חזור
יומא
דף מט:כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? אוֹחֵז אֶת הַבָּזָךְ בְּרֹאשׁ אֶצְבְּעוֹתָיו, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: בְּשִׁינָּיו, וּמַעֲלֶה בְּגוּדָּלוֹ, עַד שֶׁמַּגַּעַת לְבֵין אַצִּילֵי יָדָיו. וְחוֹזֵר וּמַחֲזִירָהּ לְתוֹךְ חָפְנָיו, וְצוֹבְרָהּ, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא עֲשָׁנָהּ שׁוֹהֶה לָבוֹא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מְפַזְּרָהּ, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא עֲשָׁנָהּ מְמַהֶרֶת לָבוֹא.
כיצד הוא עושה בבית קודש הקדשים כשצריך להניח את הקטורת על הגחלים ולשם כך צריך לחפון מן הבזך וליתן לתוך חפניו? אוחז את ראש הבזך (הכלי) של קטורת בראש אצבעותיו לאחר שהניח את המחתה בארץ, ויש אומרים כי אוחזו בשיניו, וידו של הבזך מונח כלפי בין זרועותיו ומעלה ודוחף אותו בגודלו לצד גופו מעט מעט עד שמגעת (הבזך) לבין אצילי ידיו (מרפקו), ובהם יכול להסתייע כדי להופכו, וחוזר ומחזירה לתוך חפניו, ואחר כך שופכה מתוך חפניו למחתת הגחלים, וצוברה לקטורת על גבי הגחלים בערימה, כדי שיהא עשנה שוהה לבוא. ויש אומרים: לא כן, אלא אדרבא היה מפזרה, כדי שיהא עשנה ממהרת לבוא.
רש"י
כיצד הוא עושה חפינה שניה שבפנים מן הבזך לתוך חפניו אוחז את ראש הבזך בראשי אצבעותיו לאחר שהניח את המחתה בארץ וידה של בזך כלפי בין זרועותיו ומעלה בשני גודליו ומושך את ידה בגודליו לצד גופו מעט מעט עד שמגיע ראש ידה לבין אצילי ידיו וראש הבזך מגיע לגובה פס ידו וחוזר ומחזירה דרך צדה לתוך חפניו וצוברה על הגחלים:
וְזוֹ הִיא עֲבוֹדָה קָשָׁה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ. זוֹ הִיא וְתוּ לֹא?! וְהָא אִיכָּא מְלִיקָה, וְהָא אִיכָּא קְמִיצָה! אֶלָּא: זוֹ הִיא עֲבוֹדָה קָשָׁה מֵעֲבוֹדוֹת קָשׁוֹת שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ. שְׁמַע מִינָּהּ: חוֹפֵן וְחוֹזֵר וְחוֹפֵן, שְׁמַע מִינָּהּ.
ועבודה זו של חפינת הקטורת היא עבודה קשה שבמקדש. על לשון זו שואלים: זו היא ותו לא [ולא עוד]? והאיכא [והרי יש] עבודת המליקה שנאמר שהיא קשה! והא איכא [והרי יש] עבודת הקמיצה הקשה! אלא: יש לומר כי זו היא עבודה קשה מעבודות קשות שבמקדש. על כל פנים שמע מינה [למד מכאן] כי חופן וחוזר וחופן. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.
רש"י
ואם איתא דלאחר שחיטה נמי קרינן ביה על השה עד שיזרק מיבעיא ליה:
תוספות
והאיכא קמיצה ומה שמקשה ר"י דבפ' קמא דמנחות (דף יא.) אמרינן גבי מנחת מאפה ומחבת ומרחשת זו היא עבודה קשה שבמקדש ובפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נד.) אמרינן אין לך שקשה לקמיצה יותר ממנחת חוטא נראה לי דהנך ג' דקא חשיב הכא עבודות קשות הם לכהן לעשות שיש בהן צער מליקה למלוק בצפורנו לחתוך המפרקת וכן קמיצה דמנחת מאפה שיש לו צער לכהן למחוק בגודלו מלמעלה ובאצבע קטנה מלמטה ולהשוות דבר קשה וכן בחפינה כדמפרש שנוטל הבזך בשיניו ועוד מפרש לקמן שהיה צריך ליזהר מאד שלא יכוה מחום הגחלים אבל גבי מנחת חוטא לא קאמר אין לך עבודה קשה יותר ממנחת חוטא אלא קשה לקמיצה קאמר לפי שאין מגובלת אין יכול להשוות בשעת קמיצה אבל צער אין לו:
אִיבַּעֲיָא לְהוּ: שָׁחַט וָמֵת, מַה הוּא שֶׁיִּכָּנֵס אַחֵר בְּדָמוֹ? מִי אָמְרִינַן: ״בְּפַר״ – וַאֲפִילּוּ בְּדָמוֹ שֶׁל פַּר, אוֹ דִּילְמָא: ״בְּפַר״ – וְלֹא בְּדָמוֹ שֶׁל פַּר?
איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: שחט הכהן הגדול את הפר ומת, מה הוא שיכנס כהן גדול אחר לפני ולפנים בדמו של הפר ששחט הראשון? מי אמרינן [האם אומרים אנו] כי מה שנאמר: "בזאת יבא אהרן אל הקודש בפר בן בקר לחטאת" (ויקרא טז, ג), כוונתו — כי אין הכהן נכנס אלא בדם הפר, אבל אין קפידה מיוחדת שיהיה זה דווקא דמו של הפר שנשחט על ידו ויתכן כי אין כל חיסרון אם הוא נכנס אפילו בדמו של פר ששחטו אחר, או דילמא [שמא] יש לדייק: "בפר" — ולא בדמו של פר.
רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר: בְּפַר וְלֹא בְּדָמוֹ שֶׁל פַּר, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: בְּפַר וַאֲפִילּוּ בְּדָמוֹ שֶׁל פַּר. רַבִּי אַמִי אָמַר: בְּפַר וְלֹא בְּדָמוֹ שֶׁל פַּר, רַבִּי יִצְחָק אָמַר: בְּפַר וַאֲפִילּוּ בְּדָמוֹ שֶׁל פַּר.
ונחלקו חכמים בדבר: ר' חנינא אומר: — "בפר" ולא בדמו של פר, ולכן עליו לשחוט פר חדש ואינו נכנס אלא בדמו של פר זה וריש לקיש אמר: "בפר" — ואפילו בדמו של פר. כיוצא בכך אמר ר' אמי: "בפר" — ולא בדמו של פר, ר' יצחק אמר: "בפר" — ואפילו בדמו של פר.
אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי אַמִי לְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא: נִמְנִין וּמוֹשְׁכִין יְדֵיהֶן מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּשָּׁחֵט, וְאִם אִיתָא – עַד שֶׁיִּזְרוֹק מִיבָּעֵי לֵיהּ! –
איתיביה [הקשה לו] ר' אמי לר' יצחק נפחא [הנפח]: שנינו בהלכות קרבן פסח, שכדי להצטרף לחבורה המקריבה יחד קרבן אחד נמנין בני חבורה עליו, וכן מושכין ידיהן ממנו ועוברים לחבורה אחרת, עד שישחט הקרבן. ואם איתא [יש ממש] בדבריך, שגם דמו של הקרבן נחשב עדיין כקרבן, הרי "עד שיזרוק" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], ומדוע אין יכולים להמשיך ולהמנות וכן למשוך ידיהם ממנו עד אז, שהרי לדעתך דם הקרבן והקרבן דבר אחד הם!
רש"י
נימנין על הפסח מי שרוצה לימנות ומושך ידיו ממנו מי שרוצה לימשך עד שישחט:
שָׁנֵי הָתָם דִּכְתִיב: ״מִהְיוֹת מִשֶּׂה״ – מֵחִיּוּתֵהּ דְּשֶׂה.
ענה לו: שאני התם [שונה שם] דכתיב [שנאמר]: "ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו" (שמות יב, ד) שאנו דורשים "מהיות משה" — מחיותה [מחיותו] של השה, לומר: כל זמן שהשה חי מותר להמנות ולהמשך ממנו. ואם כן, גזירת הכתוב היא בפסח, וביום הכיפורים לא נאמרה.
רש"י
ואם ימעט הבית אם בעו מנויין להימעט ולמשוך את ידיהם:
מהיות משה בעוד שהווייתו קיימת יתמעטו ולא משישחט:
מְתִיב מָר זוּטְרָא: ואֵין פּוֹדִין לֹא בְּעֵגֶל וְלֹא בְּחַיָּה, וְלֹא בִּשְׁחוּטָה, וְלֹא בִּטְרֵיפָה, וְלֹא בְּכִלְאַיִם, וְלֹא בְּכוֹי, אֶלָּא בְּשֶׂה! שָׁאנֵי הָתָם, דְּיָלֵיף שֶׂה שֶׂה מִפֶּסַח.
מתיב [מקשה] מר זוטרא, שנינו: אין פודין פטר חמור אלא בשה לא בעגל ולא בחיה, ולא בכבשה שחוטה, ולא בטריפה, ולא בכלאים (של כבש ועז) ולא בכוי (שהוא ספק חיה ספק בהמה) אלא בשה. משמע שבהמה שחוטה שוב אינה קרויה שה! ודוחים: שאני התם [שונה שם] דיליף [שהוא לומד] בגזירה שוה "שה" "שה" מפסח, ולכן האמור בדיני פסח שייך גם בדיני פטר חמור.
רש"י
אין פודין פטר חמור:
לא בעגל ולא בחיה דשה כתיב:
ולא בשה שחוטה:
ולא בכלאים דעז ורחל ואע"ג דמשני צדדיו הוא שה:
ולא בכוי דתיש וצביי' קתני מיהת ולא בשחוטה אלמא שחוטה לאו שה הוא:
תוספות
שאני התם דיליף שה שה מפסח מכאן יש לדקדק דהא דקאמר רבא במרובה (ב"ק דף עז:) זה בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים היינו שה [דפסח] כדאמרינן הכא דילפינן מיניה שה דפטר חמור ובמרובה מסקינן דבנין אב דרבא לפטר חמור איצטריך וכדתנן אין פודין לא בעגל וכו' ולא כמו שפירש"י בפרק אותו ואת בנו (חולין דף עח:) דבנין אב דרבא משה כשבים ושה עזים עד שיהא אביו ואמו שניהם כשבים או שניהם עזים ועוד קשה לפירושו מההיא דמרובה גופה דפריך התם ולרבי אלעזר דמתיר בכלאים מפני שהוא שה בנין אב דרבא למאי אתא ומשני לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא ודלא כרבי יהושע דאי רבי יהושע משה כשבים ושה עזים נפקא שמע מינה דבנין אב דרבא לא הוי משה כשבים ושה עזים על כן נראה כמו שפירשתי דמשה דפסח נפקא אבל תימה דרבא קרי ליה בנין אב ובן בג בג פ"ק דבכורות (דף יב.) קרי ליה גזירה שוה דקאמר נאמר כאן שה ונאמר להלן שה מה להלן פרט לכל השמות הללו וכו' ועוד מאי שנא דנקט רבא להוציא כלאים טפי מטריפה ושחוטה ועוד דבאותו ואת בנו דכתיב ביה שה למעט טריפה כמו שהיינו ממעטי' כלאים אי לאו דכתיב או שה לרבות הכלאים כדאיתא בפ' אותו ואת בנו ובמרובה אלמה תנן אותו ואת בנו נוהג בטריפה ואפילו ר"ש לא פטר בטריפה אלא משום דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה אבל ממשמעות שה לא פטר לא באותו ואת בנו ולא בתשלומי ד' וה' וכן רבי יוחנן אמאי מחייב בד' וה' מוכר את הטריפה ועוד רבי אלעזר דמתיר בכלאים לפדות ומוקי בנין אב דרבא לטמא שנולד מן הטהור מנא ליה דאין פודין בשחוטה וטריפה ועוד כי פריך במרובה לרבי אלעזר בנין אב דרבא ל"ל לימא דאיצטריך למעוטי שחוטה וטריפה וליכא למימר דהני בלא בנין אב נפקא ממשמעותא דשה דהני לאו שה נינהו דהאמר בשמעתא דפר שחוט נמי מיקרי פר וי"ל דבנין אב דרבא וגזירה שוה לאו חדא מלתא היא אלא דתרוייהו נפקי מפסח דכתיב שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו והשתא בנין אב דרבא נפיק מיתורא דמן הכבשים ומן העזים דמשמע עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה דמגזירה שוה לא הוה מסתבר למעוטי כלאים דהוה שרינן לה כרבי אלעזר אי לאו משום בנין אב מפני שהוא שה והוה מרבינן ליה מתפדה תפדה ריבה ואע"ג דטריפה ושחוטה מיקרו שה ולא מרבינן להו כלאים מסתבר להו לרבויי אבל מבנין אבל דמן הכבשים ממעיט שפיר דלגופיה דפסח לא איצטריך דמשאר קדשים נפקא דממעטינן בהו כלאים משור או כשב או עז ואע"ג דהאי קרא דמן הכבשים במצרים נאמר ועדיין לא נאמרו קדשים מ"מ בתר דנכתבו קדשים לא איצטריך למיכתב להאי קרא אלא זה בנה אב שכתב שה וכתב אצלו מן הכבשים כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא הכלאים ואם תאמר תמים דכתיב בהאי קרא למה לי תיתי משאר קדשים נראה לי דאיצטריך לכדדרשינן בפרק שני דזבחים (דף כה:) הצורם אוזן הפר ואחר כך קיבל דמו פסול שנאמר ולקח מדם הפר הפר שהיה כבר אין לי אלא קדשי קדשים קדשים קלים מניין דכתיב זכר תמים בן שנה יהיה לכם שיהו כל הוייותיו תם ובן שנה ואף על גב דפריך עלה מכל הזבחים שנשתייר בהם כזית חלב זורק הדם אלמא לא בעינן שלם בשעת זריקה ומשני תרגמא אבן שנה נהי דכל הויותיו לא בעינן שיהא תם קבלה מיהו גמר מיניה דילמד סתום מן המפורש כיון דגלי לן בפר דבעינן שיהא תם בשעת קבלה והשתא ניחא לרבי אלעזר אע"ג דשרי בכלאים ולא מוקי בנין אב לפטר חמור אסר באחריני מגזירה שוה והא דקאמר התם נאמר כאן שה ונאמר להלן שה מה להלן פרט לכל השמות הללו לאו דווקא דכלאים לא מגזירה שוה נפקא אלא מבנין אב אלא ניחא ליה לכלול כולם יחד דהא עגל וחיה נמי לא נפקי מגזירה שוה אלא ממשמעות דשה וניחא נמי הא דאותו ואת בנו נוהג בטריפה וכן תשלומי ד' וה' דבנין אב לא הוי אלא מכלאים וא"ת מכל מקום ליתי בגזירה שוה דשה שה כדילפינן פדיון פטר חמור יש לומר דשה דידהו לא מופנה לגזירה שוה ותימה דקא דייק במרובה בנין אב דרבא למה לי אי לקדשים בהדיא כתב בהו ומשמע דאי לא הוה כתב בהו בהדיא אלא ילפינן בנין אב דרבא הוה ניחא ליה ואמאי הא אי לא כתב בקדשים אז לא היה מיותר מן הכבשים ומן העזים דהוה צריך למעוטי כלאים בגופיה ואומר ר' יצחק דדרך הגמרא להקשות כן לפי מה שלא פירש רבא בבנין אב שלו וה"ק אי לקדשים ותימה דמן הכבשים ומן העזים מיותר בלא מילף מקדשים אלא מקרא אחריני אפילו אי אמרינן הכי לא ניחא דהא בהדיא כתב בהו וכי האי גוונא איכא בכתובות בפרק נערה (כתובות דף מו:) ובריש מסכת קידושין (דף ג:) גבי כסף קידושיה מנלן דאבוה הוה אי מבושת ופגם ואף על גב דבושת ופגם גופייהו לא קי"ל בכתובות בפרק אלו נערות (כתובות דף מ: ושם) דאבוה הוו אלא מקדושין דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין אלא לרווחא קאמר גמרא אפילו את"ל דבושת ופגם מקרא אחרינא נפקא לא מצי למילף כסף קידושיה מהתם דמה להנך שכן אבוה שייך בגווייהו מיהו יש פירושים הרבה לשם ואין להאריך כאן בזה ולא ידענא מאי קשה מההיא דמרובה דאפילו אי לא מייתר מן הכבשים אלא משום דגמרינן מקדשים ניחא הא דקאמר אי לקדשים אי לא הוה כתב בהדיא בהו הוה אמרינן נהי דאיצטריך מן הכבשים לגופיה קדשים גמרינן שפיר מהכא דקדשים מקדשים גמרינן בהיקשא דוזאת התורה לעולה וגו' וא"ת מאי קמיבעיא ליה בפ"ק דבכורות (דף יב.) לרבנן דאסרי בכלאים מהו לפדות בנדמה והא כלאים לא ממעטינן מגזירה שוה אלא מבנין אב ואם כן נדמה מהיכא תיתי וי"ל כיון דכלאים הוה מיסתבר לרבויי מתפדה תפדה ואתא בנין אב למעוטי מהשתא נמעט נמי נדמה מגזירה שוה ונימא דג"ש דווקא ולא נרבייה מתפדה תפדה:
אִי מַה לְּהַלָּן זָכָר תָּם וּבֶן שָׁנָה – אַף כָּאן זָכָר תָּם וּבֶן שָׁנָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תִּפְדֶּה״ ״תִפְדֶּה״ רִיבָּה.
ושואלים: אם כן, אי [אם] מה להלן בפסח צריך שיהא הקרבן זכר, תם ממום, ובן שנה, אף כאן בפדיון פטר חמור יצטרכו שיהא זה זכר דווקא, תם בלי מום, ובן שנה? תלמוד לומר: "וכל פטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו", שכפל דבריו לומר פעמים לשון "תפדה" "תפדה" (שמות יג, יג) ובכך ריבה הכתוב שפדיון כשר בכל און שיהיה, ולא דווקא כעין קרבן פסח.
אִי ״תִּפְדֶּה תִפְדֶּה״ רִיבָּה – אֲפִילּוּ כּוּלְּהוּ נַמִי! אִם כֵּן, ״שֶׂה״ מַאי אַהֲנֵי לֵיהּ?
ומקשים: אי [אם] אומר אתה ש"תפדה" "תפדה" ריבה — אפילו כולהו נמי [כולם גם כן] עגל, חיה, שחוטה וכיוצא! ומשיבים: אם כן, הגזירה השוה "שה" מאי אהני ליה [מה הועילה לו]? אלא ודאי יש לרבות ויש למעט, הכל לפי הענין, ומכל מקום לענין יום הכיפורים אין להוכיח מכאן.