וְתֵיפּוּק לִי דַּ״אֲשֶׁר לוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא, מִשֶּׁלוֹ הוּא מֵבִיא!

תנו רבנן [שנו חכמים]: כשהיה היה הכהן הגדול הולך בדרכו לקודש הקדשים — בצד דרום בין המזבח הפנימי למנורה היה מהלך. אלו דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר בין שלחן למזבח בצד צפון היה מהלך. ויש אומרים: בין שלחן לכותל. ושואלים: מאן [מיהו] בעל הדעה המכונה "יש אומרים"? אמר רב חסדא: שיטת ר' יוסי במשנתנו היא, שלדעתו יש רק פרוכת אחת וכדעת הכל אמר אף הוא הכניסה לקודש הקדשים צריכה להיות בצד צפון ומכיון שלא היתה לדעתו אלא פרוכת אחת, לכך ודאי כי פיתחא [הפתח] שלה בצפון קאי [היה עומד] ולכן הלך הכהן במישרין כלפי פתח זה, סמוך לצידו הצפוני של ההיכל.

דְּתַנְיָא: ״אֲשֶׁר לוֹ״ – מִשֶּׁלוֹ הוּא מֵבִיא וְלֹא מִשֶּׁל צִיבּוּר. יָכוֹל לֹא יָבִיא מִשֶּׁל צִיבּוּר, שֶׁאֵין הַצִּיבּוּר מִתְכַּפְּרִין בּוֹ, אֲבָל יָבִיא מִשֶּׁל אֶחָיו הַכֹּהֲנִים, שֶׁהֲרֵי אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מִתְכַּפְּרִים בּוֹ – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר לוֹ״.

ור' יהודה סובר כי היו שתי פרוכות ולכן אמר לך כי אף שהכניסה לקודש הקדשים צריכה בפועל להיות דרך צד צפון, מכל מקום כיון שהיו שתי פרוכות, זו לפנים מזו, לכך ודאי פיתחא [הפתח] של הפרוכת בתחילת כניסתו מצד דרום קאי [היה עומד] ורק לאחר מכן היה הולך בין הפרוכות ומגיע לצפון הפרוכת הפנימית ושם היתה כניסתו. ושואלים: אם כן, ר' מאיר כמאן סבירא ליה [כשיטת מי סבור הוא]? אי [אם] כשיטת ר' יהודה סבירא ליה [סבור הוא] לענין הפתח — אם כן ניעול [שיכנס ויאמר] כדברי ר' יהודה, אי [אם] כשיטת ר' יוסי סבירא ליה [סבור הוא] — ניעול [שיכנס ויאמר] כדעת ר' יוסי!

יָכוֹל לֹא יָבִיא, וְאִם הֵבִיא כָּשֵׁר – תַּלְמוּד לוֹמַר: שׁוּב ״אֲשֶׁר לוֹ״, שָׁנָה הַכָּתוּב עָלָיו לְעַכֵּב.

ומשיבים: לעולם תפרש שכדעת ר' יוסי סבירא ליה [סבור הוא] ואמר (יכול היה לומר) לך: שולחנות שולחן לחם הפנים והשולחנות שלידו, בצד צפון ודרום מונחין ומפסקא ליה [והיה מפסיק לו] השלחן בצד צפון ולא מתעייל ליה [יכול להיכנס בו במישרין] שהמקום דחוק מידי.

וְלִיטַעְמִיךְ, אֶחָיו הַכֹּהֲנִים אִי לָאו דְּקָנוּ בְּגַוֵּיהּ הֵיכִי מְכַפֵּר לְהוּ? אֶלָּא, שָׁאֲנֵי בֵּי גַּזָּא דְּאַהֲרֹן דְּאַפְקְרֵיהּ רַחֲמָנָא גַּבֵּי אֶחָיו הַכֹּהֲנִים, הָכָא [גַּבֵּי תְּמוּרָה] נַמִי שָׁאֲנֵי בֵּי גַּזָּא דְּאַהֲרֹן דְּאַפְקְרֵיהּ רַחֲמָנָא גַּבֵּי אֶחָיו הַכֹּהֲנִים:

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם תפרש כי בצד מזרח ומערב היו מונחין השולחנות, ומשום כבוד השכינה לאו אורח ארעא [אינו דרך ארץ]

מתני׳ הָיָה מְהַלֵּךְ בַּהֵיכָל עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵין שְׁתֵּי הַפָּרוֹכֹת הַמַּבְדִּילוֹת בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, וּבֵינֵיהֶן אַמָּה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא הָיְתָה שָׁם אֶלָּא פָּרוֹכֶת אַחַת בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִבְדִּילָה הַפָּרוֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים״.

וחוזרים לשאלתו של ר' אלעזר, אם הכהן הגדול יכול לעשות תמורה בפרו. ורוצים להוכיח כי אחיו הכהנים לא היו שותפים גמורים בקרבן זה, אלא בדרך אגב היו מתכפרים. ותיפוק [ותצא] לי תשובה לבעיה זו מ"והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו" (ויקרא טז, יא), שהרי מכאן ברור כי אמר רחמנא [אמרה התורה]: משלו הוא מביא.

גמ׳ שַׁפִּיר קָאָמַר לְהוּ רַבִּי יוֹסֵי לְרַבָּנַן! וְרַבָּנַן אָמְרִי לָךְ: הָנֵי מִילֵּי – בַּמִּשְׁכָּן, אֲבָל בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי, כֵּיוָן דְּלָא הֲוַאי אַמָּה טְרַקְסִין, וּבְמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן הוּא דַּהֲוַאי, וְאִיסְתַּפְּקָא לְהוּ לְרַבָּנַן בִּקְדוּשָּׁתֵיהּ אִי כְּלִפְנִים אִי כְּלַחוּץ, וְעַבוּד שְׁתֵּי פָרוֹכֹת.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: "אשר לו" כוונתו: משלו הוא מביא, ולא משל ציבור. יכול לא יביא קרבן זה משל ציבור לפי שאין הציבור כולו מתכפרין בו, אבל יביא משל אחיו הכהנים, שהרי אחיו הכהנים מתכפרים בו — תלמוד לומר: "אשר לו" — ולא של אחר.

תָּנוּ רַבָּנַן: בֵּין הַמִּזְבֵּחַ לַמְּנוֹרָה הָיָה מְהַלֵּךְ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בֵּין שֻׁלְחָן לַמִּזְבֵּחַ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: בֵּין שֻׁלְחָן לְכוֹתֶל. מַאן יֵשׁ אוֹמְרִים? אָמַר רַב חִסְדָּא: רַבִּי יוֹסֵי הִיא, דְּאָמַר: פִּיתְחָא בַּצָּפוֹן קָאֵי.

יכול לא יביא משל כהנים, ואם הביא בכל זאת, כשר — תלמוד לומר שוב: "ושחט את פר החטאת אשר לו" (ויקרא טז, יא) — שנה הכתוב עליו בהדגשה זו לעכב, שאם הביאו משל ציבור פסול.

וְרַבִּי יְהוּדָה אָמַר לְךָ: פִּיתְחָא בַּדָּרוֹם קָאֵי. וְרַבִּי מֵאִיר כְּמַאן סְבִירָא לֵיהּ? אִי כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ – נֵיעוּל כְּרַבִּי יְהוּדָה, אִי כְּרַבִּי יוֹסֵי סְבִירָא לֵיהּ – נֵיעוּל כְּרַבִּי יוֹסֵי!

את ההוכחה הזו דוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], הלא אחיו הכהנים אי לאו דקנו בגויה [שיש להם קנין בו] היכי מכפר להו [כיצד מתכפר להם]? וכיון שהם מתכפרים בו, משמע שיש להם צד קנין בו. אלא על כרחך יש לומר כי שאני בי גזא [שונה אוצרו, רכושו], של אהרן הכהן הגדול דאפקריה רחמנא [שהפקירתו התורה] לגבי אחיו הכהנים לענין זה, שאף שהוא מביא משלו, מכל מקום נחשב כמקדישו עבור כל הכהנים. ואם כן הכא גבי תמורה נמי [כאן לגבי התמורה גם כן] יכולים אנו לומר: שאני בי גזא [שונה אוצרו] של אהרן דאפקריה רחמנא [שהפקירתו התורה] לגבי אחיו הכהנים, ואין איפוא להוכיח מכאן.

לְעוֹלָם כְּרַבִּי יוֹסֵי סְבִירָא לֵיהּ, וְאָמַר לְךָ: שׁוּלְחָנוֹת צָפוֹן וְדָרוֹם מוּנָּחִין וּמַפְסְקָא לֵיהּ שֻׁלְחָן, וְלָא מִתְעַיֵּיל לֵיהּ.

היה הכהן הגדול מהלך בהיכל לכיוון מערב עד שמגיע לבין שתי הפרוכת המבדילות בין הקדש ובין קדש הקדשים, וביניהן היה ריוח של אמה אחת. ר' יוסי אומר: לא היתה שם אלא פרוכת אחת בלבד, שנאמר: "והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים" (שמות כו, לג).

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם מִזְרָח וּמַעֲרָב מוּנָּחִין. וּמִשּׁוּם שְׁכִינָה לָאו אוֹרַח אַרְעָא

שואלים: שפיר קאמר להו [יפה אמר להם] ר' יוסי לרבנן [לחכמים], והלא מפורש בכתוב כדבריו! ורבנן אמרי [וחכמים אומרים, יכולים היו לומר] לך: הני מילי [דברים אלה אמורים] במשכן שהיתה בו פרוכת אחת, אבל במקדש שני כיון שלא הואי [היתה] בו אמה טרקסין, שהיה קיר שעוביו אמה מפסיק בין הקודש וקודש הקדשים, ורק במקדש ראשון הוא דהואי [שהיתה] ואיסתפקא להו לרבנן בקדושתיה [ונסתפק להם לחכמים בקדושתו] של מקום קיר זה אי [אם] קדושתו כלפנים כקודש הקדשים, אי [אם] קדושתו כלחוץ כמו ההיכל, ומשום כך עבוד [עשו] שתי פרוכות שתסגורנה את השטח המסופק הזה, שיהיה בפני עצמו.