גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים״ – מִיעוּט ״שְׂעִירֵי״ – שְׁנַיִם, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״שְׁנֵי״ – שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִים. מִנַּיִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שְׁנֵיהֶן שָׁוִין כְּשֵׁירִין – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שָׂעִיר״ ״שָׂעִיר״ רִיבָּה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר: "יקח שני שעירי עזים" (ויקרא טז, ה), מיעוט "שעירי" — שנים שכן מיעוט לשון רבים שלא נתפרש מניינה הריהי שנים. אם כן מה תלמוד לומר: "שני" — ללמד שיהיו שניהן שוים. ומניין שאף על פי שאין שניהן שוין כשירין להקרבה — תלמוד לומר: "שעיר" "שעיר" האמור בפרשה זו כמה פעמים — ריבה, שבדיעבד אין דבר זה מעכב.

טַעְמָא דְּרַבֵּי רַחֲמָנָא, הָא לָא רַבֵּי רַחֲמָנָא – הֲוָה אָמִינָא: פְּסוּלִין. עִיכּוּבָא מְנָא לָן?

ושואלים: טעמא דרבי רחמנא [הטעם, דווקא, משום שריבה הכתוב] ללמדנו שכשרים, הא לא רבי רחמנא [הרי אם לא היה מרבהו הכתוב] — הוה אמינא [הייתי אומר] שפסולין הם. ויש לשאול: עיכובא מנלן [עיכוב מניין לנו] שהם מעכבים ופסולים? שהרי בקדשים לא די שנאמר כתוב אחד למצוה, אלא יש צורך להדגיש שכל שינוי מעכב!

סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא: ״שְׁנֵי״ ״שְׁנֵי״ ״שְׁנֵי״ כְּתִיב.

ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] "שני" "שני" "שני" כתיב [נאמר] שלוש פעמים, וחזרה זו לא באה אלא כדי לומר שמעכב, ולכן היה צורך בריבוי מיוחד להתיר.

וְהָשְׁתָּא דְּרַבֵּי רַחֲמָנָא ״שָׂעִיר״ ״שָׂעִיר״, ״שְׁנֵי״ ״שְׁנֵי״ ״שְׁנֵי״ לָמָּה לִי? חַד – לְמַרְאֶה, וְחַד – לְקוֹמָה, וְחַד – לְדָמִים.

ושואלים: והשתא דרבי רחמנא [ועכשיו שריבה הכתוב] "שעיר" "שעיר" לומר: אם כן אותה חזרה שלוש פעמים שאמר: "שני" "שני" "שני", למה לי? ומשיבים: בא הדבר ללמד לדרך עשייתם לכתחילה, חד [אחד] מהן שיהיו שווין למראה, וחד [ואחד] לענין שויון לקומה, וחד [ואחד] לגבי שיהיו שוים בדמים.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי גַּבֵּי כִּבְשֵׂי מְצוֹרָע: ״יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים״ מִיעוּט כְּבָשִׂים שְׁנַיִם, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״שְׁנֵי״ – שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין. וּמִנַּיִן שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שְׁנֵיהֶן שָׁוִין כְּשֵׁירִין, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כֶּבֶשׂ״ ״כֶּבֶשׂ״ רִיבָּה.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] לגבי כבשי מצורע, שנאמר שם: "יקח שני כבשים" (ויקרא יד, י) והלא מיעוט "כבשים" — שנים, ומה תלמוד לומר "שני"? אלא ודאי בא ללמד שיהיו שניהן שוין. ומנין שאף על פי שאין שניהן שוין כשירין בדיעבד — תלמוד לומר: "כבש", "כבש" — ריבה הכתוב שאף שאינן שווים, אין הדבר מעכב בדיעבד.

טַעְמָא דְּרַבֵּי רַחֲמָנָא, הָא לָא רַבֵּי רַחֲמָנָא – הֲוָה אָמִינָא: פְּסוּלִין, עִיכּוּבָא מְנָא לָן? סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא: ״תִּהְיֶה״ כְּתִיב.

ומבררים באותו אופן: טעמא [הטעם, דווקא] דרבי רחמנא [שריבתה התורה] הא לא רבי רחמנא [הרי אם לא היתה מרבה התורה] — הוה אמינא [הייתי אומר] שהם פסולין ואף שם עיכובא מנא לן [לעכב מניין לנו]? ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] "זאת תהיה תורת המצורע" (ויקרא יד, ב) כתיב [נאמר ויקרא יד, ב] והכוונה להדגיש: שכל פרט האמור בו חייב להיעשות בדיוק כמו שנאמר, לכן היה צורך בריבוי להתיר.

וְהָשְׁתָּא דְּרַבֵּי רַחֲמָנָא ״כֶּבֶשׂ״ ״כֶּבֶשׂ״, ״תִּהְיֶה״ לָמָּה לִי? לִשְׁאָר הֲוָיָתוֹ שֶׁל מְצוֹרָע.

ושואלים: והשתא דרבי רחמנא [ועכשיו שריבתה התורה] מהאמור "כבש", "כבש", ההדגשה "תהיה" למה לי? ומשיבים: לשאר הויתו של מצורע ששאר הדינים האמורים במצורע, אם שינה בהם — מעכב.

(וּתְנַן) נַמִי גַּבֵּי מְצוֹרָע כִּי הַאי גַּוְונָא: ״צִפֳּרִים״ מִיעוּט צִפֳּרִים (שְׁנַיִם), מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״שְׁתֵּי״ – שֶׁיִּהְיוּ שְׁתֵּיהֶן שָׁווֹת. וּמִנַּיִן שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שָׁווֹת כְּשֵׁרוֹת – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״צִפּוֹר״ “צִפּוֹר״ רִיבָּה.

ותנן נמי [ושנינו גם כן] לגבי צפורי מצורע כי האי גוונא [מעין זה]. נאמר: "שתי צפרים" (ויקרא יד, ד), מיעוט "צפרים" — שנים, מה תלמוד לומר "שתי" — ללמד שיהיו שתיהן שוות. ומנין שאף על פי שאינן שוות כשרות — תלמוד לומר: "צפר" "צפר" — ריבה.

טַעְמָא – דְּרַבֵּי רַחֲמָנָא, הָא לָא רַבֵּי רַחֲמָנָא – פְּסוּלוֹת. עִכּוּבָא מְנָא לָן? סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא: ״תִּהְיֶה״ כְּתִיב.

ומבררים: טעמא דרבי רחמנא [הטעם, דווקא, שריבהו הכתוב], הא לא רבי רחמנא [הרי אם לא היה מרבהו הכתוב], — היו פסולות ונשאל: עכובא מנא לן [לעכב מניין לנו]? ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] "תהיה" כתיב [נאמר] ומשמעו לעכב, ולכן יש צורך בריבוי מיוחד כדי להתיר.

וְהָשְׁתָּא דְּרַבֵּי רַחֲמָנָא ‘צִפּוֹר׳, ‘תִּהְיֶה׳ לָמָּה לִי? לִשְׁאָר הֲוָיָתוֹ שֶׁל מְצוֹרָע.

ושואלים: והשתא דרבי רחמנא [ועכשיו שרבתה התורה] על ידי האמור "צפר", אם כן "תהיה" למה לי? ומשיבים: לשאר הויתו של מצורע, ללמד ששאר הפרטים בדיני המצורע לעיכוב נאמרו.

אִי הָכִי, גַּבֵּי תְּמִידִין נַמִי נֵימָא: ״כְּבָשִׂים״ – מִיעוּט כְּבָשִׂים שְׁנַיִם, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״שְׁנַיִם״ שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין, וּמִנַּיִן שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שְׁנֵיהֶן שָׁוִין כְּשֵׁירִין – תַּלְמוּד לוֹמַר ״כֶּבֶשׂ״ ״כֶּבֶשׂ״ רִיבָּה, וּלְמִצְוָה הָכִי נַמִי דְּבָעִינַן!

ושואלים: אי הכי [אם כך] לפי דרך לימוד זו, הרי בקרבנות התמידין נמי [גם כן] נימא [נאמר]: "כבשים בני שנה שנים ליום תמיד" (שמות כט, לח), מיעוט "כבשים" — שנים, ומה תלמוד לומר "שנים" (שמות כט, לח) — שיהיו שניהן שוין. ומנין שאף על פי שאין שניהן שוין כשירין — תלמוד לומר: "כבש" "כבש" ריבה. ושואלים: אם כן, נלמד מכאן כי למצוה על כל פנים הכי נמי דבעינן [כך גם צריכים אנו] שיהיו שניהן שווין, ומדוע לא שנינו בשום מקום הלכה זו?

הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״שְׁנַיִם לַיּוֹם״ – כְּנֶגֶד הַיּוֹם.

ומשיבים: ההוא [אותו כתוב] שנאמר בו "שנים" — מיבעי ליה לכדתניא [נצרך לו לכפי ששנינו בברייתא אחרת] כי מה שנאמר: "שנים ליום" (שמות כט, לח), כוונתו: כנגד היום, ששוחטים אותם במקום מסויים, מול, ובכיוון הפוך, מהשמש באותה שעה.

אַתָּה אוֹמֵר כְּנֶגֶד הַיּוֹם, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא חוֹבַת הַיּוֹם? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם״ הֲרֵי חוֹבַת הַיּוֹם אָמוּר, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּים שְׁנַיִם לַיּוֹם – כְּנֶגֶד הַיּוֹם.

ושואלים: אתה אומר שהכוונה היא כנגד היום, או אינו אלא כפשוטו שנים לחובת היום? ומשיבים: כשהוא אומר "את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים" (במדבר כח, ד), הרי חובת היום אמור במפורש, ומה אם כן אני מקיים להבין את האמור "שנים ליום" — ללמד שיקריבום כנגד היום.

כֵּיצַד? תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר הָיָה נִשְׁחָט עַל קֶרֶן צְפוֹנִית מַעֲרָבִית עַל טַבַּעַת שְׁנִיָּה, וְשֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם הָיָה נִשְׁחָט עַל קֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית עַל טַבַּעַת שְׁנִיָּה.

כיצד נעשה הדבר בפועל? — תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית, על טבעת שניה מן הטבעות שהיו שם להחזיק את הקרבנות, שהוא בדיוק מול היום שהשמש זורחת מצד מזרחית דרומית. ותמיד של בין הערבים היה נשחט על קרן מזרחית צפונית, על טבעת שניה ואף הוא כנגד היום.

מוּסָפִין שֶׁל שַׁבָּת – וַדַּאי צְרִיכִין שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין.

ומעירים: ואילו מוספין של שבת, שאף בהם נאמר "שני כבשים" — ודאי צריכין שיהיו שניהן שוין לכתחילה, שנלמד מן המילה "שנים" הכתובה בהם.

תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּיפּוּרִים שֶׁשְּׁחָטָן בַּחוּץ עַד שֶׁלֹּא הִגְרִיל עֲלֵיהֶן – חַיָּיב עַל שְׁנֵיהֶם, מִשֶּׁהִגְרִיל עֲלֵיהֶן – חַיָּיב עַל שֶׁל שֵׁם, וּפָטוּר עַל שֶׁל עֲזָאזֵל.

תנו רבנן [שנו חכמים]: שני שעירי יום הכפורים ששחטן בחוץ מתי יהא חייב כרת על שחיטה זו משום הקרבת קרבנות בחוץ? עד שלא הגריל עליהן ולא נקבע איזה שעיר לה' ואיזה לעזאזל — חייב על שניהם, שהרי שניהם ראוים להיות קרבן. משהגריל עליהן — חייב על של שם שהרי הוא קרבן, ופטור על של עזאזל שכן איננו קרבן. את הברייתא הזו מבררים.

״עַד שֶׁלֹּא הִגְרִיל עֲלֵיהֶם חַיָּיב עַל שְׁנֵיהֶם״ לְמַאי חֲזוּ – אָמַר רַב חִסְדָּא: הוֹאִיל וְרָאוּי לַשָּׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ.

שנינו: עד שלא הגריל עליהן — חייב על שניהם. ושואלים: למאי חזו [למה הם ראויים], שהרי קודם הגרלה לכאורה אינם ראוים עדיין לכל קרבן, ומדוע איפוא יתחייבו עליהם? ומשיבים: אמר רב חסדא: הואיל וראוי לשעיר הנעשה בחוץ, שהרי שני שעירים אלה ראוים להיות קרבן ביום הכיפורים לצורך שעירי המוספים, על כן דינם כקרבנות לכל דבר.

וּמַאי שְׁנָא לַשָּׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים דְּלֹא – דִּמְחוּסַּר הַגְרָלָה, לַשָּׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ נַמִי לָא חֲזֵי – דִּמְחַסְרֵי עֲבוֹדַת הַיּוֹם!

ושואלים עוד: אם כן ומאי שנא [ובמה שונה] שאתה אומר שלשעיר הנעשה בפנים שלא ראויים, וטעם הדבר כי עדיין הוא מחוסר הגרלה ואינו ראוי עדיין לקרבן, אם כן, אף לענין שעיר הנעשה בחוץ נמי לא חזי [גם כן אינם ראויים] שהרי דמחסרי [שמחוסרים] הם עדיין עבודת היום כיון שעוד לא הגיעה השעה להקריב אותם, שכל עבודת יום הכיפורים חייבת להיות לפי הסדר ועדיין לא נתנו דמי הפר והשעיר ולא נעשה מעשה חפינת הקטורת והקטרתה שכולם נעשים טרם הקרבת המוספים. וכיון שכך, אפשר לומר שהם בגדר "מחוסר זמן".

קָסָבַר רַב חִסְדָּא: אֵין מְחוּסַּר זְמַן לְבוֹ בַּיּוֹם.

וקרבן שעדיין לא הגיע זמנו להקרבה בפנים מפני כל טעם שהוא — אינו נחשב לקרבן גם לענין חיוב כרת אם שוחטים אותו בחוץ! ומשיבים: קסבר [סבור] היה רב חסדא אין מחוסר זמן לבו ביום.

אָמַר רָבִינָא: הָשְׁתָּא דְּאָמַר רַב חִסְדָּא מְחוּסַּר הַגְרָלָה כִּמְחוּסַּר מַעֲשֶׂה דָּמֵי, הָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטָן קוֹדֶם שֶׁנִּפְתְּחוּ דַּלְתוֹת הַהֵיכָל – פְּסוּלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״ – בִּזְמַן שֶׁהוּא פָּתוּחַ, וְלֹא בִּזְמַן שֶׁהוּא נָעוּל.

כלומר: דין זה במחוסר זמן חל רק כאשר זמן ההקרבה הראוי הוא ביום אחר, אבל מה שראוי לקרבן באותו יום אף שעדיין טרם הגיעה שעתו — הריהו נחשב כאילו הוא זמנו. אבל השעיר הפנימי, כל זמן שלא נערכה ההגרלה, מאחר וזו מצוותו, עדיין נחשב הוא כמחוסר מעשה. אמר רבינא: השתא [עכשיו] שאמר רב חסדא ולמדנו מדבריו כי אף על פי שאינו מחוסר מעשה בגופו, בכל זאת מחוסר הגרלה כמחוסר מעשה דמי [נחשב] ולכן אין השעיר ראוי לקרבן, כי לא נעשה עדיין המעשה המכשירו, אם כן הא [זו] שאמר רב יהודה אמר שמואל: שלמים ששחטן קודם שנפתחו דלתות ההיכל — פסולין, לפי שנאמר בשלמים: "ושחטו פתח אהל מועד" (ויקרא ג, ב) ומכאן יש ללמוד: הפתח נחשב כפתח בזמן שהוא פתוח, ולא בזמן שהוא נעול. וכל עוד פתח אוהל מועד (ובמקדש — פתח ההיכל) עדיין סגור אי אפשר להקריב שלמים, ואם הקריבום — הרי הם פסולים.