שְׂאֵת,

"שאת" (בראשית ד, ז), כלומר: אם יש לך לקרוא כך: "הלא אם תיטיב שאת" ו"שאת" במובן זה היא לשון סליחה ומחילה, כלומר: ימחל לך, או: "הלא אם תיטיב, שאת ואם לא תיטיב" ו"שאת" במובן זה הוא לשון זכירה, כלומר: שאם לא תיטיב יזכר לך העוון.

מְשׁוּקָּדִים,

וכן המילה "משוקדים" (שמות כה, לד), האם יש לקרוא: "ובמנורה ארבעה גביעים משוקדים", או שמא יש לקרוא: "משוקדים כפתוריה ופרחיה".

מָחָר,

וכן המילה "מחר" (שמות יז, ט), האם יש לקרוא: "וצא הלחם בעמלק מחר", או שהכוונה היא שעליו לצאת למלחמה מיידית בעמלק ו"מחר אנוכי ניצב על ראש הגבעה", אבל היום אינך צריך לתפילתי.

אָרוּר,

וכן המילה "ארור" (בראשית מט, ז), האם לקוראה: "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה", או: "וברצונם עקרו שור ארור" (בראשית מט, ו-ז) ו"שור ארור" הכוונה לשור של שכם הבא מ"ארור כנען", "או בשל מה שעשו שמעון ולוי לשכם שבשל כך נאמר עליהם "ארור אפם כי עז", וכן המילה

וְקָם.

"וקם" (דברים לא, טז) האם לקרוא: "הנך שוכב עם אבותיך וקם" בתחיית המתים, או: "וקם העם הזה וזנה".

וְהָתַנְיָא: הוּא יוֹסֵף אִישׁ הוּצַּל, הוּא יוֹסֵף הַבַּבְלִי, הוּא אִיסִי בֶּן יְהוּדָה, הוּא אִיסִי בֶּן גּוּר אַרְיֵה, הוּא אִיסִי בֶּן גַּמְלִיאֵל, הוּא אִיסִי בֶּן מַהֲלַלְאֵל. וּמַה שְּׁמוֹ – אִיסִי בֶּן עֲקִיבָא שְׁמוֹ! בִּדְאוֹרַיְיתָא לֵיכָּא, בְּדִנְבִיאֵי אִיכָּא.

ותניא [ושנויה ברייתא]: הוא יוסף איש הוצל, (הוצל היא עיר בבבל), הוא יוסף הבבלי, הוא הקרוי איסי בן יהודה (כי איסי הוא קיצור של יוסף), הוא איסי בן גור אריה (שהוא כינוי ליהודה) הוא איסי בן גמליאל, הוא איסי בן מהללאל, ומה שמו האמיתי שנקרא בו מתחילה — איסי בן עקיבא שמו. ואם כן, הרי איסי בן יהודה שהוא יוסף איש הוצל אומר שיש רק חמישה מקראות שאין הפסקם ברור, וכאן מוסיף הוא מקרא נוסף? ומשיבים: בדאורייתא [בתורה] עצמה — ליכא [אין] אכן יותר מחמישה פסוקים, אבל בדנביאי [בנביאים] — איכא [יש] וזה אחד מהם.

וּבִדְאוֹרַיְיתָא לֵיכָּא? וְהָא אִיכָּא דְּבָעֵי רַב חִסְדָּא: ״וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַעֲלוּ עוֹלוֹת״, כְּבָשִׂים, ״וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים פָּרִים״, אוֹ דִּילְמָא אִידִי וְאִידִי פָּרִים? לְרַב חִסְדָּא מְסַפְּקָא לֵיהּ, לְאִיסִי בֶּן יְהוּדָה – פְּשִׁיטָא לֵיהּ.

ומקשים: ובדאורייתא ליכא [ובתורה עצמה האם אין] יותר? והא איכא [והרי יש] בעיה זאת דבעי [ששאל] רב חסדא בכתוב: "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלת ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים" (שמות כד, ה), האם יש לפרש "ויעלו עולות", והכוונה היא — כבשים, וגם: "ויזבחו זבחים שלמים לה'" — פרים, שהשלמים היו רק פרים, או דילמא [שמא] אידי ואידי [אלה ואלה] פרים, ויש לקרוא: "ויעלו עולות כבשים ויזבחו זבחים שלמים" וגם "לה' פרים" עולות ושלמים. ואם כן יש פסוק נוסף שלא ידוע היכן מפסיקים בו! ודוחים: זו אינה קושיה, אכן לרב חסדא מספקא ליה [מסופק לו] ואינו יודע היכן יש להפסיק, אולם לאיסי בן יהודה פשיטא ליה [פשוט היה לו] היכן יש להפסיק וכיצד משמעותו של פסוק זה, ובו לא התקשה.

מתני׳ הַחִיצוֹנָה הָיְתָה פְּרוּפָה מִן הַדָּרוֹם, וּפְנִימִית מִן הַצָּפוֹן, מְהַלֵּךְ בֵּינֵיהֶן עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַצָּפוֹן, הִגִּיעַ לַצָּפוֹן הוֹפֵךְ פָּנָיו לַדָּרוֹם, מְהַלֵּךְ לִשְׂמֹאלוֹ עִם הַפָּרוֹכֶת עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לָאָרוֹן.

פרוכת החיצונה של קודש הקדשים היתה פרופה (פתוחה קצת על ידי פריפות = קרסים) מן הדרום, ופרוכת הפנימית היתה פתוחה מן הצפון, ולכן לא היה יכול ללכת ולהכנס לקודש הקדשים במישרין, אלא מהלך ביניהן, בין הפרוכות, כשהוא נכנס בפריפת צד דרום והולך עד שמגיע לצפון, הגיע לפריפת צד צפון — נכנס לקודש הקדשים הופך פניו לדרום מהלך לשמאלו עם הפרוכת בצמוד לה עד שהוא מגיע מול לארון,

הִגִּיעַ לָאָרוֹן, נוֹתֵן אֶת הַמַּחְתָּה בֵּין שְׁנֵי הַבַּדִּים. צָבַר אֶת הַקְּטֹרֶת עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים, וְנִתְמַלֵּא כָּל הַבַּיִת כּוּלּוֹ עָשָׁן. יָצָא וּבָא לוֹ בְּדֶרֶךְ בֵּית כְּנִיסָתוֹ, וּמִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה בַּבַּיִת הַחִיצוֹן. וְלֹא הָיָה מַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ, שֶׁלֹּא לְהַבְעִית אֶת יִשְׂרָאֵל.

הגיע לארון — נותן את המחתה בין שני הבדים. צבר את הקטרת על גבי הגחלים, ונתמלא כל הבית כולו עשן. יצא ובא לו בדרך בית כניסתו כלומר לא היה הופך פניו אלא צועד אחורנית כשפניו כלפי הארון וכשם שנכנס כך יוצא, ומתפלל תפלה קצרה בבית החיצון (בהיכל). ולא היה מאריך בתפלתו שם, כדי שלא להבעית את ישראל שיחשבו שמא אירע בו דבר ומת בהיותו בקודש הקדשים.

גמ׳ בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן – מִי הָווּ פָּרוֹכֶת? אֶלָּא בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי – מִי הֲוָה אָרוֹן?

שואלים: במאי עסקינן [במה עוסקים אנו] כאן; באיזו תקופה אנו מדברים? אילימא [אם נאמר] במקדש ראשון, אולם אז מי הוו פרוכת [האם היו פרוכות]? הלא שמה היתה רק פרוכת אחת בתוך כותל אמה טרקסין. אלא תאמר במקדש שני אם כן מי הוה [האם היה] אז ארון?

וְהָתַנְיָא: מִשֶּׁנִּגְנַז אָרוֹן נִגְנְזָה עִמּוֹ צִנְצֶנֶת הַמָּן, וּצְלוֹחִית שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וּמַקְלוֹ שֶׁל אַהֲרֹן וּשְׁקֵדֶיהָ וּפְרָחֶיהָ, וְאַרְגָּז שֶׁשִּׁגְּרוּ פְּלִשְׁתִּים דּוֹרוֹן לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּכְלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הֲשֵׁיבוֹתֶם לוֹ אָשָׁם תָּשִׂימוּ בָּאַרְגָּז מִצִּדּוֹ וְשִׁלַּחְתֶּם אוֹתוֹ וְהָלָךְ״.

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: משנגנז הארון נגנזה עמו צנצנת המן שהיתה בצידו וצלוחית שמן המשחה, ומקלו של אהרן ושקדיה ופרחיה, וארגז ששגרו פלשתים דורון לאלהי ישראל לאחר ששבו את הארון וניגפו בכמה מגיפות, שנאמר: "וכלי הזהב אשר השבתם לו אשם תשימו בארגז מצדו ושלחתם אתו והלך" (שמואל א' ו, ח).

וּמִי גְּנָזוֹ – יֹאשִׁיָּהוּ גְּנָזוֹ. מָה רָאָה שֶׁגְּנָזוֹ – רָאָה שֶׁכָּתוּב: ״יוֹלֵךְ ה׳ אוֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ״ עָמַד וּגְנָזוֹ,

ומי גנזו את הארון — יאשיהו מלך יהודה גנזו. ומה ראה שגנזו — ראה שכתוב: "יולך ה' אתך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת" (דברים כח, לו) וכיון שידע שסוף ישראל לגלות, אמר: מוטב שלא יתבזה הארון בגלות ולכן עמד וגנזו,

שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר לַלְוִיִּם הַמְּבִינִים לְכָל יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים לַה׳ תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקּוֹדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֵין לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף עַתָּה עִבְדוּ אֶת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם וְאֵת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל״.

שנאמר: "ויאמר ללוים המבינים לכל ישראל הקדושים לה' תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דויד מלך ישראל אין לכם משא בכתף עתה עבדו את ה' אלהיכם ואת עמו ישראל" (דברי הימים ב' לה, ג), כלומר: מעתה שוב אין על הלוים עבודת משא הארון בכתף, ועליהם לעסוק בעבודת השירה ונעילת השערים.

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָתְיָא ‘שָׁמָּה׳ ‘שָׁמָּה׳, וְאָתְיָא ‘דּוֹרוֹת׳ ‘דּוֹרוֹת׳,

ואמר ר' אלעזר: אתיא [בא, נלמד הדבר] בגזירה שוה שנאמר בארון: "אשר על ארון העדות לפני הכפורת אשר על העדות אשר אועד לך שמה" (שמות ל, ו). ונאמר: "קח צנצנת אחת ותן שמה מלוא העומר מן והנח אותו לפני ה' למשמרת לדורותיכם" (שמות טז, לג) ואתיא [ונלמד] בגזירה שוה "דרת" הכתוב כאן מ"דרת" שנאמר בשמן המשחה בכתוב: "שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם" (שמות ל, לא)

וְאָתְיָא ‘מִשְׁמֶרֶת׳ ‘מִשְׁמֶרֶת׳.

ואתיא [ונלמד] בגזירה שוה "משמרת" האמור כאן מ"משמרת" האמור במקלו של אהרן, ככתוב: "השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת" (במדבר יז, כה), ללמד שלא רק הארון אלא גם אלה יגנזו עמו. ואם כן, עוד בסוף ימי הבית הראשון לא היה ארון בבית קודש הקדשים, וכיצד מדובר פה על ארון בבית שני?

לְעוֹלָם בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי, וּמַאי הִגִּיעַ לָאָרוֹן – מְקוֹם אָרוֹן. וְהָא קָתָנֵי נָתַן אֶת הַמַּחְתָּה לְבֵין שְׁנֵי הַבַּדִּים! אֵימָא: כְּבֵין שְׁנֵי הַבַּדִּים.

ומשיבים: לעולם מדובר פה במקדש שני, ומאי [ומה פירוש], הגיע לארון שנאמר כאן — כוונתו למקום ארון. ומקשים: והא קתני [והרי שנינו]: נתן את המחתה לבין שני הבדים, משמע שהיו בדי הארון! ומשיבים: אימא [אמור, תקן]: "כבין שני הבדים", כלומר: במקום שהיו הבדים מצויים בשעה שהיה הארון.

״צָבַר אֶת הַקְּטֹרֶת עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים״. תְּנַן כְּמַאן דְּאָמַר צוֹבְרָהּ. תָּנֵי חֲדָא: צוֹבְרָהּ פְּנִימָה, שֶׁהִיא חוּצָה לוֹ. וְתַנְיָא אִידָךְ: צוֹבְרָהּ חוּצָה, שֶׁהִיא פְּנִימָה לוֹ.

שנינו במשנה: צבר את הקטרת על גבי גחלים. ומעירים: תנן כמאן דאמר [שנינו במשנתנו זו כשיטת מי שאמר] שהקטורת צוברה על הגחלים ואינו מפזרה שם. תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: צוברה את הקטורת בתוך המחתה פנימה לצד הארון שהיא חוצה לו לכהן, עד שמגיע לצידה השני של המחתה. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: צוברה חוצה לארון שהיא פנימה לו לעברו של הכהן.

אָמַר אַבַּיֵי: תַּנָּאֵי הִיא. וְאָמַר אַבַּיֵי: מִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר פְּנִימָה שֶׁהִיא חוּצָה לוֹ, דִּתְנַן: מְלַמְּדִין אוֹתוֹ: הִזָּהֵר

אמר אביי תנאי [מחלוקת תנאים] היא בענין זה. ואמר אביי: מסתברא כמאן דאמר [מסתבר כשיטת מי שאמר] פנימה לארון שהיא חוצה לו לכהן. ומדוע — דתנן [שכן שנינו במשנה] כי מלמדין אותו את הכהן המקטיר קטורת: הזהר