אֶלָּא בִּשְׁעַת הַקְטָרָה.

אלא בשעת הקטרה.

וְהָא אִיכָּא הָא מַעֲלָה: דְּאִילּוּ מֵהֵיכָל פָּרְשִׁי בֵּין בִּקְדוּשָּׁה דִּידֵיהּ בֵּין בִּקְדוּשָּׁה דְּלִפְנַי וְלִפְנִים, וְאִילּוּ מִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ לָא פָּרְשִׁי אֶלָּא בִּקְדוּשָּׁה דְּהֵיכָל! אָמַר רָבָא: שֵׁם פְּרִישָׁה אַחַת הִיא.

ומקשים עוד: והא איכא [והרי יש] עוד את הא [זו] המעלה, שאילו מהיכל פרשי [פורשים] הם בין בקדושה דידיה [שלו], כלומר: בהקטרת קטורת בו בין בקדושה, כלומר: בהקטרת קטורת של לפני ולפנים, ואילו מבין האולם ולמזבח לא פרשי [פורשים] הם אלא בקדושה של הקטרת הקטורת בהיכל! אמר רבא: אין להקשות מכאן, כי שם פרישה אחת היא שכיון שיש פרישה בכלל, שוב אין מחלקים בפרטיה.

אָמַר מָר: כָּךְ פּוֹרְשִׁין בִּשְׁעַת מַתַּן פַּר כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וּפַר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר, וּשְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה. מְנָא לָן? אָמַר רַבִּי פְּדָת: אָתְיָא כַּפָּרָה כַּפָּרָה מִיוֹם הַכִּפּוּרִים.

ומוסיפים לדון באותה ברייתא: אמר מר [החכם] כשם שפורשים בשעת הקטרת הקטורת ביום הכיפורים כך פורשין בשעת מתן דם פר כהן משיח, ופר העלם דבר של צבור, ושעירי עבודה זרה שנותנים מדמם לפנים. ושואלים: מנא לן [מניין לנו] שכן הוא? אמר ר' פדת: אתיא [בא, נלמד הדבר] מגזירה שוה "כפרה" "כפרה" מיום הכפורים שאף באלה נאמרה כפרה ומתן דמם לפנים.

אָמַר רַב אַחָא בַּר אַהֲבָה: שְׁמַע מִינָּהּ מַעֲלוֹת דְּאוֹרַיְיתָא, וְהָכִי גְּמִירִי לְהוּ.

אמר רב אחא בר אהבה: שמע מינה [למד מכאן] כי אותן המעלות, הבדלי דרגות הקדושה, שהוזכרו במשנה במסכת כלים (פ"א מ"ח) שבין חלקי המקדש ועזרותיו, ודאי דאורייתא [מדין תורה] הם והכי גמירי להו [וכך למודים הם] במסורת, ואינם רק ענין של מבנה המקדש.

דְּאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ דְּרַבָּנַן – מַאי שְׁנָא בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ – דִּילְמָא מִיקְרוּ וְעָיְילִי, מִכּוּלָּהּ עֲזָרָה נַמִי נִפְרְשׁוּ דִּילְמָא מִיקְרוּ וְעָיְילִי!

דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] שחלוקות אלה של דרגות הקדושה הן דרבנן [מדברי סופרים] אם כן מאי שנא [במה שונה] שגזרו שיצאו מבין האולם ולמזבח? אם תאמר דילמא מיקרו ועיילי [שמא יזדמנו ויכנסו פנימה] אל ההיכל בשעת הקטרה — אם כן מכולה של העזרה נמי נפרשו [גם כן יפרשו], דילמא מיקרו ועיילי [שמא יזדמנו ויכנסו] בטעות!

בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, כֵּיוָן דְּלָא מַפְסִיק מִידֵּי – לָא מִינְכְּרָא מִילְּתָא, עֲזָרָה כֵּיוָן דְּאִיכָּא מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן דְּמַפְסִיק – מִינְכְּרָא מִילְּתָא.

ודוחים: מכאן אין הוכחה, בין האולם ולמזבח כיון דלא מפסיק מידי [שאין מפסיק דבר] ביניהם, לכך לא מינכרא מילתא [ניכר הדבר] ויכולים לטעות וליכנס, אבל עזרה כיון דאכא [שישנו] מזבח החיצון שהוא מפסיק בין עזרת כהנים וההיכל — מינכרא מילתא [ניכר הדבר], ואין נכנסים שם.

אָמַר רָבָא: שְׁמַע מִינָּהּ קְדוּשַּׁת אוּלָם וְהֵיכָל חֲדָא מִילְּתָא הִיא, דְּאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ שְׁתֵּי קְדוּשּׁוֹת נִינְהוּ – אוּלָם גּוּפֵיהּ גְּזֵירָה, וְנֵיקוּם וְנִגְזוֹר גְּזֵירָה לִגְזֵירָה?

אמר רבא דבר אחר: שמע מינה [למד מכאן]: כי קדושת אולם וקדושת ההיכל חדא מילתא [דבר אחד] היא, ואין חילוקי מדרגות בקדושתם. דאי סלקא דעתך [שאם עולה בדעתך] לומר כי בעיקרן שתי קדושות נבדלות נינהו [הן], אם כן נמצא כי הפרישה מן האולם גופיה [עצמו] גזירה היא, שהרי איננו קדוש בקדושת ההיכל וניקום [ואנו נבוא] ונגזור גזירה לגזירה שגם בין האולם ולמזבח, שהוא רחוק ממנו יותר, אסור יהיה להכנס?!

לֹא, אוּלָם וּבֵין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ חֲדָא קְדוּשָּׁה הִיא, הֵיכָל וְאוּלָם שְׁתֵּי קְדוּשּׁוֹת.

ודוחים: לא, אפשר לומר אחרת: אולם ובין האולם ולמזבח חדא קדושה [קדושה אחת] היא, ואילו היכל ואולם שתי קדושות הם וגזרו על האולם ועל בין האולם למזבח משום היכל, ואין הוכחה איפוא לדברי רבא.

״בְּכָל יוֹם הָיָה חוֹתֶה בְּשֶׁל כֶּסֶף״ וכו׳. מַאי טַעְמָא? הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל.

שנינו במשנה כי בכל יום היה חותה הכהן גחלים במחתה של כסף ומערה בשל זהב. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] אין חותים בכל יום במחתות זהב? ומשיבים: התורה חסה על ממונן של ישראל ומכיון שבעבודה זו נשחקת המחתה, לכך מוטב שהדבר ייעשה במחתת כסף שהיא זולה מזו של הזהב.

״וְהַיּוֹם חוֹתֶה בְּשֶׁל זָהָב וּבָהּ הָיָה מַכְנִיס״. מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם חוּלְשָׁא דְּכֹהֵן גָּדוֹל.

שנינו עוד במשנה כי "והיום חותה בשל זהב ובה היה מכניס". ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם]? משום חולשא [חולשתו] של הכהן גדול שצריך לעשות לבדו את כל העבודה ביום הצום, ולכך דאגו שימעט ככל שאפשר ולא יטרח יותר מן הצריך.

״בְּכָל יוֹם בְּשֶׁל אַרְבָּעַת קַבִּין״ וכו׳. תָּנָא: נִתְפַּזְּרוּ לוֹ קַב גֶּחָלִים – מְכַבְּדָן לָאַמָּה.

עוד שנינו במשנה כי בכל יום היה חותה במחתה של ארבעת קבין ומערה לתוך של שלושה. תנא [שנה החכם] בתוספתא: נתפזרו לו קב גחלים יתירות שהיו במחתה ראשונה יותר מבשניה, היה מכבדן (מטאטא אותם) לאמה (לתעלת המים) העוברת במקדש ויוצאת לנחל קדרון.

תָּנֵי חֲדָא: קַב, וְתַנְיָא אִידָךְ: קַבַּיִים. בִּשְׁלָמָא הַךְ דְּתָנֵי קַב – רַבָּנַן, אֶלָּא הַךְ דְּתָנֵי קַבַּיִים מַנִּי? לָא רַבָּנַן וְלָא רַבִּי יוֹסֵי!

תני חדא [שנה החכם בברייתא אחת]: שנתפזר לו קב, ותני אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: שנתפזרו קביים (שני קבים). ומעירים: בשלמא הך דתני [נניח זה החכם ששנה] שקב היה מתפזר — שיטה זו כרבנן [כחכמים] שאומרים שהיה לוקח במחתה של ארבעה קבים ומערה לתוך של שלשה. אלא הך דתני [ברייתא זו ששנה בה] שנתפזרו שם קביים של גחלים, מני [כשיטת מי היא]? לא רבנן [חכמים] ולא כשיטת ר' יוסי, שהרי ר' יוסי אמר שבסאה, שהיא ששה קבין, היה חותה ולחשבון זה היו צריכים להתפזר שלשה קבין גחלים!

אָמַר רַב חִסְדָּא: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה הִיא. דְּתַנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: בְּשֶׁל קַבַּיִים הָיָה מַכְנִיס.

אמר רב חסדא: שיטה זו שיטת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: בשל קביים היה מכניס, ובין ארבעה קבים לשל קביים נשארו קביים עודף והם שהיו מתפזרות.

רַב אַשִׁי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי, וְהָכִי קָאָמַר: בְּכָל יוֹם הָיָה חוֹתֶה בְּשֶׁל סְאָה מִדְבָּרִית, וּמְעָרֶה לְתוֹךְ שְׁלֹשֶׁת קַבִּין יְרוּשַׁלְמִיּוֹת.

רב אשי אמר: אפילו תימא [תאמר] כי ברייתא זו כשיטת ר' יוסי היא, והכי קאמר [וכך אמר]: בכל יום היה חותה בשל סאה מדברית, שהיא המידה שהיתה נהוגה במדבר והיתה של שישה קבין, ומערה את אותה סאה לתוך שלשת קבין לפי המידות הירושלמיות והסאה הירושלמית הריהי בת חמישה קבין ולפי זה נמצא כי ההבדל ביניהם הוא רק של שני קבין.

״בְּכָל יוֹם הָיְתָה כְּבֵידָה וְהַיּוֹם קַלָּה״. תָּנָא: בְּכָל יוֹם הָיְתָה גִּלְדָּהּ עָבֶה, וְהַיּוֹם רַךְ. בְּכָל יוֹם הָיְתָה קְצָרָה וְהַיּוֹם אֲרוּכָּה. מַאי טַעְמָא – כְּדֵי שֶׁתְּהֵא זְרוֹעוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל מְסַיַּיעְתּוֹ.

שנינו במשנה כי בכל יום היתה המחתה כבידה והיום קלה. תנא [שנה החכם] בכל יום היתה גלדה (דופנה) עבה, והיום היה רך ודק. בכל יום היתה ידיתה קצרה והיום ארוכה. מאי טעמא [מה הטעם] — כדי שתהא זרועו של כהן גדול מסייעתו שיוכל לא רק להחזיקה בכף ידו אלא גם להשעינה על זרועו.

תָּנָא: בְּכָל יוֹם לֹא הָיָה לָהּ נִיאַשְׁתִּיק, וְהַיּוֹם הָיָה לָהּ נִיאַשְׁתִּיק, דִּבְרֵי בֶן הַסְּגָן.

תנא [שנה החכם] בכל יום לא היה לה בראשה ניאשתיק (טבעת שהיתה מקשקשת ומשמיע קול), כדי לקיים מה שנאמר" "ונשמע קולו בבואו אל הקודש" (שמות כח, לו) והיום היה לה ניאשתיק. אלו דברי בן הסגן, שמסורת היתה בידו גם על הבדל זה.

״בְּכָל יוֹם הָיָה זְהָבָהּ יָרוֹק״. אָמַר רַב חִסְדָּא: שִׁבְעָה זְהָבִים הֵן: זָהָב, וְזָהָב טוֹב, וּזְהַב אוֹפִיר, וְזָהָב מוּפָז, וְזָהָב שָׁחוּט, וְזָהָב סָגוּר, וּזְהַב פַּרְוַיִם. זָהָב וְזָהָב טוֹב – דִּכְתִיב: ״וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב״, זְהַב אוֹפִיר – דְּאָתֵי מֵאוֹפִיר, זָהָב מוּפָז –

שנינו במשנה שבכל יום היה זהבה ירוק והיום אדום. אמר רב חסדא: שבעה מיני זהבים הן; זהב, וזהב טוב, וזהב אופיר (מלכים א' י, יא) וזהב מופז (מלכים א' י, יח) וזהב שחוט (מלכים א' י, יז) וזהב סגור (מלכים א' י, כא) וזהב פרוים (דברי הימים ב' ג, ו). ומפרטים: חלוקה זו בין זהב וזהב טוב למדנו מן הכתוב "וזהב הארץ ההוא טוב" (בראשית ב, יב) ללמדנו שיש מין זהב הקרוי זהב טוב, המשובח משאר מינים. זהב אופיר — הוא זהב דאתי [שבא] מאופיר. זהב מופז