רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: מָקוֹם שֶׁמִּתְכַּפְּרִין בּוֹ פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה. וְרַבִּי נְחֶמְיָה סָבַר: דְּבָרִים הַמִּתְכַּפְּרִין בָּהֶן פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה.

ר' יהודה סבר: כוונת הכתוב היא לומר שחוקה זו נאמרה לגבי מקום (קודש הקדשים) שמתכפרין בו פעם אחת בשנה משמע, שבעבודות הנעשות בו סדר העבודה מעכב. ור' נחמיה סבר: דברים המתכפרין בהן פעם אחת בשנה משמע, והכוונה: בין למקום ובין לבגדים, ולכן כל העבודות הנעשות בבגדי לבן, מעכב בהן סדר העבודה.

אַטּוּ לְרַבִּי יְהוּדָה ‘מָקוֹם׳ כְּתִיב?! אֶלָּא, הַיְינוּ טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה: כְּתִיב ״זֹאת״ וּכְתִיב ״אַחַת״, חַד – לְמַעוֹטֵי בִּגְדֵי לָבָן מִבַּחוּץ, וְחַד – לְמַעוֹטֵי בִּגְדֵי זָהָב.

ושואלים: אטו [וכי] לר' יהודה מקום כתיב [נאמר]? הלא לא נאמר אלא "אחת בשנה", ולכאורה מדובר בסדר העבודה בכלל, ולא לענין מקום מסויים! אלא, יש לחזור מההסבר הראשון, ולומר: היינו טעמיה [זה טעמו] של ר' יהודה: כתיב [נאמר]: "זאת" (ויקרא טז, לד), שהוא לשון מיעוט וצימצום וכתיב [ונאמר]: "אחת בשנה" (ויקרא טז, לד) שהוא לשון מיעוט נוספת, חד [מיעוט אחד] בא למעוטי [למעט] דברים הנעשים בבגדי לבן מבחוץ שאינם מעכבים, וחד [ומיעוט אחד] בא למעוטי [למעט] דברים הנעשים בבגדי זהב.

וְרַבִּי נְחֶמְיָה: חַד – לְמַעוֹטֵי בִּגְדֵי זָהָב, וְחַד – לְמַעוֹטֵי שִׁירַיִם, דְּלָא מְעַכְּבִי. וְרַבִּי יְהוּדָה: אִי מְעַכְּבִי – מְעַכְּבִי, וְאִי לָא מְעַכְּבִי – לָא מְעַכְּבִי.

ורבי נחמיה כיצד מפרש הוא? — לדעתו חד [אחד] מן המיעוטים בא למעוטי [למעט] את הדברים הנעשים בבגדי זהב, וחד [ומיעוט אחד] בא למעוטי [למעט] שירים הניתנים ליסוד המזבח דלא מעכבי [שאינם מעכבים], ואף אם הקדים לשפיכת השיריים עבודה האמורה להיות מאוחרת להם — אין הסדר מעכב, אף על פי ששפיכת הדם נעשית בבגדי לבן. ושואלים: ור' יהודה מה סבור הוא בדין השיריים? ומשיבים: לדעתו אי מעכבי [אם מעכבים] שאר דברים הנעשים בחוץ — מעכבי [אף אלה מעכבים] ואי לא מעכבי [ואם אין מעכבים] הדברים הנעשים בחוץ — אף השיריים לא מעכבי [אינם מעכבים].

כִּדְתַנְיָא: ״וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקּוֹדֶשׁ״ אִם כִּפֵּר – כִּלָּה, וְאִם לֹא כִּפֵּר – לֹא כִּלָּה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: מִפְּנֵי מָה לֹא נֹאמַר: אִם כִּלָּה כִּפֵּר וְאִם לֹא כִּלָּה לֹא כִּפֵּר? שֶׁאִם חִיסֵּר אַחַת מִן הַמַּתָּנוֹת – לֹא עָשָׂה וְלֹא כְּלוּם.

וההוכחה לכך כי לדעת ר' יהודה שיריים מעכבים את הכפרה, כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: נאמר: "וכלה מכפר את הקדש" (ויקרא טז, כ) לומר: אם כפר — כלה, שעל ידי כך סיים את סדר העבודה, ואם לא כפר — לא כלה, דברי ר' עקיבא. אמר לו ר' יהודה: מפני מה אכן לא נאמר: אם כלה לתת את כל מתנות הדמים — כפר, ואם לא כלה — לא כפר, ללמדנו: שאם חיסר אחת מן המתנות — לא עשה ולא כלום.

וְאָמְרִינַן: מַאי בֵּינַיְיהוּ? רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי; חַד אָמַר: מַשְׁמָעוּת דּוֹרְשִׁין אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, וְחַד אָמַר: שִׁירַיִם מְעַכְּבִי אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

ואמרינן [ואמרנו] כאשר דנו בשאלה זו: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם]? ונחלקו בכך ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי. חד [אחד] מהם אמר: משמעות דורשין איכא בינייהו [יש ביניהם], שאין ביניהם הבדל הלכה למעשה, אלא רק במדרש הפסוקים, כיצד יש לדרשם. וחד [ואחד] מהם אמר: בשאלה האם מתן שירים ליסוד המזבח מעכבי [מעכבים] את הכפרה איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה], שלדעת ר' עקיבא אין מעכבים, ואילו לדעת ר' יהודה מעכבים. והוא כפי שהוסברה תחילה שיטת ר' יהודה.

וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תָּנָא רַבִּי נְחֶמְיָה כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר שִׁירַיִם מְעַכְּבִי! קַשְׁיָא.

ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך], שלדעת ר' נחמיה אין שיריים מעכבים? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן עצמו במסכת זבחים (קיא, א): תנא [שנה] ר' נחמיה כדברי האומר שירים מעכבי [מעכבים]! ומעירים: אכן, קשיא [קשה הדבר].

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: קְטוֹרֶת שֶׁחֲפָנָהּ קוֹדֶם שְׁחִיטָתוֹ שֶׁל פַּר – לֹא עָשָׂה וְלֹא כְּלוּם. כְּמַאן – דְּלֹא כְּרַבִּי יְהוּדָה. דְּאִי רַבִּי יְהוּדָה – הָאָמַר כִּי כְּתִיבָא ‘חוּקָּה׳ – בִּדְבָרִים הַנַּעֲשִׂים בְּבִגְדֵי לָבָן מִבִּפְנִים הוּא דִּכְתִיבָא!

אמר ר' חנינא: קטורת שחפנה קודם שחיטתו של פר לא עשה ולא כלום. ומעירים: כמאן [כשיטת מי] אמר הלכה זו — דלא [שלא] כשיטת ר' יהודה: דאי [שאם תאמר] כדברי ר' יהודה, האמר [הרי אמר] ר' יהודה כי כתיבא [כאשר נאמר]: "חקה" שפירושה שאין לשנות בסדר ובשאר פרטים — הרי זה דווקא בדברים הנעשים בבגדי לבן מבפנים הוא דכתיבא [שנאמרה], וחפינת הקטורת הלא נעשית מבחוץ!

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה: צוֹרֶךְ פְּנִים כִּפְנִים דָּמֵי. תְּנַן: אִם עַד שֶׁלֹּא גָּמַר מַתָּנוֹת שֶׁבִּפְנִים נִשְׁפַּךְ הַדָּם – יָבִיא דָּם אַחֵר, וְיַחֲזוֹר וְיַזֶּה בַּתְּחִילָּה מִבִּפְנִים. וְאִם אִיתָא: יַחֲזוֹר וְיַחְפּוֹן מִבָּעֵי לֵיהּ!

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שר' חנינא אף לשיטת ר' יהודה אמר. אולם אפשר לומר כי לדעתו צורך פנים חפינת הקטורת הנועדת כדי להכניסה לפנים — כדבר הנעשה בפנים דמי [נחשב]. ומקשים: תנן [שנינו במשנה]: אם עד שלא גמר מתנות שבפנים נשפך הדם — יביא דם אחר, ויחזור ויזה בתחילה בפנים. ואם איתא [יש בסיס] לדברי ר' חנינא, לא די בשחיטת פר וזריקת דמים מחדש, אלא אף יחזור ויחפון את הקטורת מחדש מבעי ליה [צריך היה לו לומר], ואם לא אמר כן — משמע שסדר חפינת הקטורת אינו מעכב!