מִילְּתָא דִּכְתִיבָא בְּהַאי עִנְיָנָא, מִילְּתָא דְּלָא כְּתִיבָא בְּהַאי עִנְיָנָא – מְנָא לָן?

מילתא דכתיבא בהאי ענינא [דבר שכתוב בענין זה] בספר שמות בפרשת מצוות המילואים אליו מתייחסים הדברים. אולם, מילתא דלא כתיבא בהאי ענינא מנא לן [דבר שאינו כתוב במפורש בענין זה מנין לנו] שאף הוא מעכב? שהרי יש פרטי דינים שלא נאמרו שם אלא נאמרו בספר ויקרא, כשמסופר כיצד נעשו המילואים!

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: יָלֵיף ״פֶּתַח״ ״פֶּתַח״. רַב מְשַׁרְשִׁיָּא אָמַר: ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת ה׳״ עִכּוּבָא. רַב אַשִׁי אָמַר: ״כִּי כֵן צֻוֵּיתִי״ – עִכּוּבָא.

אמר רב נחמן בר יצחק: יליף [למד] דבר זה בגזירה שווה מן המילים "פתח" "פתח", שנאמר בשעת הציווי: "פתח אוהל מועד" (שמות כט, לב) וכן נאמר בעשייה: "פתח אוהל מועד" (ויקרא ח, לא), ללמד מפרשה אחת על חברתה. רב משרשיא אמר: אין צורך בגזירה שווה, אלא מעניינו הוא נלמד, שאף בשעת העשייה נאמר: "ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו כי כן צוויתי" (ויקרא ח, לה) הרי הקפדה זו של "משמרת ה'" באה ללמד עכובא [לעכב] שאף פרטי הדינים שנאמרו בעשייה מעכבים. רב אשי אמר: נאמר בכתוב: "כי כן צויתי" והדגשה זו באה ללמד לעכובא [לעכב].

תָּנוּ רַבָּנַן: ״כִּי כֵן צֻוֵּיתִי״, ״כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי״, ״כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳״. ״כִּי כֵן צֻוֵּיתִי״ – בַּאֲנִינוּת יֹאכְלוּהָ. ״כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי״ – בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה אָמַר לָהֶם. ״כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳״ – וְלֹא מֵאֵלַי אֲנִי אוֹמֵר.

כיון שהוזכר כתוב זה מביאים מדרש הלכה הקשור בו, תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בפרשת המילואים כמה לשונות של ציווי: "כי כן צויתי" (ויקרא ח, לה), "כאשר צויתי" (ויקרא י, יח), וכן "כאשר צוה ה'" (ויקרא י, טו) ומה למדים אנו מחזרות אלה? כך יש ללמוד: "כי כן צויתי" כוונתו להדגיש: אפילו באנינות (ביום ראשון לאבילות, שהאבל קשה) יאכלום לקרבנות הללו. "כאשר צויתי" — בשעת מעשה אמר להם, שבאותה שעה שמתו נדב ואביהוא והיו אהרן ובניו אבלים, אמר להם לעשות כן. וכשאומר "כאשר צוה ה'" הריהו בא לומר: ולא מאלי (מעצמי) לפי סברתי והבנתי אני אומר כן, אלא כך נאמר לי במפורש מפי הקדוש ברוך הוא.

אֲמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: מִכְנָסַיִם אֵין כְּתוּבִין בַּפָּרָשָׁה, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן״ – לְהָבִיא הַמִּכְנָסַיִם וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה.

כיון שהזכרנו דברים שאינם מפורשים בפרשה מביאים מה שאמר ר' יוסי בר' חנינא: מכנסים כחלק מפרטי לבוש הכהן בעבודת המילואים אין כתובין ומוזכרים בפרשה, וכשהוא אומר "וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אתם לכהן לי" (שמות כט, א) הרי זה בא להביא (לרבות) את המכנסים שכן "ו" של המילה "וזה" בא להוסיף על מה שנאמר קודם לכן ובין השאר אף את דין המכנסים, וכן לרבות לימי המילואים אף את קרבן עשירית האיפה שמביא כל כהן ביום חינוכו לעבודה.

בִּשְׁלָמָא מִכְנָסַיִם כְּתִיבִי בְּעִנְיָנָא דִּבְגָדִים, אֶלָּא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה – מְנָא לָן? אַתְיָא ״זֶה״ ״זֶה״ מִ״וְזֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה׳ עֲשִׂירִית הָאֵיפָה״.

ושואלים: בשלמא [נניח] לענין מכנסים מובן כיצד למדים אנו אותם, שהרי כתיבי בענינא [כתובים הם בענין] הבגדים שנתפרש עניינם סמוך לענין המילואים, אלא קרבן עשירית האיפה מנא לן [מנין לנו] שחייבים בו במילואים? ומשיבים: אתיא [באה, נלמדת] הלכה זו בגזירה שווה של המילים "זה", "זה", שנאמר: "זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו עשירית האפה" (ויקרא ו, יג) ובענין מילואים נאמר: "וזה הדבר", ללמד שגם במילואים יש להביא עשירית האיפה.

אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מִנַּיִין שֶׁאַף מִקְרָא פָּרָשָׁה מְעַכֵּב? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעֵדָה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה׳״ – אֲפִילּוּ דִּיבּוּר מְעַכֵּב.

אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי: מנין שאף מקרא פרשה זו של מילואים לפני הציבור מעכב את המילואים, תלמוד לומר: "ויאמר משה אל העדה זה הדבר אשר צוה ה' לעשות" (ויקרא ח, ה) ללמד: אפילו דיבור ("הדבר") מעכב שגם אמירת הדברים לעדת ישראל מעכבת במצוה זו.

כֵּיצַד הִלְבִּישָׁן? כֵּיצַד הִלְבִּישָׁן?! מַאי דַּהֲוָה הֲוָה! אֶלָּא: כֵּיצַד מַלְבִּישָׁן לֶעָתִיד לָבוֹא? לֶעָתִיד לָבוֹא נַמִי – לִכְשֶׁיָּבוֹאוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו וּמֹשֶׁה עִמָּהֶם!

כיון שאנו עוסקים בפרשת המילואים, שואלים: כיצד באיזה סדר הלבישן משה לאהרן ובניו את בגדי הכהונה? ותוהים: כיצד הלבישן?! מה מקום לשאלה זו, הרי מאי דהוה הוה [מה שהיה היה] ומה לנו לשאול על מה שכבר היה, ואין ללמוד ממנו להלכה? אלא אם שואלים בענין זה כך יש לשאול: כיצד מלבישן לעתיד לבוא לכשיחיו המתים ויתחדש סדר העבודה, כיצד ילביש את הכהנים? אף נוסח זה נדחה: לעתיד לבוא נמי [גם כן] לכשיבואו אהרן ובניו ומשה עמהם, והרי הוא יודע כיצד סדר הלבישה, ומה לנו לחקור בדבר?

אֶלָּא: כֵּיצַד הִלְבִּישָׁן לְמִיסְבַּר קְרָאֵי? פְּלִיגִי בָּהּ בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹחָנָן, חַד אָמַר: אַהֲרֹן וְאַחַר כָּךְ בָּנָיו, וְחַד אָמַר: אַהֲרֹן וּבָנָיו בְּבַת אַחַת.

אלא כך יש לשאול: כיצד הלבישן כדי למיסבר קראי [להבין את הכתובים]. שכן הכתובים הדנים בדבר, סותרים זה את זה במקצת. ומשיבים: אכן בשאלה זו פליגי [נחלקו] בה בני ר' חייא ור' יוחנן. חד [אחד מהם] אמר: אהרן הולבש בגדים תחילה ואחר כך בניו, וחד [ואחד מהם] אמר: אהרן ובניו הולבשו בבת אחת בזה אחר זה שלא להפסיק ולשנות את הסדר.

אָמַר אַבַּיֵי: בִּכְתוֹנֶת וּמִצְנֶפֶת כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאַהֲרֹן וְאַחַר כָּךְ בָּנָיו, דְּבֵין בַּצַּוָּואָה וּבֵין בָּעֲשִׂיָּה אַהֲרֹן קָדֵים. כִּי פְּלִיגִי – בָּאַבְנֵט, מַאן דְּאָמַר אַהֲרֹן וְאַחַר כָּךְ בָּנָיו – דִּכְתִיב: ״וַיַּחְגּוֹר אוֹתוֹ בָּאַבְנֵט״ וַהֲדַר כְּתִיב ״וַיַּחְגּוֹר אוֹתָם אַבְנֵט״. וּמַאן דְּאָמַר אַהֲרֹן וּבָנָיו בְּבַת אַחַת – דִּכְתִיב: ״וְחָגַרְתָּ אוֹתָם״. וּלְמַאן דְּאָמַר אַהֲרֹן וּבָנָיו בְּבַת אַחַת, הָכְּתִיב: ״וַיַּחְגּוֹר אוֹתוֹ בָּאַבְנֵט״ וַהֲדַר כְּתִיב: ״וַיַּחְגּוֹר אוֹתָם אַבְנֵט״!

אמר אביי: בכתונת ומצנפת — כולי עלמא לא פליגי [לדעת הכל אינם חלוקים] שאהרן הולבש קודם ואחר כך בניו. ומדוע אומרים כן כי בין בצואה (בכתובים המצווים על המילואים) ובין בכתובים המדברים בעשייה — אהרן קדים [קודם] בתיאור לבישת בגדים אלה, ואם כן פשוט לנו לומר שבזה הוקדם אהרן. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה בלבישת האבנט, מי מהם קדם ללובשו. ובירור צדדי הספק: מאן דאמר [מי שאמר] אהרן ואחר כך בניו, הדבר נלמד ממה דכתיב [שנאמר]: "ויחגור אתו באבנט" (ויקרא ח, ז) והדר כתיב [ואחר כך נאמר]: "ויחגר אתם אבנט" (ויקרא ח, יג) משמע שתחילה הלביש את אהרן את כל בגדיו ואבנט בכללם, ואחר כך הלביש את הבנים. ומאן דאמר [ומי שאמר] כי אהרן ובניו בבת אחת — דכתיב [שנאמר] בציווי לאחר שמצוה על הלבשת בגדים לאהרן: "וחגרת אתם אבנט אהרן ובניו" (שמות כט, ט) משמע חגירת אבנט היתה לכולם כאחת. ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאמר] כי אהרן ובניו בבת אחת, הכתיב [הרי נאמר]: "ויחגר אתו באבנט" והדר כתיב [ואחר כך נאמר] בהפסק ניכר: "ויחגר אתם אבנט", משמע שלמעשה סיים להלביש את אהרן ורק אחר כך הלביש את בניו!