אֲמַרוּ לֵיהּ לְרַב יוֹסֵף: הָכִי עָבֵיד רָבָא. אֲמַר לֵיהּ: יְהֵא רַעֲוָא דְּתָרוּם רֵישָׁךְ אַכּוּלָּהּ כְּרַכָּא!

אמרו ליה [אמרו לו] לרב יוסף: הכי עביד [כך עושה] רבא, מפני שרב יוסף עיוור היה ולא ראה. אמר ליה [לו] רב יוסף: יהא רעוא דתרום רישך אכולה כרכא [יהי רצון שירום ראשך על כל העיר], שכיון שכך אתה מכבד את רבך — ראוי אתה לכבוד זה.

אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיַּפְסִיעַ שָׁלֹשׁ פְּסִיעוֹת לַאֲחוֹרָיו, וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן שָׁלוֹם. אָמַר לֵיהּ רַב מָרְדְּכַי: כֵּיוָן שֶׁפָּסַע שָׁלֹשׁ פְּסִיעוֹת לַאֲחוֹרָיו – הָתָם אִיבַּעֲיָא לֵיהּ לְמֵיקַם, מָשָׁל לְתַלְמִיד הַנִּפְטָר מֵרַבּוֹ, אִם חוֹזֵר לְאַלְתַּר – דּוֹמֶה לְכֶלֶב שֶׁשָּׁב עַל קִיאוֹ.

כיון שעסקו בענין הצורך בהליכה לאחור בעת פרידת התלמיד מן הרב, מביאים נושא דומה. אמר ר' אלכסנדרי אמר ר' יהושע בן לוי: המתפלל וסיים תפלתו צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו, ואחר כך יתן שלום שהוא כיוצא מלפני הקדוש ברוך הוא, בדרך פרידה של כבוד. אמר ליה [לו] רב מרדכי והוסיף: כיון שפסע שלש פסיעות לאחוריו — התם איבעיא ליה למיקם [שם צריך הוא לעמוד] ולא יחזור מיד. משל לתלמיד הנפטר מרבו, אם חוזר לאלתר (מיד) למקום שעמד בו דומה לכלב ששב על קיאו, ונמצא מקלקל כל מה שעשה קודם.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיַּפְסִיעַ שָׁלֹשׁ פְּסִיעוֹת לַאֲחוֹרָיו, וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן שָׁלוֹם. וְאִם לֹא עָשָׂה כֵּן – רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל. וּמִשּׁוּם שְׁמַעְיָה אָמְרוּ שֶׁנּוֹתֵן שָׁלוֹם לְיָמִין וְאַחַר כָּךְ לִשְׂמֹאל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ״ וְאוֹמֵר: ״יִפּוֹל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ״.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: המתפלל, צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו ואחר כך יתן שלום, ואם לא עשה כן — ראוי לו שלא התפלל, שהרי הראה במעשיו שאינו מכבד את הקדוש ברוך הוא. ומשום החכם שמעיה אמרו: שנותן שלום ומשתחוה תחילה לצד ימין ואחר כך לשמאל, שנאמר: "מימינו אש דת למו" (דברים לג, ב) ואומר: "יפל מצדך אלף ורבבה מימינך" (תהלים צא, ז).

מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא: אוֹרְחָא דְּמִילְּתָא הִיא לְמֵיתַב בַּיָּמִין, תָּא שְׁמַע: ״יִפּוֹל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ״.

ושואלים: מאי ואומר, כלומר מדוע הוצרך להוסיף עוד ראיה אחרת? ומשיבים: וכי תימא אורחא דמילתא היא למיתב [ואם תאמר כי דרך רגילה היא לתת] בימין, שצד זה רגילים להשתמש בו, ולא משום החשיבות שיש בדבר, על כן תא שמע [בוא ושמע] ממה שנאמר: "יפל מצדך אלף ורבבה מימינך", לומר שצד ימין הוא החשוב.

רָבָא חַזְיֵיהּ לְאַבַּיֵי דְּיָהֵיב שְׁלָמָא לִימִינָא בְּרֵישָׁא. אֲמַר לֵיהּ: מִי סָבְרַתְּ לַיָּמִין דִּידָךְ? לִשְׂמֹאל דִּידָךְ קָא אָמִינָא, דְּהָוֵי יְמִינוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא: חָזֵינָא לְהוּ לְאַבַּיֵי וְרָבָא דְּפָסְעִי לְהוּ שָׁלֹשׁ פְּסִיעוֹת בִּכְרִיעָה אַחַת.

מסופר: רבא חזייה [ראה את] אביי דיהיב שלמא לימינא ברישא [שהוא נותן שלום, משתחווה בסוף התפלה, לצד ימין תחילה] אמר ליה [לו]: מי סברת [האם סבור אתה] שצריך להשתחוות לצד ימין דידך [שלך]? לצד שמאל דידך קא אמינא [שלך אני אומר] שיש להשתחוות תחילה, משום דהוי [שהיא] ימינו של הקדוש ברוך הוא. שהרי הוא, כביכול, עומד אליך פנים אל פנים. אמר רב חייא בריה [בנו] של רב הונא: חזינא להו [ראיתי אותם] את אביי ורבא דפסעי להו [שהיו פוסעים] אותן שלש פסיעות בכריעה אחת ולא היו זוקפים קודם, שכל זה דרך הכנעה וקבלת מרות היא.

״וּמִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה בַּבַּיִת הַחִיצוֹן״. מַאי מְצַלֵּי? רָבָא בַּר רַב אַדָּא וְרָבִין בַּר רַב אַדָּא, תַּרְוַיְיהוּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמְרִי: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ שֶׁתְּהֵא שָׁנָה זוֹ גְּשׁוּמָה וּשְׁחוּנָה. שְׁחוּנָה מְעַלְּיּוּתָא הִיא?! אֶלָּא אֵימָא: אִם שְׁחוּנָה – תְּהֵא גְּשׁוּמָה.

שנינו במשנה שהיה הכהן הגדול מתפלל תפלה קצרה בבית החיצון. ושואלים: מאי מצלי [מה היה מתפלל]? רבא בר רב אדא ורבין בר רב אדא תרוייהו משמיה [שניהם משמו] של רב אמרי [היו אומרים] כך היתה תפילתו: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתהא שנה זו גשומה ושחונה (חמה). ותוהים מיד: שחונה מעליותא [מעלה] היא?! כלומר: לשם מה יש לבקש שתהא שנה חמה? אלא אימא [אמור] ותקן כך: אם שחונה היא השנה הבאה שתהא גם גשומה ולא יזיק החום ליבול.

רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא מְסַיֵּים בָּהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: לָא יַעֲדֵי עָבֵיד שׁוֹלְטָן מִדְּבֵית יְהוּדָה, וְלֹא יִהְיוּ עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין לְפַרְנֵס זֶה מִזֶּה, וְלֹא תִּכָּנֵס לְפָנֶיךָ תְּפִלַּת עוֹבְרֵי דְּרָכִים.

רב אחא בריה [בנו] של רבא מסיים בה בלשון תפילה זו משמיה [משמו] של רב יהודה: לא יעדי עביד שולטן מדבית [יסור מעשה, כח, שלטון מבית] יהודה, ולא יהיו עמך ישראל צריכין לפרנס זה מזה אלא יתפרנסו מתנובת הארץ, ולא יזדקקו לעזרת הבריות. ולא תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים ההולכים בשעת הגשם ומתפללים שיפסקו הגשמים.

רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא הֲוָה קָא אָזֵיל בְּאוֹרְחָא, שְׁדָא מִטְרָא עֲלֵיהּ. אֲמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ בְּנַחַת וַחֲנִינָא בְּצַעַר? פְּסַק מִיטְרָא. כִּי אֲתָא לְבֵיתֵיהּ אֲמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ בְּצַעַר וַחֲנִינָא בְּנַחַת. אֲתָא מִיטְרָא. אֲמַר רַב יוֹסֵף: מַאי אַהַנְיָא לֵיהּ צְלוֹתֵיהּ דְּכֹהֵן גָּדוֹל לְגַבֵּי רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא.

מסופר: ר' חנינא בן דוסא הוה קא אזיל באורחא [היה מהלך בדרך] שדא מטרא עליה [ירד המטר עליו] אמר: רבונו של עולם! כל העולם כולו בנחת, וחנינא בצער. פסק מיטרא [פסק המטר] כי אתא לביתיה [כאשר בא לביתו] אמר: רבונו של עולם! כל העולם כולו בצער שאין גשמים, וחנינא בנחת. אתא מיטרא [בא הגשם בחזרה]. אמר ר' יוסף: מאי אהניא ליה צלותיה [מה הועילה לו תפילתו של] הכהן גדול לגבי ר' חנינא בן דוסא שלמרות תפילת הכהן הגדול בקודש, גדולה קדושתו של ר' חנינא בן דוסא שהקדוש ברוך הוא עושה לו רצונו. שנינו במשנה כי לא היה הכהן הגדול מאריך בתפילתו.

תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּכֹהֵן גָּדוֹל אֶחָד שֶׁהֶאֱרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ, וְנִמְנוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים לִיכָּנֵס אַחֲרָיו. הִתְחִילוּ הֵם נִכְנָסִין וְהוּא יוֹצֵא. אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי מָה הֶאֱרַכְתָּ בִּתְפִלָתְךָ? אָמַר לָהֶם: קָשֶׁה בְּעֵינֵיכֶם שֶׁהִתְפַּלַּלְתִּי עֲלֵיכֶם, וְעַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁלֹּא יֵחָרֵב. אָמְרוּ לוֹ: אַל תְּהִי רָגִיל לַעֲשׂוֹת כֵּן, שֶׁהֲרֵי שָׁנִינוּ: לֹא הָיָה מַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַבְעִית אֶת יִשְׂרָאֵל.

ותנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: מעשה בכהן גדול אחד שהאריך בתפלתו, ונמנו (החליטו) אחיו הכהנים ליכנס אחריו שמא מת או התעלף ויש להוציאו. התחילו הם נכנסין והוא יוצא. אמרו לו: מפני מה הארכת בתפלתך? אמר להם: ומדוע לא, וכי קשה בעיניכם שהתפללתי עליכם ועל בית המקדש שלא יחרב? אמרו לו: אל תהי רגיל לעשות כן, שהרי שנינו: לא היה מאריך בתפלתו כדי שלא להבעית (להפחיד) את ישראל שמא מת שם.

מתני׳ מִשֶּׁנִּיטַּל אָרוֹן, אֶבֶן הָיְתָה שָׁם מִימוֹת נְבִיאִים רִאשׁוֹנִים וּשְׁתִיָּיה הָיְתָה נִקְרֵאת, גָּבוֹהַּ מִן הָאָרֶץ שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת, וְעָלֶיהָ הָיָה נוֹתֵן. נָטַל אֶת הַדָּם מִמִּי שֶׁהָיָה מְמָרֵס בּוֹ, נִכְנַס לְמָקוֹם שֶׁנִּכְנַס וְעָמַד בַּמָּקוֹם שֶׁעָמַד, וְהִזָּה מִמֶּנּוּ אַחַת לְמַעְלָה וְשֶׁבַע לְמַטָּה.

משניטל ארון הקודש בגלות, אבן היתה שם בקודש הקדשים מימות נביאים הראשונים, דוד ושמואל שיסדו את המקדש, ואבן זו "שתייה" היתה נקראת, והיתה גבוה מן הארץ שלש אצבעות ועליה היה נותן את הקטורת. לאחר שיצא הכהן הגדול מקודש הקדשים נטל את הדם של פר החטאת ממי שהיה ממרס בו שלא יקרוש, ונכנס שוב למקום שנכנס בקודש הקדשים ועמד במקום שעמד קודם בהקטרת הקטורת, בין הבדים, והזה ממנו מן הדם, הזאה אחת למעלה ושבע הזאות למטה.

וְלֹא הָיָה מִתְכַּוֵּון לְהַזּוֹת לֹא לְמַעְלָה וְלֹא לְמַטָּה אֶלָּא כְּמַצְלִיף. וְכָךְ הָיָה מוֹנֶה: אַחַת, אַחַת וְאַחַת, אַחַת וּשְׁתַּיִם, אַחַת וְשָׁלֹשׁ, אַחַת וְאַרְבַּע, אַחַת וְחָמֵשׁ, אַחַת וָשֵׁשׁ, אַחַת וָשֶׁבַע. יָצָא וְהִנִּיחוֹ עַל כַּן הַזָּהָב שֶׁבַּהֵיכָל.

ולא היה מתכוון להזות לא למעלה ממש ולא למטה ממש אלא כמצליף בשורה אחת, זו מתחת לזו. וכך היה מונה בהזאותיו, שלא יטעה: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע. יצא משם והניחו לדם שנשאר על כן הזהב שבהיכל.

הֵבִיאוּ לוֹ אֶת הַשָּׂעִיר, שְׁחָטוֹ, וְקִבֵּל בַּמִּזְרָק אֶת דָּמוֹ, נִכְנַס לַמָּקוֹם שֶׁנִּכְנַס, וְעָמַד בַּמָּקוֹם שֶׁעָמַד, וְהִזָּה מִמֶּנּוּ אַחַת לְמַעְלָה וְשֶׁבַע לְמַטָּה. וְכָךְ הָיָה מוֹנֶה: אַחַת, אַחַת וְאַחַת, אַחַת וּשְׁתַּיִם, וכו׳. יָצָא וְהִנִּיחוֹ עַל כַּן הַזָּהָב הַשֵּׁנִי שֶׁבַּהֵיכָל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיָה שָׁם אֶלָּא כַּן אֶחָד בִּלְבַד. נָטַל דַּם הַפָּר וְהִנִּיחַ דַּם הַשָּׂעִיר,

הביאו לו את השעיר החטאת לה', שחטו, וקבל במזרק את דמו, נכנס למקום שנכנס בקודש הקדשים ועמד במקום שעמד, והזה ממנו אחת למעלה ושבע למטה, וכך היה מונה, כדרך שמנה בדם הפר: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים וכו' יצא והניחו גם הוא על כן הזהב השני שהיה בהיכל. ר' יהודה אומר: לא היה שם אלא כן אחד בלבד, ועליו היו מניחים את שני הבזיכים, וכך היה עושה: נטל דם הפר מן הכן והניח דם השעיר במקומו

וְהִזָּה מִמֶּנּוּ עַל הַפָּרוֹכֶת שֶׁכְּנֶגֶד הָאָרוֹן מִבַּחוּץ, אַחַת לְמַעְלָה וְשֶׁבַע לְמַטָּה, וְלֹא הָיָה מִתְכַּוֵּון וכו׳, וְכָךְ הָיָה מוֹנֶה וכו׳. נָטַל דַּם הַשָּׂעִיר וְהִנִּיחַ דַּם הַפָּר, וְהִזָּה מִמֶּנּוּ עַל הַפָּרוֹכֶת שֶׁכְּנֶגֶד הָאָרוֹן מִבַּחוּץ, אַחַת לְמַעְלָה וְשֶׁבַע לְמַטָּה וכו׳. עֵירָה דַּם הַפָּר לְתוֹךְ דַּם הַשָּׂעִיר, וְנָתַן אֶת הַמָּלֵא בָּרֵיקָן.

והזה ממנו מדם הפר על הפרוכת שכנגד (מול) הארון מבחוץ, אחת למעלה ושבע למטה ולא היה מתכוון וכו'. וכך היה מונה וכו'. סיים נטל דם השעיר מן הכן והניח דם הפר במקומו על הכן והזה ממנו מדם השעיר על הפרוכת שכנגד הארון מבחוץ כדרך שעשה בדם הפר, אחת למעלה ושבע למטה וכו'. לאחר מכן עירה דם הפר לתוך דם השעיר, ונתן שוב את הדם מן המזרק המלא אל תוך המזרק הריקן כדי לערב יפה את הדמים.

גמ׳ “מִשֶּׁנִּגְנַז״ לָא קָתָנֵי, אֶלָּא “מִשֶּׁנִּיטַּל״. תְּנַן כְּמַאן דְּאָמַר אָרוֹן גָּלָה לְבָבֶל. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אָרוֹן גָּלָה לְבָבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְלִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה שָׁלַח הַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַר וַיְבִיאֵהוּ בָבֶלָה עִם כְּלֵי חֶמְדַּת בֵּית ה׳״.

על לשון המשנה מעירים: "משנגנז הארון " לא קתני [שנינו], אלא "משניטל", ואם כן תנן [שנינו במשנה] כמאן דאמר [כשיטת מי שאמר] כי ארון גלה לבבל ולא נגנז במקומו. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' אליעזר אומר: ארון גלה לבבל, שנאמר: "ולתשובת השנה שלח המלך נבוכדנאצר ויבאהו בבלה עם כלי חמדת בית ה'" (דברי הימים ב' לו, י), וכלי החמדה המיוחד הלא הוא ארון הברית.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אָרוֹן גָּלָה לְבָבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יִוָּתֵר דָּבָר אָמַר ה׳״ – אֵלּוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת שֶׁבּוֹ.

וכן ר' שמעון בן יוחאי אומר: ארון גלה לבבל, שנאמר: "הנה ימים באים ונישא כל אשר בביתך ואשר אצרו אבותיך עד היום הזה בבל לא יותר דבר אמר ה'" (ישעיה לט, ו) — אלו עשרת הדברות שבו, שגם הם לא נותרו.

רַבִּי יְהוּדָה (בֶּן לָקִישׁ) אוֹמֵר: אָרוֹן בִּמְקוֹמוֹ נִגְנַז, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן הַקֹּדֶשׁ עַל פְּנֵי הַדְּבִיר וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה״.

ור' יהודה בן לקיש אומר: ארון במקומו נגנז, שנאמר: "ויראו ראשי הבדים מן הקדש על פני הדביר ולא יראו החוצה ויהיו שם עד היום הזה" (מלכים א' ח, ח) ובכל מקום שנאמר "עד היום הזה", נשאר כך לעולם, שהרי בכל זמן אפשר לקרוא כן. משמע שנגנז הארון במקומו.

וּפְלִיגָא דְּעוּלָּא, דְּאָמַר עוּלָא: שָׁאַל רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי בְּרוֹמִי: וְכִי מֵאַחַר שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְלַמְּדֵנוּ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה אָרוֹן גָּלָה לְבָבֶל, רִאשׁוֹנָה – הָא דַּאֲמַרַן ״וַיְבִיאֵהוּ בָבֶלָה עִם כְּלֵי חֶמְדַּת בֵּית ה׳״, שְׁנִיָּה מַאי הִיא? דִּכְתִיב: ״וַיֵּצֵא מִבַּת צִיּוֹן

ומעירים: ושיטה זו שארון גלה לבבל פליגא [חלוקה] על דעת עולא שאמר עולא, שאל ר' מתיא בן חרש את ר' שמעון בן יוחאי כשהיה ברומי: וכי מאחר שר' אליעזר מלמדנו פעם ראשונה ושניה, כלומר: בשני כתובים, כי ארון גלה לבבל, פעם ראשונה מלמדנו הא דאמרן [זו שאמרנו] שהביא מן הכתוב: "ויבאהו בבלה עם כלי חמדת בית ה'" (דברי הימים ב' לו, י), פעם שניה מאי [מה] היא? — שאמר ר' אליעזר: דכתיב [שנאמר]: "ויצא מבת ציון