שֶׁסּוֹדְרָן עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ, וְאִם אֵין מַחֲזִיקָן – שֶׁסּוֹדְרָן עַל הַכֶּבֶשׁ אוֹ עַל גַּבֵּי סוֹבֵב עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה מַעֲרָכָה גְּדוֹלָה וְסוֹדְרָן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעוֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ״.

שסודרן על גבי מזבח, ואם אין מחזיקן המקום שם, שהוא צר מלהכיל את כולם, שסודרן על הכבש או על גבי סובב הבליטה סביב למזבח, עד שיעשה מערכה גדולה שנית, וסודרן עליה? — תלמוד לומר: "אשר תאכל האש את העלה על המזבח" (ויקרא ו, ג), לומר: אותם דברים שכבר אכלתם האש מונחים על המזבח.

וְרַבִּי מֵאִיר: עִיכּוּלֵי עוֹלָה – אַתָּה מַחֲזִיר, וְאִי אַתָּה מַחֲזִיר עִיכּוּלֵי קְטוֹרֶת. דְּתָנֵי רַבִּי חֲנַנְיָא בַּר מִנְיוֹמִי בִּדְבֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: ״אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעוֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ״ – עִיכּוּלֵי עוֹלָה אַתָּה מַחֲזִיר וְאִי אַתָּה מַחֲזִיר עִיכּוּלֵי קְטוֹרֶת.

ושואלים: ור' מאיר מה לומד הוא מכאן? ומשיבים: לדעתו יש ללמוד מכתוב זה כי עיכולי עולה, כלומר אברי העולה שהתחילו להתעכל באש ומפני גודל החום פקעו ונפלו למטה אתה מחזיר ומעלה אותם שוב על המזבח, ואי אתה מחזיר עיכולי קטורת שנפלו ממזבח הפנימי. דתני [כפי ששנה] ר' חנניא בר מניומי בדבי [בשם מבית מדרשו] של ר' אליעזר בן יעקב: נאמר: "אשר תאכל האש את העלה על המזבח" (ויקרא ו, ג) — ללמד: עיכולי עולה אתה מחזיר, ואי אתה מחזיר עיכולי קטורת.

דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהַת מוֹסִיפִין בּוֹ בַּיּוֹם אִית לְהוּ, מְנָא לְהוּ? נָפְקָא לְהוּ מִ״וְהָאֵשׁ״, וַאֲפִילּוּ לְמַאן דְּלָא דָּרֵישׁ ‘וא״ו׳ – ׳וא״ו ה״א׳ דָּרֵישׁ.

ומעתה שואלים שאלה כללית, דכולי עלמא מיהת [לדעת הכל על כל פנים] מערכה זו שמוסיפין בו ביום אית להו [יש להם], שלכל הדעות מוסיפים עוד מערכת מיוחדת ליום הכיפורים, ושואלים: מנא להו [מנין להם] דבר זה? ומשיבים: נפקא להו [יוצא להם] ממה שנאמר: "והאש" (ויקרא ו, ג) שיש בו לשון תוספת יתרה. ואפילו למאן דלא דריש [לדעת מי שאינו דורש] "וא"ו" יתירה ללמוד שיש להוסיף דבר מה, אולם "וא"ו" וכן "ה"א" הבאים יחד דריש [דורש] ולומד מכאן שיש להוסיף.

״אֵשׁ תָּמִיד״ לְמַאי אֲתָא? מִבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה״ לִימֵּד עַל מַעֲרָכָה שְׁנִיָּה שֶׁל קְטוֹרֶת שֶׁלֹּא תְּהֵא אֶלָּא עַל הַמִּזְבֵּחַ הַחִיצוֹן.

ושואלים "אש תמיד" שנאמר באותו כתוב למאי אתא [למה בא] ללמדנו? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [נחוץ הוא הדבר לכפי ששנינו בברייתא]: נאמר: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו, ו) — לימד על מערכה שניה של הקטורת שלא תהא אלא על מזבח החיצון ולא במקום אחר.

אֵשׁ מַחְתָּה וּמְנוֹרָה מִנַּיִין? וְדִין הוּא: נֶאֶמְרָה אֵשׁ בִּקְטוֹרֶת, וְנֶאֶמְרָה אֵשׁ בְּמַחְתָּה וּמְנוֹרָה, מַה לְּהַלָּן עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן – אַף כָּאן עַל הַמִּזְבֵּחַ הַחִיצוֹן.

אש שעושים לצורך מחתה של גחלי הקטורת שמכניסים לקודש הקדשים ביום הכיפורים ואש שעושים להדליק את המנורה מניין שאף היא תהיה מן המזבח? ומשיבים: לכאורה ודין הוא, כלומר: דבר זה אפשר ללמוד בדרך ההגיון: נאמרה אש בקטורת ונאמרה אש במחתה ומנורה, מה להלן אש הקטורת היא מעל מזבח החיצון אף כאן האש שלצורך מחתה ומנורה, על מזבח החיצון.

אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: נֶאֶמְרָה אֵשׁ בִּקְטוֹרֶת, וְנֶאֶמְרָה אֵשׁ בְּמַחְתָּה וּמְנוֹרָה, מַה לְּהַלָּן בְּסָמוּךְ לוֹ – אַף מַחְתָּה וּמְנוֹרָה בְּסָמוּךְ לוֹ,

אולם לכאורה יש מקום גם לטענה הפוכה, או כלך (לך) וחשוב את הדברים לדרך זו: נאמרה הצתת אש בקטורת ונאמרה אש במחתה ובמנורה, מה להלן בקטורת נוטלים דווקא מן האש הסמוך לו והאש הסמוכה ביותר היא זו שעל המזבח החיצון אף לצורך מחתה ומנורה נוטלים דווקא מן הסמוך לו, כלומר: מאש המזבח הפנימי.

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה״ – אֵשׁ תָּמִיד שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ לֹא תְּהֵא אֶלָּא בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן.

וכיון שהדבר שקול שוב אין להכריע בו מן הסברה ולכן תלמוד לומר מן הכתובים: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו, ו) — אש תמיד היא אש המנורה, שנאמר בה "נר תמיד" (שמות כז, כ), שאמרתי לך לא תהא מדליק אותה אלא מגחלים הנמצאים בראשו של מזבח החיצון.

לָמַדְנוּ אֵשׁ לִמְנוֹרָה, אֵשׁ לְמַחְתָּה מִנַּיִין? וְדִין הוּא: נֶאֶמְרָה אֵשׁ בְּמַחְתָּה וְנֶאֶמְרָה אֵשׁ בִּמְנוֹרָה, מַה לְּהַלָּן עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן – אַף כָּאן עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן,

למדנו איפוא אש למנורה שנאמר בה במפורש אש תמיד, אולם אש למחתה של קטורת שלפני ולפנים מניין? ולכאורה ודין הוא, יכול אתה ללמוד הדבר מכח הסברה: נאמרה אש במחתה, ונאמרה אש במנורה, מה להלן במנורה אין נוטלים גחלים לצורכה אלא מעל גבי מזבח החיצון, אף כאן לצורך הקטורת אין נוטלים גחלים אלא מעל מזבח החיצון.

אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: נֶאֶמְרָה אֵשׁ בִּקְטוֹרֶת וְנֶאֶמְרָה אֵשׁ בְּמַחְתָּה, מַה לְּהַלָּן בְּסָמוּךְ לוֹ אַף כָּאן בְּסָמוּךְ לוֹ –

אולם אם דבר זה נלמד מסברה, אפשר אם כן לטעון: כלך לדרך זו, לך וטען באופן אחר: נאמרה אש בקטורת, ונאמרה אש במחתה, מה להלן בקטורת, האש באה מן המזבח הסמוך לו המזבח החיצון אף כאן במנורה אין ניטלים הגחלים לצורכה אלא מן המזבח הסמוך לו, והוא מזבח הפנימי!

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה׳״, אֵיזֶהוּ מִזְבֵּחַ שֶׁמִּקְּצָתוֹ לִפְנֵי ה׳ וְאֵין כּוּלּוֹ לִפְנֵי ה׳ – הֱוֵי אוֹמֵר זֶה מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן.

תלמוד לומר: "ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה'" (ויקרא טז, יב), איזהו מזבח שרק מקצתו לפני ה', שחלק ממנו מכוון כנגד קודש הקדשים ואין כולו לפני ה' ויש צורך לומר שיטול גחלים דווקא מאותו החלק שלפני ה' — הוי אומר זה מזבח חיצון, שהרי מזבח הפנימי כולו לפני ה' הוא.

וְאִיצְטְרִיךְ לְמִיכְתַּב ״מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ״ וְאִיצְטְרִיךְ לְמִיכְתַּב ״מִלִּפְנֵי ה׳״; דְּאִי כָּתַב רַחֲמָנָא ״מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ״ – הֲוָה אָמִינָא: מַאי מִזְבֵּחַ – מִזְבֵּחַ פְּנִימִי, כָּתַב רַחֲמָנָא ״מִלִּפְנֵי ה׳״ – וְאִי כָּתַב רַחֲמָנָא ״מִלִּפְנֵי ה׳״ – הֲוָה אָמִינָא: דַּוְקָא מִלִּפְנֵי ה׳,

ומעירים: ואיצטריך למיכתב [וצריך היה לכתוב]: "מעל המזבח" ואיצטריך למיכתב [וצריך היה לכתוב]: "מלפני ה'": דאי כתב רחמנא [שאילו כתבה התורה] רק "מעל המזבח", הוה אמינא [הייתי אומר] מאי [מהו] "מזבח" האמור כאן — מזבח הפנימי, לכן כתב רחמנא: "מלפני ה'". ואי כתב רחמנא [ואילו כתבה התורה] "מלפני ה'" בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר] דוקא מלפני ה' כלומר מצד המזבח הפונה לפני ה', המכוון כנגד קודש הקדשים,