חזור
יומא
דף נה:לֵית לֵיהּ כְּתִיבָה. דִּתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיָה שָׁם אֶלָּא כַּן אֶחָד בִּלְבַד. תְּרֵי מַאי טַעְמָא לֹא – מִשּׁוּם דְּמִחַלְפֵי, וְנַעֲבֵיד תְּרֵי וְלִיכְתּוֹב עֲלַיְיהוּ הֵי דְּפַר וְהֵי דְּשָׂעִיר! אֶלָּא: לְרַבִּי יְהוּדָה לֵית לֵיהּ כְּתִיבָה.
לית ליה [אין לו] כתיבה, כלומר: לדעתו אין לסמוך על כתיבה שעל גבי דבר במקום שאפשר לטעות. דתנן [שכן שנינו במשנה]: ר' יהודה אומר: לא היה שם בבית המקדש ביום הכיפורים אלא כן אחד בלבד להנחת הדם. תרי מאי טעמא [שני כנים מה הטעם] לא היו עושים — משום דמחלפי [שהם מתחלפים] זה בזה, ושמא יקח דם השעיר במקום דם הפר. והרי אפשר ונעביד תרי [ושנעשה שני כנים] וליכתוב עלייהו [ושיכתוב עליהם] הי [איזה] של פר והי [ואיזה] של שעיר. אלא, על כרחך לר' יהודה לית ליה [אין לו] כתיבה, שלדעתו אין כתיבה מועילה במקום שאפשר לטעות.
רש"י
לית ליה כתיבה אין סומכין על כך דזמנין דלאו אדעתיה לעיוני בכתבא:
משום דמחלפי אי עביד תרי מניח מזרק השעיר על זה ושל פר על זה וכשבא לקחת את דם הפר פעמים שנתחלף לו ונוטל את של שעיר הלכך כי ליכא אלא חד לא מנח האי עד דשקיל האי ונמצאו העבודות כסדרן של שעיר אחר פר בפנים ושל פר אחריה בהיכל ואחר כך של שעיר:
מֵיתִיבִי: שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שׁוֹפָרוֹת הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, וְהָיָה כָּתוּב עֲלֵיהֶן: תִּקְלִין חֲדַתִּין, וְתִקְלִין עַתִּיקִין, וְקִינִּין, וְגוֹזְלֵי עוֹלָה, וְעֵצִים, וּלְבוֹנָה, וְזָהָב לְכַפּוֹרֶת, וְשִׁשָּׁה לִנְדָבָה.
מיתיבי [מקשים] על מסקנא זו ממה ששנינו שלש עשרה שופרות (קופות) היו במקדש, והיה כתוב עליהן: על אחת תקלין חדתין [שקלים חדשים], שבהם היו נותנים את השקלים שהביאו בשנה זו כדינם. ותקלין עתיקין [ושקלים ישנים] של השנה שעברה, שמשום מה לא הגיעו לתעודתם בזמנן, וקינין כלומר קרבנות חובה של זוג תורים או בני יונה, ועוד אחד של גוזלי עולה, וקופה למי שרוצה להתנדב עצים, וקופה למי שרוצה להתנדב לבונה, וקופה של המתנדבים זהב לכפורת, וששה נוספי שהיו מיועדים לנדבה מכל הסוגים.
רש"י
תקלין חדתין על האחד תקלין עתיקין על השני קינין על השלישי גוזלי עולה על הרביעי עצים על החמישי לבונה על הששי זהב לכפורת על השביעי וששה היה כתוב עליהן נדבה:
וששה לנדבה לקיץ המזבח לתת לתוכן מעות שלוקחין מכל הרועות של מותר אשמות וחטאת ששנינו בהן ירעה וימכר ויפלו דמיו לנדבה ובפרק בתרא דמנחות (דף קז:) ששה שופרות כנגד ששה בתי אבות שבכל משמר ומשמר וכל אחד ואחד מכיר את של יומו ואם היה מזבח בטל ביומו שאין איש מביא קרבנות לוקחין בני בית אב מעות שופר שלהן ולוקחין מהן עולות והוא קיץ המזבח שמע מינה מיהת דר' יהודה אית ליה כתיבה דקתני והיה כתוב עליהן:
תִּקְלִין חֲדַתִּין – אֵלּוּ שְׁקָלִים שֶׁל כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה, תִּקְלִין עַתִּיקִין – מִי שֶׁלֹּא שָׁקַל אֶשְׁתָּקַד יִשְׁקוֹל לַשָּׁנָה הַבָּאָה, קִינִּין – הֵן תּוֹרִין, גּוֹזְלֵי עוֹלָה – הֵן בְּנֵי יוֹנָה, וְכוּלָּן עוֹלוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה!
ומסבירים: תקלין חדתין [שקלים חדשים] — אלו שקלים של כל שנה ושנה הבאים בזמנן, תקלין עתיקין [ושקלים ישנים] — מי שלא שקל אשתקד, ישקול לשנה הבאה. קינין — הן תורין שמביאים לקרבן, גוזלי עולה — הן בני יונה, וכולן עולות, דברי ר' יהודה. שהרי לדעתו לא היו עושים שופר לקיני חובה, שהם חטאת ועולה, מפני התערובות כאמור. על כל פנים משמע מכאן כי ר' יהודה סומך על הכתיבה שהיתה על כל קופה וקופה! ואם כן נשארו דברי ר' יהודה בחשש "מפני התערובות" צריכים לימוד.
רש"י
תקלין חדתין אלו שקלים של כל שנה ושנה מי שעליו להביא שקלי שנה זו שלא הביאן באדר מביאן כל שעה שירצה ונותנם בשופר של תקלין חדתין והגזברים נותנים אותן בלשכה ותורמין מהם שלש הקופות בפרוס הפסח ובפרוס העצרת ובפרוס החג:
ישקול לשנה הבאה ונותנן לשופר של תקלין עתיקין והגזברין נותנים אותן לשירי לשכה של אשתקד שמהן בונים חומת העיר ומגדלותיה כדתנן בשקלים (פ"ד משנה ב):
קינין הן תורין ממעות שבו אין לוקחין אלא תורין:
כולן עולות ר' יהודה לטעמיה דאמר לא היו שופרות לקיני חובה ועצים ולבונה וזהב לכפורת מפרש במס' שקלים (פ"ו מ"ו) המתנדב עצים נותן מעות לאותו שופר ולא יפחות משני גזירין והמתנדב לבונה מביא מעות ונותן לתוך שופר לבונה ולוקחים מהן לבונה ומקטירין אותן נדבה על המזבח החיצון זהב לכפורת המתנדב זהב נותן מעות לתוך שופר ולוקחין מהן זהב לכלי שרת והן המזרקות הקרויין כפורי זהב בעזרא ודברי הימים (א כח):
תוספות
קינין הן תורין המתנדב תורין מביא ונותן בשופר שכתוב עליו קינין והמתנדב בני יונה נותן מעות לתוך שופר שכתוב בו גוזלי עולה:
כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר, אָמְרִי בְּמַעֲרָבָא: גְּזֵירָה מִשּׁוּם חַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ. וּמִי חָיְישִׁינַן? וְהָתְנַן: הַשּׁוֹלֵחַ חַטָּאתוֹ מִמְּדִינַת הַיָּם – מַקְרִיבִין אוֹתָהּ, בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּים.
כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: אמרי במערבא [אומרים בארץ ישראל] מה שאמרו "תערובות" הוא גזירה משום חטאת שמתו בעליה. שחטאת כזו דינה שהיא מתה, ויש לחשוש שמא מת בינתים אחד מן המנדבים לקופת קרבנות חטאת, ואם כן יש שם קרבן אחד שאינו ראוי. ושואלים: ומי חיישינן [והאם חוששים אנו] למותו של אדם שנדב? והתנן [והרי שנינו במשנה]: השולח חטאתו ממדינת הים שמגיעה החטאת לאחר זמן — מקריבין אותה חטאת עבורו בחזקת שהוא קיים (חי) ואין חוששים שמא מת בינתיים. משמע שאין חוששים למיתה!
רש"י
גזירה משום חטאת שמתו בעליה שמא מת אחד מן הבעלים שנתנו מעות בשופר וכיון דיש בהן חטאות הוה להו מעות חטאת שמתו בעליה והן הולכות לים המלח ונמצאו מעורבות עם הכשרות ופוסלות אותן והיינו מפני התערובות:
תוספות
והתנן השולח חטאתו ממדינת היום מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים תימה לי והאמר התם בפרק כל הגט (גיטין דף כח.) בגמ' לא שנו אלא שלא הגיע לגבורות אבל הגיע לגבורות לא ואם כן נימא דמשום דילמא איכא זב וזבה ומצורע ומטמא מקדש ושמיעת קול וביטוי שפתים שהגיעו לגבורות דחיישינן בהו שמא ימות אחד מהם וי"ל דאינו סברא דליחוש כולי האי דלא שכיחא הוא אי נמי יש לומר דהא דקאמר התם אבל הגיע לגבורות לא ה"מ במביא גט משום חומר דאשת איש אבל בשולח חטאתו אין חילוק בין הגיע ללא הגיע ותדע דאמתני' דהמביא גט קאמר לה התם ולא אמתניתין דהשולח חטאתו:
אֶלָּא: מִשּׁוּם חַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ וַדַּאי. וְנִבְרוֹר אַרְבָּעָה זוּזֵי, וְנִשְׁדֵי בְּמַיָּא, וְהָנָךְ נִישְׁתְּרוּ. רַבִּי יְהוּדָה לֵית לֵיהּ בְּרֵירָה.
אלא כך יש לומר: שחשש ר' יהודה משום חטאת שמתו בעליה ודאי. שמא יתברר בודאות שאכן מת אחד מאלו שהכניסו כסף לחטאת העוף. ושואלים: והרי גם לזה יש תקנה: ונברור ארבעה זוזי [זוזים] שהם דמי קן אחד ונשדי במיא [ונזרקם למים] לאיבוד, ונאמר: שאותו כסף שהוצאנו הוא הוא הכסף שהיה של החטאת שמתו בעליה, והנך נישתרו [וההם, השאר, יותרו], ונאמר שהתברר הדבר למפרע, שכסף זה היה המיועד לצורך זה. ומשיבים: ר' יהודה לית ליה [אין לו] דין זה של ברירה, שלדעתו אין מקבלים את ההנחה שדבר שלא היה ברור בשעתו מתברר לאחר מעשה, ולכן אינו יכול לסמוך על תקנה זו.
רש"י
שמתו בעליה ודאי שאנו יודעין בו שמת משנתן מעות לשופר ועדיין לא קרבן:
ונברור ארבע זוזי דמי החטאת וזוזי פשיטי קאמר זוזי מדינה שיש ח' מהן בזוזי צורי והן דמי פרידה אחת דתנן עמדו קינין בו ביום ברבעתים (כריתות ח.) והרובע הוא חצי דינר צורי שהוא ארבעה זוזי מדינה:
לית ליה ברירה לא סמכינן אברירה למשרי איסורא:
תוספות
אלא בחטאת שמתו בעליה ודאי תימה מאי טעמא הדר ביה לימא לעולם טעמא דילמא ימות אחד מהן והא דתנן מקריבין אותן בחזקת שהוא קיים הא אמר התם שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן דהא חזינן דחייש רבי יהודה לבקיעת הנוד וי"ל כיון דשמא מת לא חיישינן אם כן נעביד שופרות לקיני חובה וכל שעתא ושעתא לישתרי לאקרובי כיון דשמא מת לא חיישינן ולא דמי לההיא דפרק כל הגט (גם זה שם) דהרי זה גיטך קודם למיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד משום שמא ימות דהתם כי אמרינן שמא ימות בזאת השעה אסורה לאכול שהרי אמר שעה אחת קודם למיתתו אבל הכא לא הויא חטאת שמתו בעליה אלא לאחר מיתה מיד ממש ואם כן אפילו כי אמר כל שעתא שמא ימות בזו השעה השתא מיהא לא שכיב ושרי לאקרובי':
ונברור ד' זוזי פירש רש"י משום דאמר פרק קמא דכריתות (דף ח.) ועמדו קינין בו ביום ברבעתים וד' זוזי הם דמי החטאת משמע מתוך פי' דבעי למימר דשני הפרדים עמדו ברובע שלם שזהו דינר צורי שהם ח' זוזי מדינה נמצא החטאת בד' זוזי ובספ"ב דכריתות (דף י:) אינו משמע כן דקאמר מדחס רחמנא עליה בדלות חד משיתסר בעשירות דבעשירות מייתי כשבה או שעירה בסלע ובדלות ברבעתים בדלי דלות נמי מייתי חד מי"ו דדלות אלמא רבעתים רובע דינר קאמר דהיינו חד מי"ו בסלע והא דנקט הכא ד' זוזי לאו דוקא קאמר אלא אורחיה דגמרא הוא למימר הכי וכי האי גוונא איכא בערכין בפרק המקדיש שדהו (ערכין דף כט.) גבי ההוא גברא דאחרמינהו לניכסיה אתא לקמיה דרב יהודה אמר ליה זיל שקול ארבע זוזי אחיל עלייהו ושדי בנהרא וכן בפרק כל הצלמים (ע"ז דף מט:) ההוא גברא דאיערב ליה חביתא דחמרא דאיסורא בחמריה אתא לקמיה דרב חסדא אמר ליה זיל שקול ד' זוזי ושדי בנהרא:
מְנָא לָן? אִילֵימָא מֵהָא דִּתְנַן: הַלּוֹקֵחַ יַיִן מִבֵּין הַכּוּתִיִּים עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה, עוֹמֵד וְאוֹמֵר: שְׁנֵי לוּגִּין שֶׁאֲנִי עָתִיד לְהַפְרִישׁ – הֲרֵי הֵן תְּרוּמָה,
ושואלים: מנא לן [מניין לנו] שזו אכן שיטת ר' יהודה? אילימא מהא [אם תאמר מזו] דתנן [ששנינו במשנה]: הלוקח יין מבין הכותיים (השומרונים) שאינם מעשרים כהלכה ויש לחשוש שהיין אינו מעושר, והיה זה ערב שבת עם חשכה שאין לו זמן להפריש לפני השבת ולהניח כל חלק מופרש למקום הראוי לו — כך הוא עושה, אם היו אלה למשל מאה לוגין יין, עומד ואומר: שני לוגין שאני עתיד להפריש לאחר השבת הרי הן מעכשיו מוקדשין בקדושת תרומה כי המידה הבינונית של תרומה היא אחד מחמישים, שני לוגין ממאה.
רש"י
הלוקח יין מבין הכותיים קודם שגזרו עליהם ואין לו כלים להפריש לתוכן תרומות ומעשרות:
הרי הן תרומה בתוכו:
תוספות
הלוקח יין מבין הכותיים דתניא גרסינן ולא גרסינן דתנן שאינה משנה בשום מקום ובמסכת דמאי פ"ז (משנה ד) יש משנה אחת שלא נשנו בה אלא דברי רבי מאיר סתמא ואע"ג דרבי מאיר גזר על יינן בפרק קמא דחולין (דף ו.) הכא קודם גזירה איירי ור' יוסי ור' שמעון אף על גב דסבירא להו במנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף סו:) תורמין משל כותים על של נכרים ומשל נכרים על של כותים דכותים גרי אריות הן מכל מקום כיון דפורשין מע"ז יותר מנכרים ומחזיקין בתורה שבכתב גם את אלהיהם אינם עובדים כמו שהיו עושין בבית ראשון משום הכי כשגזרו על סתם יינן של נכרים לא גזרו על של כותיים אף על פי שגזרו על פיתן כמו לר"מ קודם שגזר עליהם שהיה יינן מותר ופיתן אסור אי נמי הכא מיירי במטהר יינו ודוקא נקט מבין הכותים אבל מבין עם הארץ דין אחר יש לו כדקתני במס' דמאי בסיפא דבדמאי לא קתני שני לוגין שאני עתיד להפריש לפי שעמי הארץ לא נחשדו על התרומה כדאיתא בשלהי מסכת סוטה (דף מח.) אף על גב דאמר בפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מז:) הני כותאי עשורי מעשרי דבמאי דכתב באורייתא מזהר זהירי הני מילי כשהם בעצמם אוכלין אבל כשמוכרין לאחרים לא חיישי על לפני עור לא תתן מכשול ואף על פי שאינן חשודים על הגזל עמי הארץ נמי לא חשידי על הגזל ואפילו הכי חשידי על המעשרות דלא חשיב להו גזל לפי שהוא ממון שאין לו תובעין ועוד כל כמה דלא הופרש לא חשיב להו גזל ועוד סומכים הכותים אהא דדרשינן פרק השוכר את הפועלים (ב"מ דף פח:) ואכלת ולא מוכר עוד יש חילוק אחר בין דמאי לודאי דבדמאי קתני שאני עתיד להפריש למחר ובודאי לא קתני למחר לפי שבערב שבת איירי כמו שפירש רש"י וכמו שמוכחת הרישא במסכתא דמאי ובשבת לא מצי להפריש ואע"ג דדמאי נמי אין מפרישין אותו בשבת אלא בספק חשיכה כדתנן פרק במה מדליקין (שבת דף לד.) ובמסכת דמאי (פ"א משנה ד) נמי תנן כי האי גוונא ומייתינן לה פרק במה מדליקין (שבת דף כג.) הדמאי מפריש אותו ערום ובין השמשות אבל בשבת לא ה"מ היכא דלא קרא שם מבעוד יום אבל ודאי אפילו קרא לו שם מערב שבת אסור להפרישו בשבת עוד חילוק אחר דגבי דמאי קתני ושאר מעשר סמוך לו זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו פי' מדה אחת שאני עתיד להפריש יש למחר יהא מעשר ושאר מעשר דהיינו ט' יהא סמוך לו אותה מדה שעשיתי תחילה מעשר יהא תרומת מעשר על הט' ומפריש למחר אותה מדה של תרומת מעשר ושותה הכל ואפילו אותם התשעה שהן מעשר למאן דאמר מעשר ראשון מותר לזרים ולרבי מאיר דאמר אסור לזרים אם הוא לוי שותהו אבל בודאי לא יועיל לו שהרי אינו יכול להפריש אותה מדה בשבת ובלא הפרשה אינו יכול לשתות אותם התשעה כדקתני אי אתה מודה שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע ואם כן אם היה שותה המעשר כל כמה דלא הופרש הוה ליה כבקיעת הנוד אי נמי בודאי טבל הוא זקוק ליתן המעשר ללוי לקיים מצות נתינה עוד יש חילוק דגבי דמאי קתני מעשר שני בצפונו או בדרומו וגבי כותים לא קתני אלא תשעה מעשר שני ואין קובע להם מקום והיינו טעמא דקביעת מקום הוי כמו הפרשה ובבין השמשות איירי כדקתני בתוספתא (דדמאי פ"ח) וקדש עליו היום ובספק חשיכה מעשרין את הדמאי לא את הודאי ומהאי טעמא נמי לא קתני גבי כותים כדקתני התם ומחולל על המעות אלא ומיחל ושותה מיד פי' מתחיל או כמו שפירש הר"ר משולם זצ"ל ומיהל בה"י מזוג מלשון סבאך מהול במים (ישעיהו א׳:כ״ב) אבל לחלל אינו יכול כיון שלא קבע לו מקום כדתניא בתוספתא דמסכת מעשר שני [פ"ג] מע"ש שבחפץ זה יהא מחולל על איסר זה ולא קבע לו מקום ר' שמעון אומר קרא שם וחכ"א עד שיאמר לצפונו או לדרומו ומייתי התם עובדא דרשב"ג ורבי יהודה ורבי יוסי שנכנסו אצל בעל הבית אחד בכזיב והיה מחלל בענין זה ואמרו לו צא ואכול מעותיך השכרת מעות איבדת נפשות ואפילו רבי שמעון דאמר קרא שם י"ל דמיירי כגון שאמר בתוכו דחשיב כקביעות מקום דהוי כעין פלוגתייהו דפליגי במסכת תרומות (פ"ג משנה ה) ומייתי לה בפרק בכל מערבין (עירובין דף לז:) האומר תרומת הכרי זה בתוכו רבי שמעון אומר קרא שם ומפרש התם דכי אמר בתוכו כאילו אמר באמצעיתו דקבע מקום ולא כמו שפרש"י ומיחל מחלל דאינו יכול לחלל כדפרישית ועוד אם היה שותהו בחילול בלא הפרשה היה שותה טבלים למפרע כדפרישית לעיל וכן משמע הלשון דקאמר שאני עתיד להפריש אלמא כולהו צריך סופו להפריש וליכא למימר דשאני עתיד להפריש לא קאי אלא אתרומה דאי הוה חיילא בלא הפרשה אם כן היתה מדמעת ואוסרת הכל אם כן מעשר ראשון נמי (דכתיב) ביה תרומת מעשר וליכא למימר דאתרומה ומעשר ראשון קאי ולא אמעשר שני דמאיזה טעם הוה לן למימר הכי הא לא קתני אלא חדא זימנא שאני עתיד להפריש ואי קאי אתרי קאי אכולהו ועוד בתוספתא קתני עשרה הבאים אחריהם תשעה הבאים אחריהם משמע אחריהן מן החבית ומיהו ההיא ראיה דתוספתא ודמסכת תרומה יש לדחות דכיון דמזכיר סכום התרומה והמעשר חשיב קריאת שם טפי ולא בעינן קביעות מקום ואיכא נמי למאן דאמר במסכת תרומות פ' שלישי (מ"ה) [האומר] תרומת הכרי ממנו עליו קרא שם ועוד תנן במסכת מעשר שני פרק רביעי (משנה ז) הפודה מעשר שני ולא קרא שם רבי יוסי אומר דיו ומיהו שאר הקושיות קשו לפרש"י ועוד דהך משנה גופא בעיא קביעות מקום מדקתני סיפא בצפונו או בדרומו: