אֶלָּא לָאו – לִטְבִילָתָן?

אלא לאו [האם לא] ההשוואה היא לזמן טבילתן, ולמדנו שבועל נדה טובל ביום כטמא מת!

לֹא, לְעוֹלָם לְטוּמְאָתָן, סֵיפָא אִצְטְרִיכָא לֵיהּ: אֶלָּא שֶׁחָמוּר מִמֶּנּוּ בּוֹעֵל נִדָּה שֶׁמְּטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב בְּטוּמְאָה קַלָּה, לְטַמֵּא אוֹכָלִין וּמַשְׁקִין.

ודוחים: לא, לעולם מדברת ברייתא זו לטומאתן, ואכן בדברים שאמרנו אין כל חידוש, אלא סיפא אצטריכא ליה [סופה של הברייתא הוצרכה לו] לומר ולחדש בה, ואגב סופה הקדים דברים אלה בתחילה, שנאמר בהמשך הברייתא: אלא שחמור ממנו בועל נדה יותר מטמא מת, שבועל הנדה מטמא משכב ומושב שישב או שכב עליהם (ואפילו היתה חציצה בינו ובינם) בטומאה קלה, שהיא לטמא אוכלין ומשקין, מה שאין כן טמא מת שאינו מטמא משכב ומושב.

תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: הַזָּב וְהַזָּבָה וְהַמְצוֹרָע וְהַמְצוֹרַעַת וּבוֹעֵל נִדָּה וּטְמֵא מֵת – טְבִילָתָן בַּיּוֹם, נִדָּה וְיוֹלֶדֶת – טְבִילָתָן בַּלַּיְלָה! תְּיוּבְתָּא.

ועוד מקשים: תא שמע [בוא ושמע] הוכחה אחרת, דתני [ששנה] ר' חייא: הזב והזבה והמצורע והמצורעת ובועל נדה וטמא מת — טבילתן ביום, נדה ויולדת — טבילתן בלילה! ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה היא] לדעת רב שימי שבועל נדה טובל בלילה, שהרי בברייתא נאמר במפורש להיפך, והושבו ונסתרו דבריו.

וְעַד שֶׁאַתָּה מַפְרִישׁוֹ מִטּוּמְאַת בֵּיתוֹ, הַפְרִישֵׁהוּ מִטּוּמְאַת הַמֵּת! אָמַר רַב תַּחְלִיפָא אֲבוּהּ דְּרַב הוּנָא (בַּר תַּחְלִיפָא) מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: זֹאת אוֹמֶרֶת ״טוּמְאַת הַמֵּת הוּתְּרָה הִיא בַּצִיבּוּר״.

על פרישתו של הכהן הגדול שואלים: ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו מפני החשש שמא תיטמא אשתו, הפרישהו מטומאת המת שראוי לתקן שלא יבוא אדם לבקרו בלשכתו, שמא ימות אחד הנכנסים פתאום ויטמאנו! אמר רב תחליפא אבוה [אביו] של רב הונא בר תחליפא משמיה [משמו] של רבא: זאת אומרת: טומאת המת — הותרה היא בציבור. כלומר, מיוחדת היא טומאת המת, שאם כל הציבור כולו טמא — אין חוששים לטומאה זו, ומותר לעבוד במקדש כרגיל. וכיון שעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים עבודת קרבנות הציבור היא — אין אנו חוששים לטומאת המת, שהרי איננה פוסלת בציבור.

רָבִינָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא ״טוּמְאַת הַמֵּת דְּחוּיָה הִיא בַּצִבּוּר״ – טוּמְאַת הַמֵּת לָא שְׁכִיחָא, טוּמְאַת בֵּיתוֹ שְׁכִיחָא.

רבינא אמר: אפילו תימא [אפילו תאמר] כי טומאת המת דחויה היא בצבור שלא הותרה היתר גמור, אלא התורה דחתה את איסור העבודה בטומאת מת מפני מצות הקרבת הקרבנות, אבל לכתחילה צריך להזהר הרבה בטהרה זו אף עבור כל הציבור. ואף על פי כן יש לומר כי לא הפרישוה את הכהן הגדול מחברת בני אדם בשבעה ימים הללו מפני שטומאת המת לא שכיחא [אינה מצוייה] שהרי אין זה מצוי שאדם הבא לבקר ימות פתאום, אבל טומאת ביתו (אשתו) שכיחא [מצוייה] שהרי בכל שעה יש לחשוש שמא תמצא אשתו ספק נדה. כיון שהוזכרו חילוקי הדעות לענין טומאת המת בציבור מביאים כאן את המחלוקת היסודית בנושא זה.

אִיתְּמַר, טוּמְאַת הַמֵּת, רַב נַחְמָן אָמַר: הוּתְּרָה הִיא בַּצִיבּוּר, וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: דְּחוּיָה הִיא בַּצִיבּוּר.

איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים ביחס לעבודת המקדש כשרוב הציבור טמא בטומאת המת, רב נחמן אמר: הותרה היא בציבור וכאשר רוב הציבור טמא — אין יתרון לעבודה בטהרה על פני עבודה בטומאה, לפי שלענין זה כאילו לא היתה כאן טומאה. ורב ששת אמר: טומאת המת רק דחויה היא בציבור ומשתדלים בכל האפשר שתהא העבודה בטהרה, ומגבילים את המחלוקת:

הֵיכָא דְּאִיכָּא טְמֵאִין וּטְהוֹרִין בְּהַהוּא בֵּית אָב – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּטְהוֹרִין עָבְדִי, טְמֵאִין לָא עָבְדִי. כִּי פְּלִיגִי – לְאַהֲדוּרֵי וּלְאַתּוּיֵי טְהוֹרִין מִבֵּית אָב אַחֲרִינָא.

היכא דאיכא [מקום שיש] טמאין וטהורין בההוא [באותו] בית אב של כהנים שהגיע תורו לעבוד בו ביום במקדש — כולי עלמא לא פליגי [הכל, גם רב נחמן, אינם חלוקים] שהטהורין — עבדי [עושים עבודה], ואילו הטמאין — לא עבדי [אינם עושים עבודה], שודאי עדיפה עבודה בטהרה. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה כאשר כל בית האב כולו טמא, והשאלה למעשה היא: האם לאהדורי ולאתויי [לחזור ולהביא] כהנים טהורין מבית אב אחרינא [אחר] מאותו משמר כהנים, שתורו לעבוד במקדש ביום אחר באותו שבוע, או לא; ש

רַב נַחְמָן אָמַר: הֶיתֵּר הִיא בַּצִיבּוּר, וְלָא מְהַדְּרִינַן. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: דְּחוּיָה הִיא בַּצִיבּוּר, וּמְהַדְּרִינַן.

רב נחמן אמר: טומאת המת היתר היא בציבור, ולא מהדרינן [ואין אנו מחזרים] למצוא כהנים אחרים, שכיון שהתירה התורה לעבוד עבודת קרבנות הציבור בטומאת מת — הרי זה כהיתר גמור וכאילו נעשה הכל בטהרה. ורב ששת אמר: דחויה היא בציבור, שרק מדוחק דוחים אנו את הטומאה, אולם כאשר אפשר לחזר מהדרינן [מחזרים] אנו ומוצאים כהנים כשרים.

אִיכָּא דְּאָמְרִי: אֲפִילּוּ הֵיכָא דְּאִיכָּא טְהוֹרִין וּטְמֵאִין בְּהַהוּא בֵּית אָב פָּלֵיג רַב נַחְמָן וְאָמַר, עָבְדִי נַמִי טְמֵאִין,

איכא דאמרי [יש אומרים] שהמחלוקת היתה באופן אחר קצת: אפילו היכא דאיכא [במקום שיש] טהורין וטמאין בההוא [באותו] בית אב פליג [חולק] רב נחמן, ואמר: עבדי נמי [עושים עבודה גם כן] הטמאין