וּבַמַּחֲבַת וּבַמַּרְחֶשֶׁת מוֹחֵק בְּגוּדָּלוֹ מִלְּמַעְלָה, וּבְאֶצְבָּעוֹ קְטַנָּה מִלְּמַטָּה, וְזוֹ הִיא עֲבוֹדָה קָשָׁה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ. זוֹ הִיא וְתוּ לֹא?! וְהָא אִיכָּא מְלִיקָה, וְהָא אִיכָּא חֲפִינָה! אֶלָּא: זוֹ הִיא מֵעֲבוֹדוֹת קָשׁוֹת שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ.

מחבת ובמנחת מרחשת, שהיו מטוגנות לפני קמיצתן והיו קשות יותר מוחק מנקה בגודלו את מה שהיה מבצבץ ויוצא מלמעלה, ומוחק באצבעו קטנה את מה שהיה מבצבץ ויוצא מלמטה. וזו הקמיצה המדוייקת היא העבודה הקשה שבמקדש. ושואלים: וזו היא ותו [ועוד] לא? והא איכא [והרי יש] מליקה שגם עליה נאמר שהיא עבודה קשה, והא איכא [והרי יש] חפינה! אלא כך יש להבין: זו היא אחת מן העבודות הקשות שבמקדש.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בָּעֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן עוּזָאָה: בֵּין הַבֵּינַיִם שֶׁל מְלֹא קוּמְצוֹ מַהוּ? אָמַר רַב פַּפָּא: דְּגַוָּאֵי – לָא תִּיבָּעֵי לָךְ דְּוַדַּאי קוֹמֶץ הוּא, דְּבָרָאֵי – לָא תִּיבָּעֵי לָךְ דְּוַדַּאי שִׁירַיִם הוּא

אמר ר' יוחנן, בעי [שאל] ר' יהושע בן עוזאה שאלה זו: בין הבינים אותו חלק הנשאר בין האצבעות של מלא קומצו, מהו? האם נחשב הוא כחלק מן הקומץ, או הוא כחלק מן המנחה? ומפרטים: אמר רב פפא: דגואי [שבפנים] לצד היד לא תיבעי [יסתפק] לך בענין זה, שודאי קומץ הוא, וכן דבראי [החלק שבחוץ] לא תיבעי [יסתפק] לך בו — שודאי שירים הוא כשאר מנחה.

כִּי תִּיבָּעֵי לָךְ – דְּבֵינֵי בֵּינֵי, מַאי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הֲדַר פְּשַׁטָהּ יְהוֹשֻׁעַ [בֶּן] עוּזָאָה: בֵּין הַבֵּינַיִם סָפֵק נִינְהוּ.

כי תיבעי [כאשר יסתפק] לך — הרי זה במה שנמצא ביני ביני [באמצע] בין פנים וחוץ מאי [מה יהיה דינו]. אמר ר' יוחנן: הדר פשטה [חזר ופתרה] יהושע בן עוזאה לשאלתו ואמר כי מה שנמצא בין הבינים — ספק נינהו [הוא] ויש לנהוג בו כדין ספק.

הֵיכִי עָבֵיד? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מַקְטִיר קוֹמֶץ לְחוּדֵיהּ תְּחִלָּה, וַהֲדַר בֵּין הַבֵּינַיִם. דְּאִי אָמְרַתְּ בֵּין הַבֵּינַיִם בְּרֵישָׁא – דִּילְמָא שִׁירַיִם נִינְהוּ, וְהָווּ לְהוּ שִׁירַיִם שֶׁחָסְרוּ בֵּין קְמִיצָה [לְהַקְטָרָה], וְאָמַר מָר: שִׁירַיִם שֶׁחָסְרוּ בֵּין קְמִיצָה לְהַקְטָרָה – אֵין מַקְטִירִין עֲלֵיהֶן אֶת הַקּוֹמֶץ.

ושואלים: היכי עביד [כיצד הוא עושה, נוהג] בספק זה? אמר ר' חנינא, כך הוא עושה: מקטיר קומץ לחודיה [לעצמו] תחלה, והדר [ואחר כך] מקטיר מה שבין הבינים. דאי אמרת [שאם אומר אתה] שיקטיר את מה שנמצא בין הבינים ברישא [בתחילה] — דילמא שירים נינהו [הם] והוו להו [והרי יהיו אלה] כדין שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה שהרי הוא נוטל מחלק השיריים של המנחה, ואמר מר [החכם] בהלכה זו: שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה — אין מקטירין עליהן את הקומץ.

אִי הָכִי, הָשְׁתָּא נַמִי אִיקְרִי כָּאן: כָּל שֶׁמִּמֶּנּוּ לָאִשִּׁים הֲרֵי הוּא בְּבַל תַּקְטִירוּ!

ומקשים: אי הכי [אם כך] שיש ספק שמא חלק זה מן השיריים הוא — השתא נמי [עכשיו גם כן] אם יקטיר את מה שבין הבינים לאחר הקטרת הקומץ איקרי כאן [קרא כאן] את ההלכה: כל שממנו לאשים — הרי הוא בבל תקטירו. שהלכה היא בידינו שכל דבר שמקטירים חלק ממנו למזבח, אם מקטיר את החלק שאינו נועד להקטרה עובר עליו באיסור לא תעשה. ואם בין הבינים אינו נחשב אלא כשירים — הרי הוא עובר בהקטרתו משום איסור זה!

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: דְּמַקְטִיר לֵיהּ לְשׁוּם עֵצִים, כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ״לְרֵיחַ נִיחוֹחַ״ – אִי אַתָּה מַעֲלֶה, אֲבָל אַתָּה מַעֲלֶה לְשׁוּם עֵצִים.

אמר ר' יהודה בריה [בנו] של ר' שמעון בן פזי: מדובר כאן שאינו מקטירם לשם מנחה, אלא מקטיר ליה [אותו] לשום (לשם) עצים. כלומר: אינו מקטיר לשם קרבן אלא כחומר דלק בלבד למזבח, ודבר זה מותר, כדברי ר' אליעזר. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' אליעזר אומר: נאמר: "ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח" (ויקרא ב, יב), לומר: "לריח ניחוח" אי אתה מעלה, שאינם עולים כקרבן, אבל אתה מעלה דברים אחרים לשום עצים.

הָנִיחָא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֶלָּא לְרַבָּנַן מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אָמַר רַב מָרִי: דְּקָמְצִי שְׁמִינִי. הָשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר נַמִי, לְכַתְּחִילָּה דְּקָמְצִי שְׁמִינִי.

ושואלים: הניחא [דבר זה נוח] לשיטת ר' אליעזר, אלא לרבנן [לחכמים] החולקים על ר' אליעזר ואינם מסכימים להלכה זו מאי איכא למימר [מה יש לומר]? אמר רב מרי: צריך לומר: דקמצי שמיני [שקומצים את המנחה כהנים שמנים] שעובי הבשר של אצבעותיהם דוחק את כל מה שביניהם, ואין סולת נשארת בין האצבעות. ואומרים: השתא דאתית להכי [ועכשיו שהגעת לכך] לתירוץ זה, לשיטת ר' אליעזר נמי [גם כן] לכתחילה ראוי דקמצי שמיני [שקומצים כהנים שמנים] וממילא אין מגיעים כלל לידי ספק.

(בֵּין הַבֵּינַיִי״ם פָּשַׁ״ט וּמָחַ״ץ וּפִזֵּ״ר וְחִשֵּׁ״ב בַּחֲפִינַ״ת חֲבֵיר״וֹ סִימָן). בָּעֵי רַב פַּפָּא: בֵּין הַבֵּינַיִם שֶׁל מְלֹא חָפְנָיו מַהוּ? מַאי קָא מִבָּעֲיָא לֵיהּ? אִי גָּמַר ‘מְלֹא׳ ‘מְלֹא׳ מֵהָתָם – הַיְינוּ הַךְ!

בין הביניי"ם, פש"ט, ומח"ץ, ופז"ר, וחש"ב, בחפינ"ת חביר"ו — סימן לבעיות הבאות של רב פפא. בעי [שאל] רב פפא: בין הבינים של מלא חפניו קטורת מהו דינו? ושואלים: מאי קא מבעיא ליה [מהו שנשאל לו] מה הספק בדבר זה? אי גמר [אם לומד] הוא גזירה שוה "מלא" "מלא" מהתם [משם] מדין קומץ המנחה — היינו הך [הרי זה אותו דבר] ואף בין הביניים של הקטורת — פסול, ואם לא למד כן, אם כן מה מקום לשאלה?

רַב פַּפָּא הָכִי בָּעֵי לֵיהּ: ״מְלֹא חָפְנָיו וְהֵבִיא״ בָּעֵינַן – וְהָא אִיכָּא, אוֹ דִּילְמָא ״וְלָקַח וְהֵבִיא״ בָּעֵינַן – וְהָא לֵיכָּא? תֵּיקוּ.

ומסבירים: רב פפא הכי בעי ליה [כך נשאל לו]: האם מה שנאמר: "ומלא חפניו קטורת סמים דקה והביא מבית לפרוכת" (ויקרא טז, יב) בא לומר כי "מלוא חפניו" וכן "והביא" בעינן [צריכים אנו] לקיים, והא איכא [והרי יש כאן] שהרי הביא מלוא חפניו, או דילמא [שמא] "ולקח" "והביא" (ויקרא טז, יב) בעינן [צריכים אנו] לקיים, שתהיה הלקיחה וההבאה מדעתו והא ליכא [והרי אין] שהרי תוספת זו שבין אצבעותיו לא נתכווין לה כלל בעת לקיחתו? שאלה זו לא נפתרה, ונשארה בתיקו [תעמוד השאלה במקומה].

אָמַר רַב פַּפָּא: פְּשִׁיטָא לִי; מְלֹא קוּמְצוֹ – כִּדְקָמְצִי אֱינָשֵׁי. בָּעֵי רַב פַּפָּא: קָמַץ בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו מַהוּ?

אמר רב פפא: פשיטא [פשוט ברור] לי כי מלא קומצו יש לכתחילה לעשות כדקמצי אינשי [כמו, כדרך שקומצים אנשים] כרגיל, כשראשי אצבעותיו כלפי מטה. אולם בעי [שאל] רב פפא: אם קמץ בראשי אצבעותיו, כלומר: שהכניס בתחילה את כף ידו לתוך הכלי ולאחר מכן הושיט את אצבעותיו וקירב באמצעותן את הסולת וכך מילא את כף ידו, מהו? האם יפסול הדבר את הקמיצה או לא?

מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה מַהוּ? מִן הַצְּדָדִין מַהוּ? תֵּיקוּ.

וכן: אם עשה זאת כשגב כף ידו מונח בתוך הכלי כלפי מטה ובאמצעות אצבעותיו העלה את הסולת כלפי מעלה לתוך כף ידו מהו? וכן: אם קמץ מן הצדדין, שהעביר את גב כף ידו בכוח הלוך וחזור על גבי הסולת שבתוך הכלי כשאצבעותיו פשוקות וכך נדחק הסולת ביניהן לתוך כף ידו, מהו הדין? שאלות אלו לא נפתרו, ונשארו בתיקו.

אָמַר רַב פַּפָּא: פְּשִׁיטָא לִי; מְלֹא חָפְנָיו – כִּדְחָפְנִי אֱינָשֵׁי. בָּעֵי רַב פַּפָּא: חָפַן בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו מַהוּ? מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה מַהוּ? מִן הַצַּד מַהוּ? חָפַן בָּזוֹ וּבָזוֹ וְקֵרְבָן זוֹ אֵצֶל זוֹ מַהוּ? תֵּיקוּ.

וכיוצא בזה אמר רב פפא: פשיטא [פשוט] לי שמה שנאמר "מלא חפניו" — כדחפני אינשי [כמו שחופנים בני אדם] ודרכם שמכניסים גב היד בכלי ומצרפים שתי ידים זו לזו, אולם בעי [שאל] רב פפא אם חפן בראשי אצבעותיו מהו? וכן אם חפן מלמטה למעלה מהו, אם חפן מן הצד מהו? ואם חפן ביד זו וביד זו וקרבן זו אצל זו מהו? אף שאלות אלה לא נפתרו ונשארו בתיקו [תעמוד השאלה במקומה].

בָּעֵי

ועוד בעי [שאל]