רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסְרִין. אַלְמָא: אֵין בְּרֵירָה.

ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון אוסרין. אלמא [מכאן] שלדעת ר' יהודה אין ברירה.

מִמַּאי? דִּילְמָא שָׁאנֵי הָתָם כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא; אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי מֵאִיר: אִי אַתָּה מוֹדֶה שֶׁמָּא יִבָּקַע הַנּוֹד וְנִמְצָא שׁוֹתֶה טְבָלִים לְמַפְרֵעַ? וְאָמַר לָהֶם: לִכְשֶׁיִּבָּקַע.

ודוחים: ממאי [ממה] מסיק אתה מסקנה זו? דילמא שאני התם [שמא שונה שם] כדקתני טעמא [כמו ששנוי שם הטעם] אמרו לו חכמים אלו לר' מאיר: אי אתה מודה שמא יבקע הנוד לפני שיוציא מן התערובת את חלקי התרומה והמעשרות וישפך הכל לפני הפרשה ונמצא שותה טבלים למפרע, ואין איפוא לסמוך על הפרשה שעדיין לא נעשתה בפועל. ואמר להם: אין אני חושש לכך, כי לכשיבקע אכן תהיה בעיה, אולם אין אנו צריכים לחשוש לכגון זה. ואם כן, מכאן אין להוכיח שר' יהודה סבור שאין ברירה.

אֶלָּא, מִדְּתָנֵי אַיּוֹ. דְּתָנֵי אַיּוֹ, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין אָדָם מַתְנֶה עַל שְׁנֵי דְבָרִים כְּאֶחָד.

אלא ממקום אחר נוכיח שלדעת ר' יהודה אין ברירה, מדתני [ממה ששנה החכם] איו. דתני [ששנה החכם] איו: ר' יהודה אומר: אין אדם מתנה בעירוב על שני דברים כאחד. כלומר: אין אדם רשאי לעשות בערב שבת עירוב תחומין לשני כיוונים שונים, מתוך כוונה שלמחרת אם יגיעו שני חכמים לשני הכיוונים יחליט אז את דברי איזה חכם רצונו לשמוע ויברר לאיזה משני הכיוונים תחום שבת שלו.

אֶלָּא, אִם בָּא חָכָם לַמִּזְרָח – עֵירוּבוֹ לַמִּזְרָח, לַמַּעֲרָב – עֵירוּבוֹ לַמַּעֲרָב. אֲבָל לְכָאן וּלְכָאן – לֹא.

אלא, דבר זה הותר לו: שאם חושש לביאת חכם אחד, אלא שאינו יודע לאיזה צד יבוא, מערב לשני כיוונים ומתנה: אם בא חכם זה למזרח — עירובו למזרח, ואם יבוא החכם למערב — עירובו למערב. אבל לכאן ולכאן — לא.

וְהָוֵינַן בָּהּ: מַאי שְׁנָא לְכָאן וּלְכָאן דְּלֹא – דְּאֵין בְּרֵירָה.

והוינן בה [והיינו עוסקים ומתקשים בה] במקומה בסוגיה זו: מאי שנא [במה שנה] לכאן ולכאן שלא, מפני שהוא סבור שאין ברירה, ואין אומרים שהוברר הדבר לאחר מעשה שהמקום בו הלך הוא המקום שבחר מתחילה.

לְמִזְרָח וּמַעֲרָב נַמִי – אֵין בְּרֵירָה!

אולם אם כן למזרח ומערב נמי [גם כן] אין ברירה, ומדוע אם חושש לביאת חכם אחד ומתנה שאם בא חכם זה למזרח יהיה עירובו למזרח —

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּשֶׁכְּבָר בָּא חָכָם.

כשר עירובו למזרח, אפילו לדעת ר' יהודה? ואמר ר' יוחנן: כשכבר בא חכם. כלומר: כאן מדובר במקרה שהחכם כבר הגיע ביום שישי מבעוד יום לאחד מצידי העיר, אלא שהמניח את העירוב איננו יודע עדיין לאיזה צד הגיע, ולכן איננו יודע לאיזה צד לערב. ואם כן, אכן חל העירוב לצד אחד בלבד, ובשעת הנחת העירוב כבר היה צד זה מוחלט וקבוע, אלא שהמניח את העירוב לא ידע על כך, ובמקרה זה מודה ר' יהודה.

וְהָשְׁתָּא דְּאָמְרִינַן לְרַבִּי יְהוּדָה אֵין בְּרֵירָה, הָא כְּתִיבָה אִית לֵיהּ. יוֹם הַכִּפּוּרִים נַמִי, נַעֲבֵיד תְּרֵי, וְנִכְתּוֹב עֲלַיְיהוּ!

הרי שבכלל לדעת ר' יהודה אין ברירה, ולפי זה אפשר להסביר את חששו מפני התערובת בשופרות של קיני חובה, ושואלים: והשתא דאמרינן [עכשיו שאמרנו] והוכחנו כי לר' יהודה אין ברירה, הא [הרי] כתיבה והסתמכות על הדברים הכתובים אית ליה [יש לו] כמו שהוכחנו מענין השופרות, אם כן יום הכפורים נמי [גם כן] נעביד תרי [נעשה שני כנים] ונכתוב עלייהו [עליהם] איזהו לדם הפר ואיזהו לדם השעיר!

מִשּׁוּם חוּלְשָׁא דְּכֹהֵן גָּדוֹל לָאו אַדַּעֲתֵיהּ. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, בְּלֹא כְּתִיבָה נַמִי; הַאי – נָפֵישׁ, וְהַאי – זוּטָר.

ומשיבים: משום חולשא [חולשתו] של הכהן הגדול שצם וכל עבודת היום עליו לאו אדעתיה [אין דעתו לכך] והוא עשוי להתבלבל. דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך] שאנו חוששים כאן מפני חולשתו של הכהן הגדול, הלא בלא כתיבה נמי [גם כן] אין מקום לטעות, שכן האי [מזרק זה] שמקבל בו דם הפר הוא נפיש [גדול] והאי [וזה] של השעיר זוטר [קטן].

וְכִי תֵּימָא לָא מְקַבֵּיל לֵיהּ כּוּלֵּיהּ – וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה: הַשּׁוֹחֵט צָרִיךְ שֶׁיְּקַבֵּל אֶת כָּל דָּמוֹ שֶׁל פַּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֶת כָּל דַּם הַפָּר יִשְׁפּוֹךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ״.

וכי תימא לא מקביל ליה כוליה [ואם תאמר שמא אינו מקבל את דם הפר כולו] אלא רק מקצתו, ונמצא ששני המזרקים שווים בגודלם. אולם, והאמר [והרי אמר] רב יהודה: השוחט צריך שיקבל את כל דמו של הפר, שנאמר: "ואת כל דם הפר ישפך אל יסוד מזבח העלה" (ויקרא ד, ז).

וְכִי תֵּימָא: דִּילְמָא מִשְׁתַּפֵּיךְ מִינֵּיהּ – הַאי חִיוֵּר וְהַאי סוּמָּק. אֶלָּא, מִשּׁוּם חוּלְשָׁא דְּכֹהֵן גָּדוֹל לָאו אַדַּעֲתֵיהּ. הָכָא נַמִי: מִשּׁוּם חוּלְשָׁא דְּכֹהֵן גָּדוֹל לָאו אַדַּעֲתֵיהּ.

וכי תימא [ואם תאמר]: דילמא משתפיך מיניה [שמא ישפך ממנו] ועל ידי כך משתווה כמות הדם במזרקים, אולם גם אז אין לטעות האי חיור [זה דם השעיר, לבן, בהיר] ביחס לדם הפר, והאי סומק [וזה דם הפר אדום וכהה ממנו]. אלא, על כרחך אתה צריך לומר כי משום חולשא [חולשתו] של הכהן גדול לאו אדעתיה [אין דעתו לכך]. הכא נמי [כאן גם כן] גם אם יכתוב, לא יועיל הדבר, שמשום חולשתו דכהן גדול לאו אדעתיה [אין דעתו לכך].

הַהוּא דְּנָחֵית קַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר: יָצָא וְהִנִּיחוֹ עַל כַּן שֵׁנִי שֶׁבַּהֵיכָל, נָטַל דַּם הַפָּר וְהִנִּיחַ דַּם הַשָּׂעִיר.

מסופר: ההוא דנחית קמיה [אדם אחד ירד להתפלל לפני התיבה לפני] רבא ביום הכיפורים, והיה אומר בשעת התפילה את סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, ואמר: יצא והניחו על כן שני שבהיכל, נטל דם הפר ממקומו, והניח במקומו דם השעיר.

אֲמַר לֵיהּ: חֲדָא כְּרַבָּנַן וַחֲדָא כְּרַבִּי יְהוּדָה?! אֵימָא: הִנִּיחַ דַּם הַשָּׂעִיר וְנָטַל דַּם הַפָּר.

אמר ליה [לו]: חדא [אחת] כשיטת רבנן [חכמים] וחדא [ואחת] כשיטת ר' יהודה?! שכדברי חכמים היה כל אחד מאלה על כן מיוחד בהיכל, וכדברי ר' יהודה היה צריך ליטול קודם את דם הפר ואחר כך להניח את דם השעיר. אלא אימא [אמור] ותקן שיהא הדבר כדברי חכמים לגמרי: הניח דם השעיר על הכן המיוחד לו, ונטל דם הפר מן הכן השני .

״וְהִזָּה מִמֶּנּוּ עַל הַפָּרוֹכֶת כְּנֶגֶד אָרוֹן מִבַּחוּץ״. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? כְּשֵׁם שֶׁמַּזֶּה לִפְנַי לִפְנִים – כָּךְ מַזֶּה בַּהֵיכָל.

נאמר במשנה כי הזה הכהן ממנו, מן הדם על הפרכת כנגד ארון מבחוץ. תנו רבנן [שנו חכמים]: "וכיפר על הקודש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם וכן יעשה לאהל מועד השוכן איתם בתוך טומאותם" (ויקרא טז, טז), פסוק זה מה תלמוד לומר? — כשם שמזה לפני לפנים בקודש הקדשים כך מזה בהיכל ("אוהל מועד") על הפרוכת.

מַה לִּפְנַי לִפְנִים – אַחַת לְמַעְלָה וְשֶׁבַע לְמַטָּה מִדַּם הַפָּר, כָּךְ מַזֶּה בַּהֵיכָל. וּכְשֵׁם שֶׁלִּפְנַי לִפְנִים אַחַת לְמַעְלָה וְשֶׁבַע לְמַטָּה מִדַּם הַשָּׂעִיר – כָּךְ מַזֶּה בַּהֵיכָל. ״הַשּׁוֹכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טוּמְאֹתָם״ – אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת שֶׁהֵן טְמֵאִים שְׁכִינָה עִמָּהֶם.

ועוד: מה בהזאתו לפני לפנים הזאה אחת למעלה ושבע למטה מדם הפר — כך מזה בהיכל. וכשם שלפני לפנים מזה אחת למעלה ושבע למטה מדם השעיר, כך מזה גם בהיכל. נאמר שם עוד: "השכן אתם בתוך טמאתם" (ויקרא טז, טז) — דבר זה בא ללמדנו כי אפילו בשעה שהן טמאים — שכינה עמהם.

אֲמַר לֵיהּ הַהוּא צְדוֹקִי לְרַבִּי חֲנִינָא:

אגב הזכרת פסוק זה, מביאים מה שאמר ליה [לו] ההוא מינא [מין אחד] לר' חנינא: