְכֹהֵן גָּדוֹל: הִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר. וּמִנַּיִין הָיוּ יוֹדְעִין שֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר? דִּירְכָּאוֹת הָיוּ עוֹשִׂין, וּמְנִיפִין בַּסּוּדָרִין, וְיוֹדְעִין שֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר.

אמרו לו לכהן גדול: הגיע שעיר למדבר. ומניין היו יודעין בבית המקדש שהגיע שעיר למדבר? דירכאות (במות מוגבהות) היו עושין בכל הדרך ועומדים עליהן אנשים ומניפין בסודרין לאותת זה לזה כאשר הגיע השעיר. ולכן יודעין היו מיד כשהגיע השעיר למדבר.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: וַהֲלֹא סִימָן גָּדוֹל הָיָה לָהֶם: מִירוּשָׁלַיִם וְעַד בֵּית חִדּוּדוֹ – שְׁלֹשָׁה מִילִין, הוֹלְכִין מִיל וְחוֹזְרִין מִיל וְשׁוֹהִין כְּדֵי מִיל, וְיוֹדְעִין שֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר

אמר ר' יהודה: לשם מה דרושות דירכאות אלה? הלא סימן גדול היה להם: מירושלים ועד בית חדודו ששם תחילת המדבר, ושם מתקיימת כבר מצות שילוח, הוא מהלך שלשה מילין, וכיון שהיו יקירי ירושלים הולכין מיל ללוות המשלח וחוזרין מיל, ושוהין כדי מיל — יודעין שכבר הגיע שעיר למדבר ואין צורך בסימנים מיוחדים.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: וַהֲלֹא סִימָן אַחֵר הָיָה לָהֶם, לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית הָיָה קָשׁוּר עַל פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל, וּכְשֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר הָיָה הַלָּשׁוֹן מַלְבִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ״.

ר' ישמעאל אומר: והלא סימן אחר היה להם: לשון של זהורית היה קשור על פתחו של היכל, וכשהגיע השעיר למדבר והתקיימה המצוה היה הלשון מלבין, שנאמר: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" (ישעיה א, יח).

גמ׳ אָמַר אַבַּיֵי: שְׁמַע מִינָּהּ – בֵּית חִדּוּדוֹ בַּמִּדְבָּר קַיְימָא, וְהָא קָא מַשְׁמַע לָן, דְּקָסָבַר רַבִּי יְהוּדָה: כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר – נַעֲשֵׂית מִצְוָתוֹ. הדרן עלך שני שעירי

אמר אביי: שמע מינה [למד מכאן] כי בית חדודו במדבר קיימא [היא מצויה], והא קא משמע לן [ודבר זה השמיע לנו] בכך: דקסבר [שסבור] ר' יהודה: כיון שהגיע שעיר למדבר אף לפני שנדחה מן הצוק כבר נעשית מצותו בעיקרה ואין צורך להמתין עוד.

מתני׳ בָּא לוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל לִקְרוֹת, אִם רָצָה לִקְרוֹת בְּבִגְדֵי בוּץ – קוֹרֵא, וְאִם לָאו – קוֹרֵא בְּאִצְטְלִית לָבָן מִשֶּׁלוֹ.

חַזַּן הַכְּנֶסֶת נוֹטֵל סֵפֶר תּוֹרָה וְנוֹתְנוֹ לְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת, וְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת נוֹתְנוֹ לַסְּגַן, וְהַסְּגַן נוֹתְנוֹ לְכֹהֵן גָּדוֹל, וְכֹהֵן גָּדוֹל עוֹמֵד וּמְקַבֵּל וְקוֹרֵא ב״אַחֲרֵי מוֹת״ וְ״אַךְ בֶּעָשׂוֹר״, וְגוֹלֵל סֵפֶר תּוֹרָה וּמַנִּיחוֹ בְּחֵיקוֹ, וְאוֹמֵר: יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁקָּרָאתִי לִפְנֵיכֶם כָּתוּב כָּאן, ״וּבֶעָשׂוֹר״ שֶׁבְּחוּמַּשׁ הַפְּקוּדִים קוֹרֵא עַל פֶּה.

בא לו כהן גדול לקרות את הפרשה, אם רצה לקרות בבגדי בוץ (פשתן) שהשתמש בהם בעבודה — קורא, ואם לאו — רשאי להיות קורא באצטלית (חלוק) לבן משלו, שאינו מבגדי הקודש.

וּמְבָרֵךְ עָלֶיהָ שְׁמוֹנֶה בְּרָכוֹת: עַל הַתּוֹרָה, וְעַל הָעֲבוֹדָה, וְעַל הַהוֹדָאָה, וְעַל מְחִילַת הֶעָוֹן, וְעַל הַמִּקְדָּשׁ בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְעַל יִשְׂרָאֵל בִּפְנֵי עַצְמָן, וְעַל יְרוּשָׁלַיִם בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְעַל הַכֹּהֲנִים בִּפְנֵי עַצְמָן, וְעַל שְׁאָר הַתְּפִלָּה.

חזן (שמש) הכנסת נוטל ספר תורה, ונותנו לראש הכנסת הממונה על בית הכנסת שבהר הבית, וראש הכנסת נותנו לסגן הכהנים, והסגן נותנו לכהן גדול, וכהן גדול עומד ומקבל את הספר מידו, וקורא בספר פרשת אחרי מות ופרשת "אך בעשור" (שבפרשת אמור) וגולל את ספר התורה ולאחר מכן הריהו מניחו בחיקו ואומר: יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן. פרשת "ובעשור" (במדבר כט, ז) שבחומש הפקודים (ספר "במדבר"), קורא על פה.

הָרוֹאֶה כֹּהֵן גָּדוֹל כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא – אֵינוֹ רוֹאֶה פַּר וְשָׂעִיר הַנִּשְׂרָפִין, וְהָרוֹאֶה פַּר וְשָׂעִיר הַנִּשְׂרָפִין – אֵינוֹ רוֹאֶה כֹּהֵן גָּדוֹל כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא. וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, אֶלָּא שֶׁהָיְתָה דֶּרֶךְ רְחוֹקָה, וּמְלֶאכֶת שְׁנֵיהֶן שָׁוָה כְּאַחַת.

ומברך עליה לאחר הקריאה שמונה ברכות: ברכה על התורה ("אשר נתן לנו תורת אמת וכו'"), ועל העבודה ("רצה בעמך ישראל ותרצה העבודה בדביר ביתך... שאותך לבדך ביראה נעבוד"), ועל ההודאה ("מודים אנחנו לך וכו'") ועל מחילת העון (מחול לעוונותינו ביום הכיפורים הזה וכו'"), וברכה על המקדש בפני עצמו (וחותם: "ברוך שבחר במקדש"), וברכה על ישראל בפני עצמן (וחותם: "ברוך שבחר בישראל"), וברכה על ירושלים בפני עצמה, וברכה על הכהנים בפני עצמן (וחותם: "ברוך שבחר בכהנים"), וברכה נוספת על שאר התפלה.

גמ׳ מִדְּקָתָנֵי ״בְּאִצְטְלִית לָבָן מִשֶּׁלוֹ״ – מִכְּלָל דִּקְרִיאָה לָאו עֲבוֹדָה הִיא.

ומעירים: הרואה כהן גדול כשהוא קורא — אינו רואה פר ושעיר הנשרפין, והרואה פר ושעיר הנשרפין — אינו רואה כהן גדול כשהוא קורא. ומוסיפים ולא מפני שאינו רשאי לראות שניהם כאחד, אלא שהיתה דרך רחוקה ביניהם, ומלאכת שניהן שוה כאחת שהיו נעשים באותו זמן.

וְקָתָנֵי: ״אִם רָצָה לִקְרוֹת בְּבִגְדֵי בּוּץ – קוֹרֵא״. שָׁמְעַתְּ מִינָּהּ: בִּגְדֵי כְּהוּנָּה נִיתְּנוּ לֵיהָנוֹת בָּהֶן! דִּילְמָא שָׁאנֵי קְרִיאָה, דְּצוֹרֶךְ עֲבוֹדָה הִיא,

מדקתני [ממה ששנה] שאם רצה הכהן קורא באצטלית (חלוק) לבן משלו, מכלל הדבר למד אתה שקריאה לאו עבודה מעבודות הקודש היא, ולכן רשאי לעשותה שלא בבגדי כהונה.

דְּאִיבַּעֲיָא לָן: בִּגְדֵי כְּהוּנָּה נִיתְּנוּ לֵיהָנוֹת בָּהֶן, אוֹ לֹא נִיתְּנוּ לֵיהָנוֹת בָּהֶן?

וקתני [ושנינו] לאחר מכן: אם רצה הכהן לקרות בבגדי בוץ שהם בגדי קודש — קורא, הרי שמעת מינה [לומד אתה מכאן] כי בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן, שמותר לכהנים ליהנות מלבישת בגדי הכהונה גם שלא בשעת העבודה. ובכך תיפתר בעיה שעסקנו בה בכמה מקומות! ודוחים: מכאן אין להביא ראיה, דילמא שאני [שמא שונה] הקריאה בתורה של צורך עבודה היא ולכן מותר לעשותה אף בבגדי כהונה, אף שאינה עבודה גמורה.

תָּא שְׁמַע: לֹא הָיוּ יְשֵׁנִים בְּבִגְדֵי קוֹדֶשׁ. שֵׁינָה הוּא דְּלָא, הָא מֵיכַל – אָכְלִי. דִּילְמָא שָׁאנֵי אֲכִילָה, דְּצוֹרֶךְ עֲבוֹדָה הִיא, כִּדְתַנְיָא: ״וְאָכְלוּ אוֹתָם אֲשֶׁר כּוּפַר בָּהֶם״ מְלַמֵּד שֶׁהַכֹּהֲנִים אוֹכְלִים וּבְעָלִים מִתְכַּפְּרִין.

דאיבעיא לן [כי נשאלה לנו] שאלה זו: האם בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן, או לא ניתנו ליהנות בהן.

שֵׁינָה הוּא – דְּלָא, הָא הִלּוּכֵי – מְהַלְּכִי! בְּדִין הוּא דְּהִלּוּכֵי נַמִי לָא,

ומנסים להביא ראיה, תא שמע [בוא ושמע] ראיה מן המשנה: שנינו כי הכהנים לא היו ישנים בבגדי קודש, מפני חשש הפחה. ונדייק מכאן: שינה הוא דלא [שלא] שאסור להם, הא מיכל [אבל לאכול] — אכלי [אוכלים], שמותר להם לאכול בבגדי קודש, ומשמע שבגדי הכהונה מותרים בהנאה! ודוחים: אין מכאן ראיה דילמא שאני [שמא שונה] אכילה שצורך עבודה היא, כי אף באכילת הקדשים יש מצות עבודה, וכמו שדרשו על הכתוב: "ואכלו אתם אשר כפר בהם" (שמות כט, לג) — מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין על ידי אכילת הכהנים.