דִּכְתִיב ״בַּמִּדְבָּר״, וּמַאן דְּאָמַר אֲסוּרִין – דִּכְתִיב ״גְּזֵירָה״.

דכתיב [שנאמר]: "במדבר" (ויקרא טז, כב), כלומר: הפקר לכול כמו המדבר. ומאן [ומי] שאמר שאסורין הן, הוא משום דכתיב [שנאמר]: "גזרה" (ויקרא טז, כב), משמע: חומרה ואיסור יש בדבר.

וּמַאן דְּאָמַר אֲסוּרִין – הַאי ״מִדְבָּר״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״הַמִּדְבָּרָה״ ״הַמִּדְבָּרָה״ ״בַּמִּדְבָּר״ – לְרַבּוֹת נוֹב וְגִבְעוֹן, שִׁילֹה וּבֵית עוֹלָמִים.

ושואלים: ומאן [ומי] שאמר אסורין, האי [כתוב זה] "מדבר" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו], מה הוא למד ממנו? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [דרוש הוא לו לכפי ששנינו בברייתא]: נאמר בענין השעיר המשתלח שלש פעמים "המדברה" (ויקרא טז, י) "המדברה" (ויקרא טז, כא) "במדבר" (ויקרא טז, כב), ודבר זה בא לרבות את נוב וגבעון, ושילה בתקופה שהיו מקריבים בהם קרבנות, ובית עולמים שמצוה זו נוהגת בכולם.

וְאִידָךְ, הַאי ״גְּזֵירָה״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? – מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״גְּזֵירָה״ אֵין גְּזֵירָה אֶלָּא חֲתוּכָה, דָּבָר אַחֵר: אֵין ״גְּזֵירָה״ אֶלָּא דָּבָר הַמִּתְגַּזֵּר וְיוֹרֵד.

ושואלים: ואידך [והאחר] האי [מילה זו] "גזרה" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בה]? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [דרוש הוא לו לכפי ששנינו בברייתא]: "גזירה" — אין גזירה אלא חתוכה. כלומר: שצריך להשליכו במקום שהוא מחותך על ידי סלעים זקופים ובולטים. דבר אחר: אין גזרה אלא דבר המתגזר ויורד, שהוא

דָּבָר אַחֵר ״גְּזֵירָה״ – שֶׁמָּא תֹּאמַר מַעֲשֵׂה תֹּהוּ הוּא, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲנִי ה׳״ אֲנִי ה׳ גְּזַרְתִּיו וְאֵין לְךָ רְשׁוּת לְהַרְהֵר בָּהֶן.

השעיר שמתגזר לאיברים איברים. דבר אחר: "גזרה" שמא תאמר מעשה של תהו הוא, וכי איזו קדושה וכפרה יש בשילוח השעיר לעזאזל ובדחייתו מן הצוק? תלמוד לומר: "אני ה'" (ויקרא יח, ה), כלומר: אני ה' גזרתיו, ואין לך רשות להרהר בהן. עד כאן עסקו בבירור המחלוקת.

אָמַר רָבָא: מִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר מוּתָּרִין, לֹא אָמְרָה תּוֹרָה ‘שַׁלַּח׳ לְתַקָּלָה.

ולסיכומה אמר רבא: מסתברא [מסתבר] כשיטת מאן [מי] שאמר שאיברים אלה מותרין, כי לא אמרה תורה "ו שלח את השעיר" לתקלה, שאם אמרה התורה סתם לשלח, הרי שמכאן והלאה אינם באחריותו ומסתבר שאין בהם איסור, שתיגרם על ידי כך אפשרות של תקלה.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״עֲזָאזֵל״ – שֶׁיְּהֵא עַז וְקָשֶׁה, יָכוֹל בַּיִּשּׁוּב – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּמִּדְבָּר״, וּמִנַּיִן – שֶׁבַּצּוּק תַּלְמוּד לוֹמַר: ״גְּזֵירָה״. תַּנְיָא אִידָךְ: ״עֲזָאזֵל״ – קָשֶׁה שֶׁבֶּהָרִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח״.

תנו רבנן [שנו חכמים]: "עזאזל" משמע — שיהא המקום עז וקשה. יכול ישלחנו במקום ישוב — תלמוד לומר: "במדבר", ומנין שעושים זאת בצוק (בסלע) — תלמוד לומר: "גזרה" כלומר דבר הגוזר וחותך, כמו צוק. תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] באותו נושא: "עזאזל" — קשה שבהרים, וכן הוא אומר: "ואת אילי הארץ לקח" (יחזקאל יז, יג) שעזאזל נדרש כמו "עזז-אל" לשון קושי ותוקף.

תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״עֲזָאזֵל״ – שֶׁמְּכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה עוּזָּא וַעֲזָאֵל.

תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: "עזאזל" נקרא כן מפני שהוא מכפר על מעשה עוזא ועזאל, שהם שמות בני האלהים שחטאו בבנות האדם, והחטיאו את העולם בדור המבול.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ״ – דְּבָרִים שֶׁאִלְמָלֵא (לֹא) נִכְתְּבוּ דִּין הוּא שֶׁיִּכָּתְבוּ, וְאֵלּוּ הֵן: עֲבוֹדָה זָרָה, וְגִלּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, וְגָזֵל, וּבִרְכַּת הַשֵּׁם.

בנושא זה מביאים עוד ברייתא: תנו רבנן, "את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלהיכם" (ויקרא יח, ד), "משפטי" אלה דברים שאלמלא נכתבו דין הוא שיכתבו מפני שהדעת מחייבת אותם, ואלו הן: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, וברכת (קללת) השם.

״וְאֶת חוּקּוֹתַי תִּשְׁמְרוּ״ – דְּבָרִים שֶׁהַשָּׂטָן מֵשִׁיב עֲלֵיהֶן, וְאֵלּוּ הֵן: אֲכִילַת חֲזִיר, וּלְבִישַׁת שַׁעַטְנֵז, וַחֲלִיצַת יְבָמָה, וְטָהֳרַת מְצוֹרָע, וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר מַעֲשֵׂה תּוֹהוּ הֵם – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲנִי ה׳״ – אֲנִי ה׳ חֲקַקְתִּיו, וְאֵין לְךָ רְשׁוּת לְהַרְהֵר בָּהֶן.

אבל "ואת חקתי תשמרו" (ויקרא יח, ד) — אלו דברים שהשטן ואומות העולם משיבים עליהן משום שאין להם טעם מובן, ואלו הן: איסור אכילת חזיר, ולבישת שעטנז, ומצות חליצת יבמה, וטהרת מצורע, ושעיר המשתלח. ושמא תאמר אלה שאין להם טעם ומעשה תוהו הם — תלמוד לומר: "אני ה'" (ויקרא יח, ד), לומר: אני ה' חקקתיו, ואין לך רשות להרהר בהן לערער עליהן.

״אֵימָתַי מְטַמֵּא בְּגָדִים״. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמְשַׁלֵּחַ מְטַמֵּא בְּגָדִים, וְאֵין הַשּׁוֹלֵחַ אֶת הַמְשַׁלֵּחַ מְטַמֵּא בְּגָדִים.

במשנה נחלקו תנאים אימתי מטמא המשלח את השעיר את הבגדים שלו. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: המשלח עצמו מטמא בגדים ואין השולח את המשלח כגון המלוים אותו מטמא בגדים.

יָכוֹל מִשֶּׁיֵּצֵא חוּץ לְחוֹמַת עֲזָרָה – תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַמְשַׁלֵּחַ״. אִי ״הַמְשַׁלֵּחַ״ – יָכוֹל עַד שֶׁיַּגִּיעַ לַצּוּק, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהַמְשַׁלֵּחַ״ – הָא כֵּיצַד – מִשֶּׁיָּצָא חוּץ לְחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

יכול משיצא חוץ לחומת עזרה מיד יטמא — תלמוד לומר: "המשלח", שאינו מטמא עד שיהא משלחו בכיוון היעד. ומצד אחר אי [אם] אומר אתה "המשלח" — יכול עד שיגיע לצוק לא יטמא — תלמוד לומר: "והמשלח", האות "ו" באה לרבות. הא כיצד: אינו מטמא בגדים אלא משיצא חוץ לחומת ירושלים. אלו דברי ר' יהודה, ואילו

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: ״עֲזָאזֵל וְכִבֶּס״ – עַד שֶׁהִגִּיעַ לַצּוּק. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו״ – זוֹרְקוֹ בְּבַת רֹאשׁ וּמְטַמֵּא בְּגָדִים.

ר' יוסי אומר: נאמר "והמשלח את השעיר לעזאזל וכבס" (ויקרא יח, כה) משמע: עד שיגיע לעזאזל, שעד שהגיע לצוק אינו מטמא. ר' שמעון אומר: אינו מטמא בגדים אלא בשעת דחיפתו מן הצוק, שהרי נאמר: "והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו" (ויקרא טז, כו) ללמד שזורקו בבת ראש (בבת אחת) ואז מטמא בגדים, שזו היא מצות שילוחו, ורק לאחריה מטמא.

מתני׳ בָּא לוֹ אֵצֶל פַּר וְשָׂעִיר הַנִּשְׂרָפִין, קְרָעָן וְהוֹצִיא אֶת אֵימוּרֵיהֶן, נְתָנָן בַּמָּגִיס וְהִקְטִירָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.

לאחר שמסר הכהן הגדול את השעיר המשתלח ביד מי שמשלחו בא לו הכהן הגדול אצל פר ושעיר הנשרפין, קרען ואין צריך לחותכן ולנתחן, והוציא את אימוריהן (החלקים העולים להקרב למזבח) נתנן במגיס (קערה גדולה) והקטירן על גבי המזבח.

קְלָעָן בַּמִּקְלָעוֹת, וְהוֹצִיאָן לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה. וּמֵאֵימָתַי מְטַמְּאִין בְּגָדִים – מִשֶּׁיָּצְאוּ חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִשֶּׁיַּצִּית הָאוּר בְּרוּבָּן.

קלען צרפן וקשרם, את הפר והשעיר, כעין מקלעות (כגוש אחד), כשהם מונחים כך על שני מוטות הנישאים ביד ארבעה בני אדם והוציאן לבית השריפה שהיה מחוץ לירושלים. ומאימתי מטמאין הפר והשעיר הללו בגדים של הנושאים אותם ככתוב: "והשורף אותם יכבס בגדיו" (ויקרא טז, כח) — משיצאו חוץ לחומת העזרה. ר' שמעון אומר: לא כן, אלא בשעה שנשרפים ממש, שמשיצית האור ברובן הרי הם מטמאים.

גמ׳ וְהִקְטִירָן סָלְקָא דַּעֲתָךְ? אֶלָּא אֵימָא: לְהַקְטִירָן עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ.

נאמר במשנה שלאחר שהוציא את איבריהם נתנם לאיברים במגיס והקטירן. ותוהים: "והקטירן" סלקא דעתך [עולה על דעתך לומר]? שהרי אינו מקטירן מיד וצריך לעשות תחילה עבודות אחרות, אלא אימא [אמור] שמניחם במגיס על מנת להקטירן מאוחר יותר על גבי המזבח.

״קְלָעָן בַּמִּקְלָעוֹת״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּמִין קְלִיעָה. תָּנָא: לֹא הָיָה מְנַתְּחָן נִיתּוּחַ בְּשַׂר עוֹלָה, אֶלָּא עוֹר עַל גַּבֵּי בָּשָׂר. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן עוֹר וּבָשָׂר וּפֶרֶשׁ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן עוֹר וּבָשָׂר וּפֶרֶשׁ

נאמר במשנה שלפני הוצאת הפר והשעיר לשריפה "קלען במקלעות". אמר ר' יוחנן: שהיה עושה אותם כמין קליעה שחלקיה מחוברים זה לזה. תנא [שנה החכם]: לא היה מנתחן את הפר והשעיר כניתוח בשר עולה שמפשיטים את העור ומנתחים את כל הבהמה לנתחיה, אלא חותך עור על גבי בשר ולא היה מפשיטם. ושואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלה]? דתניא [ששנויה ברייתא]: רבי אומר: נאמר כאן בפר ושעיר אלה 'עור ובשר ופרש' (ויקרא טז, כז) ונאמר להלן בפרי חטאת הנשרפים 'עור ובשר ופרש' (ויקרא ד, יא),