אִי קָרְבָּן – שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת שֶׁנִּקְרְאוּ קָרְבָּן, כְּעִנְיָן שֶׁנֶאֱמַר ״וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה׳״ – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ״ כָּל הָרָאוּי לְפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד – חַיָּיב עָלָיו בַּחוּץ, כָּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד – אֵין חַיָּיבִין עָלָיו בַּחוּץ.

אי [אם] "קרבן", שומע אני אפילו קדשי בדק הבית ששחטן בחוץ יהיה חייב עליהן, שהרי גם הם נקראו קרבן, כענין שנאמר: "ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז" (במדבר לא, נ), תלמוד לומר: "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" (ויקרא יז, ד), ללמדנו: כל הקדש הראוי להקריבו לפתח אהל מועד — חייב עליו אם הקריבו בחוץ, וכל שאינו ראוי לפתח אהל מועד — אין חייבין עליו אם הקריבוהו בחוץ.

אוֹצִיא אֵלּוּ שֶׁאֵין רְאוּיִן לְפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וְלֹא אוֹצִיא פָּרַת חַטָּאת וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ שֶׁהוּא רָאוּי לָבוֹא אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לַה׳״ – מִי שֶׁמְּיוּחָדִין לַה׳, יָצְאוּ אֵלּוּ שֶׁאֵין מְיוּחָדִין לַשֵּׁם.

ועוד: אוציא את אלו קדשי בדק הבית שאין ראוין לפתח אהל מועד שסתם בהמות המוקדשות לבדק הינם בעלי מומים ואינם ראויים למזבח, ולא אוציא פרת חטאת (פרה אדומה) ושעיר המשתלח שהוא השעיר ראוי לבוא אל פתח אהל מועד להגרלה ולוידוי, תלמוד לומר: "לה'" וכוונתו: מי שמיוחדין לה', יצאו אלה שאין הם מיוחדין לשם שהרי אינם באים לקרבן ממש אלא לצורך אחר.

וְ״לַה׳״ לְהוֹצִיא הוּא? וּרְמִינְהוּ: ״יֵרָצֶה לְקָרְבָּן אִשֶּׁה לַה׳״ – אֵלּוּ אִישִּׁים,

על מדרש הלכה זה שואלים: וכי הביטוי "לה'" דווקא להוציא ולמעט הוא בא? ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: נאמר: "שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'" (ויקרא כב, כז), ומכאן למדנו: אלו אישים הקרבנות העולים על המזבח שאסור להקריבם טרם זמנם,

מִנַּיִן שֶׁלֹּא יַקְדִּישֶׁנּוּ מְחוּסַּר זְמַן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״קָרְבָּן״ ״לַה׳״ לְרַבּוֹת שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ!

מנין שלא יקדישנו את השעיר המשתלח כשהוא מחוסר זמן, כלומר: לפני היום השמיני — תלמוד לומר: "קרבן לה'" — לרבות שעיר המשתלח שאף הוא מובא לשם שמים בעיקרו, הרי שהביטוי "לה'" אינו בא למעט שעיר המשתלח מתורת קרבנות, אלא להיפך, להכלילו ביניהם!

אָמַר רָבָא: הָתָם מֵעִנְיָנָא דִּקְרָא, וְהָכָא מֵעִנְיָנָא דִּקְרָא. הָתָם דְּ״אֶל פֶּתַח״ לְרַבּוֹת, ״לַה׳״ לְהוֹצִיא. הָכָא דְּ״אִשֶּׁה״ לְהוֹצִיא, ״לַה׳״ לְרַבּוֹת.

אמר רבא, יש ליישב: התם מענינא דקרא והכא מענינא דקרא [שם מעניינו של הכתוב, וכאן מעניינו של הכתוב], כלומר, לפי עניינו של הפסוק אפשר להבין אם ביטוי מסויים משמעו לרבות או למעט. כיצד? התם [שם] בענין שחוטי חוץ כשהביטוי באותו מקרא "אל פתח" בא לרבות ולהוסיף קרבנות אחרים, ממילא מה שנאמר "לה'" ודאי אינו בא אלא להוציא. ולהיפך, הכא [כאן] שהביטוי "אשה" בא להוציא ולצמצם, הרי "לה'" בא לרבות.

טַעְמָא – דְּרַבֵּי רַחֲמָנָא, הָא לָא רַבֵּי – הֲוָה אָמִינָא: שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ קָדוֹש בִּמְחוּסַּר זְמַן. וְהָא אֵין הַגּוֹרָל קוֹבֵעַ אֶלָּא בָּרָאוּי לַשֵּׁם!

לאחר שיישבנו את הסתירה, תוהים על עצם הלימוד: טעמא [הטעם] דווקא דרבי רחמנא [שריבתה התורה] במפורש שעיר המשתלח בין הקרבנות, שאין להקדישו טרם מלאות שמונה ימים ללידתו, הא לא רבי [הרי אם לא היית מרבה] הוה אמינא [הייתי אומר]: שעיר המשתלח קדוש אפילו כשהוא מחוסר זמן. ויש לתמוה: והא [והרי] אין הגורל קובע לה' אלא בראוי לשם, וכיון שעדיין אינו יודע איזה מהם יעלה בגורל לה', לא שייך שייחשב אחד מהם כמחוסר זמן!

אָמַר רַב יוֹסֵף: הָא מַנִּי – חָנָן הַמִּצְרִי הִיא. דְּתַנְיָא, חָנָן הַמִּצְרִי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ דָּם בַּכּוֹס – מֵבִיא חֲבֵירוֹ וּמְזַוֵּוג לוֹ.

אמר רב יוסף: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא], כשיטת חנן המצרי היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: חנן המצרי אומר: אפילו נשחט כבר השעיר הפנימי ודם השעיר מצוי כבר בכוס, ומת השעיר המשתלח — מביא חבירו מן השוק ומזווג לו ואין צריך לעשות הכל מחדש, אלא מצרפים את השעיר השני, שיהא לעזאזל. ולכן צריך לומר ששעיר זה לא יהא מחוסר זמן.

אֵימַר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְחָנָן הַמִּצְרִי דְּלֵית לֵיהּ דְּחוּיִין, דְּלֵית לֵיהּ הַגְרָלָה מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ? דִּילְמָא מַיְיתִי וּמַגְרִיל!

ועדיין מקשים: אימר דשמעת ליה [אמור ששמעת אותו] את חנן המצרי דלית ליה [שאין לו] דחויין, שאפילו אם מת המשתלח אין בן זוגו נדחה, אולם דלית ליה [שאין לו] גם הגרלה הגרלה לשעיר השני מי שמעת ליה [האם שמעת אותו] שמפרש כן? דילמא מייתי [שמא כוונתו שאכן מביא] ומגריל ומה שאמר שמביא את חבירו ומזווג לו — אין הכוונה שלוקח מיד שעיר לעזאזל, אלא מביא זוג שעירים אחר ומגריל ביניהם, וזה שעלה עליו הגורל להיות משתלח לעזאזל הוא בן זוגו של זה שכבר נשחט קודם לכן.

אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף: הָא מַנִּי – רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּתַנְיָא: מֵת אֶחָד מֵהֶן – מֵבִיא חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא בְּהַגְרָלָה, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.

אלא אמר רב יוסף: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא], כשיטת ר' שמעון היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מת אחד מהן מן השעירים — מביא חבירו במקומו שלא בהגרלה, אלו דברי ר' שמעון, ולכן הוצרך לומר ששעיר זה לא יהא בעל מום.

רָבִינָא אָמַר: כְּגוֹן שֶׁהוּמַם וְחִילְּלוֹ עַל אַחֵר.

רבינא אמר שאפשר לפרש שהוא כדעת הכל, וכאן מדובר כגון שהומם (נעשה בעל מום) השעיר המשתלח וחיללו על אחר ואז אין השני צריך הגרלה, שהרי מכוחו של ראשון הוא בא.

וּמְנָא תֵּימְרָא דְּפָסֵיל בֵּיהּ מוּמָא – דְּתַנְיָא: ״וְאִשֶּׁה לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם״ – אֵלּוּ הַחֲלָבִים,

ושואלים: ומנא תימרא [ומנין תאמר] דפסיל ביה מומא [שפוסל בו מום] בשעיר המשתלח, שהרי אין מום פוסל אלא בקרבן והוא הרי אינו קרבן! דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר: "עורת או שבור או חרוץ או יבלת או גרב או ילפת לא תקריבו אלה לה' ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה'" (ויקרא כב, כב), "ואשה לא תתנו וגו'" אלו החלבים של בעלי המומים שאסור להקריבם למזבח.

אֵין לִי אֶלָּא כּוּלָּן, מִקְצָתָן מִנַּיִן – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מֵהֶם״. ״מִזְבֵּחַ״ – זוֹ זְרִיקַת דָּמִים, ״לַה׳״ – לְרַבּוֹת שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ.

אין לי אלא שאסורה הקרבת חלבי בעל מום כולן, אבל אם הקריב מקצתן של החלבים בלבד מנין שעובר עליהם? — תלמוד לומר: "מהם" ופירושו: אף מקצתן. "המזבח" — זו זריקת דמים שאסור לזרוק מדמם של אלה. "לה'" — לרבות שעיר המשתלח.

וְאִיצְטְרִיךְ לְמִיכְתַּב בַּעַל מוּם, וְאִיצְטְרִיךְ לְמִיכְתַּב מְחוּסַּר זְמַן. דְּאִי כָּתַב רַחֲמָנָא מְחוּסַּר זְמַן – מִשּׁוּם דְּלָא מָטֵי זִמְנֵיהּ, אֲבָל בַּעַל מוּם דְּמָטֵי זִמְנֵיהּ – אֵימָא לָא. וְאִי כָּתַב רַחֲמָנָא בַּעַל מוּם – מִשּׁוּם דְּמָאֵיס, אֲבָל מְחוּסַּר זְמַן דְּלָא מָאֵיס – אֵימָא לָא, צְרִיכָא.

ומעירים: ואיצטריך למיכתב [וצריך היה לכתוב] ריבוי לענין בעל מום שפוסל בשעיר המשתלח, ואיצטריך למיכתב [והוצרך לכתוב] ריבוי לענין מחוסר זמן שפוסל בשעיר המשתלח. וטעמו של דבר: דאי כתב רחמנא [שאילו כתבה התורה] לפסול מחוסר זמן בלבד הייתי אומר: דווקא הוא פסול, משום שעדיין לא מטי זמניה [הגיע זמנו] ולכן עדיין לא חלה עליו קדושה כלל, אבל בעל מום דמטי זמניה [שהגיע זמנו] ורק אחר כך נפסל — אימא [אמור] שלא ויהיה כשר. ולהיפך, ואי כתב רחמנא [ואילו כתבה התורה] לפסול בעל מום בלבד, הייתי אומר: דווקא הוא פסול משום שהבאת בעל מום לקרבן בזיון הוא כיון דמאיס [שהוא מאוס], אבל הבאת מחוסר זמן דלא מאיס [שאינו מאוס] אימא [אמור] שלא ויהיה כשר, על כן צריכא [צריך] שיהיה ריבוי מיוחד לשני המקרים.