אֶלָּא אָמַר רָבָא: נוֹתֵן שֶׁבַע לְמַטָּה לְשֵׁם פַּר, וְחוֹזֵר וְנוֹתֵן אַחַת לְמַעְלָה וְשֶׁבַע לְמַטָּה לְשֵׁם שָׂעִיר.

אלא אמר רבא: נותן שבע למטה לשם פר, וחוזר ונותן אחת למעלה ושבע למטה לשם שעיר.

נִתְעָרְבוּ לוֹ כּוֹסוֹת בְּכוֹסוֹת – נוֹתֵן, וְחוֹזֵר וְנוֹתֵן,

ועוד שאלו: אם נתערבו לו כוסות המכילות את דם הפר בכוסות המכילות את דם השעיר — נותן מכוס אחת אחת למעלה ושבע למטה, וחוזר ונותן מתנות אלו בפעם השניה,

וְחוֹזֵר וְנוֹתֵן שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים.

וחוזר שוב ונותן מן הכוס הראשונה פעם נוספת, שהם בסך הכל שלשה פעמים, ועל ידי כך יוצא ידי חובה. שהרי אם הכוס הראשונה של פר היתה והשניה של השעיר — יצא ידי חובה בנתינה ראשונה ושניה. ואם הכוס הראשונה של שעיר היתה, נמצא שהקדים מתן דם שעיר לפר, והרי זה כאילו לא עשה כלום. ולכן כשנותן מכוס שניה שהיא של פר, ונותן בשלישית שוב משל שעיר — יצא ידי חובה במתנה שניה ושלישית.

מִקְצָת דָּמִים נִתְעָרְבוּ לוֹ, וּמִקְצָת דָּמִים לֹא נִתְעָרְבוּ [לוֹ], פְּשִׁיטָא, כִּי יָהֵיב – מִוַּדָּאִין יָהֵיב.

ועוד שואלים: אם מקצת מן הדמים נתערבו לו אלו באלו, ומקצת דמים לא נתערבו לו, כגון שנשפך ונתערב מקצת הדם בכלי שלישי, פשיטא [פשוט] ברור לנו: כי יהיב [כאשר הוא נותן] — מודאין יהיב [מדמים הודאיים הברורים הוא נותן],

מִיהוּ, הָנָךְ שִׁירַיִם הָווּ וְלִיסוֹד אָזְלִי, אוֹ דִּילְמָא דְּחוּיִין הָווּ וְאָזְלִי לָאַמָּה?

מיהו [מכל מקום] יש לשאול שאלה זו: הנך [אלו] השאר, הכלי או הכלים בהם יש דם מעורב, מה דינם? האם יש לומר כי שירים הוו [הם], ושיירי הדם ליסוד המזבח אזלי [הולכים], כדין שיירי דם החטאת, או דילמא [שמא] דמי תערובת זו דחויין הוו [הם], שהרי המתנות הראשונות לא נתנו מכלי זה ואזלו [והולכים, נשפכים] לאמה תעלת המים שבמקדש, שדרכה נשפך כל הלכלוך שבעזרה לנחל קדרון.

אָמַר רַב פַּפָּא: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר כּוֹס אֶחָד עוֹשֶׂה חֲבֵירוֹ שִׁירַיִם – הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּאִי בָּעֵי לְמֵיתַב מָצֵי יָהֵיב, אֲבָל הַאי דְּאִי בָּעֵי לְמֵיתַב לָא מָצֵי יָהֵיב – לָא.

אמר רב פפא: אפילו למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] כוס אחד עושה חבירו שירים. כלומר, אם קיבל את הדם בשתי כוסות, הדם שבכוס השניה נחשב כשיריים לכוס הראשונה, הרי הני מילי היכא דאי בעי למיתב מצי יהיב [דברים אלה אמורים היכן שאם היה רוצה לתת מן השני היה יכול לתת] שהרי שתי הכוסות מלאות מדם הקרבן. אבל האי [זה] דם התערובת, דאי בעי למיתב לא מצי יהיב [שאם היה רוצה לתת לא היה יכול לתת] — לא, ולכן בודאי דחוי הוא.

אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פַּפָּא: אַדְּרַבָּה, אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר כּוֹס אֶחָד עוֹשֶׂה חֲבֵירוֹ דָּחוּי – הָנֵי מִילֵּי דְּדַחְיֵיהּ בַּיָּדַיִם, אֲבָל הֵיכָא דְּלָא דַּחְיֵיהּ בַּיָדַיִם – לָא.

אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרב פפא: אדרבה (להיפך) צריך לטעון: אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי כשקיבל את הדם בשתי כוסות הרי כוס אחד עושה את חבירו דחוי — הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא, דדחיה [שדחה] את הכוס השניה בידים, על ידי מעשה של ממש, אבל היכא [היכן] שלא דחיה [דחה אותם] בידים, שהרי לא נעשתה פעולה מיוחדת של דחיה אלא מעצמו התברר ששיריים הם — לא.

דְּתַנְיָא: לְמַעְלָה הוּא אוֹמֵר ״וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפּוֹךְ״ וּלְמַטָּה הוּא אוֹמֵר ״וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפּוֹךְ״.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: למעלה במקרא הוא אומר: "ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות מזבח העולה ואת דמו ישפך אל יסוד מזבח העולה" (ויקרא ד, כה) ולמטה הוא אומר: "ולקח הכהן מדמה באצבעו ונתן על קרנות מזבח העולה ואת כל דמה ישפך אל יסוד המזבח" (ויקרא ד, ל), שמשינוי הלשון (עם או בלי המילה "כל") למדים:

מִנַּיִין לְחַטָּאת שֶׁקִּבֵּל דָּמָהּ בְּאַרְבַּע כּוֹסוֹת וְנָתַן מִזֶּה אַחַת וּמִזֶּה אַחַת שֶׁכּוּלָּן נִשְׁפָּכִין לַיְסוֹד – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפּוֹךְ״.

מניין לחטאת שקבל את דמה בארבע כוסות, ונתן מכל אחת מהן, מזה הזאה אחת, ומזה אחת וכך נתן ארבע מתנות מכולן, שכל הכוסות כולן נשפכין ליסוד כדין שיריים — תלמוד לומר: "ואת כל דמה ישפך" (ויקרא ד, ל).

יָכוֹל אֲפִילּוּ נָתַן אַרְבַּע מַתָּנוֹת מֵאַחַת מֵהֶן – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפּוֹךְ״ – ההוּא נִשְׁפָּךְ לַיְסוֹד, וְהֵן נִשְׁפָּכִין לָאַמָּה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִנַּיִין לְחַטָּאת שֶׁקִּבֵּל דָּמָהּ בְּאַרְבַּע כּוֹסוֹת וְנָתַן אַרְבַּע מַתָּנוֹת מֵאֶחָד מֵהֶן שֶׁכּוּלָּן נִשְׁפָּכִין לַיְסוֹד – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפּוֹךְ״.

יכול אפילו נתן ארבע מתנות (הזאות) מאחת מהן יישפכו כל השאר ליסוד כדין שיריים — תלמוד לומר: "ואת דמו ישפך" משמע: ולא את כל הדם, אלא הוא, אותה כוס שממנה נתן למזבח את השיריים — נשפך ליסוד כשיריים, והן, שאר הכוסות — נשפכין לאמה. ר' אליעזר בר' שמעון אומר: מניין לחטאת שקבל דמה בארבע כוסות ונתן ארבע מתנות מאחד מהן שכולן נשפכין ליסוד — תלמוד לומר: "ואת כל דמה ישפך".

וּלְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, הָא כְּתִיב: ״וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפּוֹךְ״! אָמַר רַב אַשִׁי: לְמַעוֹטֵי שִׁירַיִם שֶׁבְּצַוַּאר בְּהֵמָה.

ושואלים: ולר' אליעזר בר' שמעון, הא כתיב [הרי נאמר] גם כן: "ואת דמו ישפך" וכיצד מבין הוא שינוי זה? אמר רב אשי: מה שנאמר: "את דמו" בא למעוטי [למעט] שירים שבצואר הבהמה, שאם לאחר קבלת הדם יצא עוד דם מן הצואר — דם זה ודאי אינו נשפך אל יסוד המזבח, אלא לתעלה (אמה) שבמקדש.

״עֵירָה דַּם הַפָּר לְתוֹךְ דַּם הַשָּׂעִיר״. תְּנַן כְּמַאן דְּאָמַר מְעָרְבִין לַקְּרָנוֹת. דְּאִיתְּמַר, רַבִּי יֹאשִׁיָּה וְרַבִּי יוֹנָתָן. חַד אָמַר: מְעָרְבִין, וְחַד אָמַר: אֵין מְעָרְבִין.

שנינו במשנה כי לאחר שנתן את המתנות על הפרוכת, עירה הכהן את דם הפר לתוך דם השעיר. ומעירים: תנן כמאן דאמר [שנינו במשנתנו איפוא כשיטת מי שאמר]: מערבין את שני מיני הדם כדי לתת לקרנות מזבח הפנימי, ואין נותנים כל אחד לחוד. דאיתמר [שנאמר] שנחלקו תנאים אחרונים בדבר: ר' יאשיה ור' יונתן; חד [אחד] מהם אמר: מערבין את הדם לצורך מתנה על קרנות המזבח, וחד [אחד] מהם אמר: אין מערבין.

תִּסְתַּיֵּים דְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה הוּא דְּאָמַר מְעָרְבִין, דְּאָמַר: אַף עַל גַּב דְּלָא כְּתִיב ״יַחְדָּיו״ – כְּמַאן דִּכְתִיב ״יַחְדָּיו״ דָּמִי.

ומעירים: תסתיים [תוגדר] נוכיח כי ר' יאשיה הוא התנא שאמר שמערבין את הדם, כי שיטתו בכלל היא: שבכל מקום שנזכרים שני דברים כאחד אף על גב [אף על פי] שלא כתיב [נאמר] בהם במפורש לשון "יחדיו" — כמאן דכתיב [כמו שנאמר] "יחדיו" דמי [נחשב] והכוונה היא לשניהם יחד, עד שיפרש לך הכתוב שכל אחד מהם לחוד, ואילו ר' יונתן סבור להיפך, שבדברים הנאמרים יחד הכוונה היא לכל אחד לחוד עד שיהיה כתוב בהם במפורש לשון "יחדיו". ואם כן, ר' יאשיה לשיטתו, מאחר שנאמר: "ולקח מדם הפר ומדם השעיר", הרי שיש לתת יחד את דם הפר והשעיר.

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יוֹנָתָן הוּא, שָׁאנֵי הָכָא דִּכְתִיב ‘אַחַת׳.

ודוחים: מכאן אין להוכיח כי אפילו תימא [תאמר] שהתנא שאמר מערבן ר' יונתן הוא, שאני הכא [שונה כאן] דכתיב [שנאמר]: "אחת" משמע: מתנה אחת נותנים ולא שתים, ובהכרח שיש לערב את הדם כדי שלא תהיה יותר מנתינה אחת.

תַּנְיָא דְּלָא כְּשִׁנּוּיָין: ״וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר״ – שֶׁיִּהְיוּ מְעוֹרָבִין, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה.

ומעירים: תניא דלא כשנויין [שנויה ברייתא שלא כתירוצנו], אלא כפי שהנחנו מתחלה. ששנינו: נאמר: "ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח סביב" (ויקרא טז, יח) ללמד: שיהיו דם הפר והשעיר מעורבין, אלו דברי ר' יאשיה,