מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? לָא תֵּימָא: וְאַחַר כָּךְ אָמַר, אֶלָּא אֵימָא: וְאַחַר כָּךְ לָקַח וְאָמַר.

מאי איכא למימר [מה יש לומר] לפי שיטה זו? ומשיבים: לא תימא [אל תאמר] כפי שגרסנו: "ואחר כך אמר", אלא אימא [אמור] ותקן: ואחר כך לקח ואמר, שבשעת לקיחה קבע איזה מהם לחטאת ואיזה לעולה.

לָקַח, מוֹסִיף וּמֵבִיא חוֹבָתוֹ מַאי נִיהוּ –

ושואלים: אם כן מה ששנינו שאם לקח מוסיף ומביא חובתו מאי ניהו [מה הוא, מה פירוש הדבר], כיצד יכול הוא להוסיף על העוף שקנה כבר?!

דְּפָרֵיק לֵיהּ, וְהָא אֵין פִּדְיוֹן לָעוֹף!

על כך משיבים: דפריק ליה [שהוא פודה אותו] את העוף ומוציאו לחולין ונעשים מעותיו קודש ומוסיף עליהם. ומקשים: והא [והרי] יודעים אנו כי אין פדיון לעוף לאחר שהקדישוהו לקרבן!

אָמַר רַב פַּפָּא: כְּגוֹן שֶׁלָּקַח פְּרֵידָה אַחַת. אִי עוֹלָה זְבַן – מוֹסִיף וּמֵבִיא חוֹבָתוֹ מִדְּמֵי חַטָּאתוֹ, וְהַאי עוֹלָה אָזְלָא לִנְדָבָה. אִי חַטָּאת זְבַן – אֵין מוֹסִיף וּמֵבִיא חוֹבָתוֹ מִדְּמֵי עוֹלָתוֹ, וְהַאי חַטָּאת אָזְלָא לְמִיתָה.

אמר רב פפא: כגון שלקח פרידה (יחידה) אחת, גוזל אחד ולא שנים, ולכן אי [אם] עולה זבן [קנה] — מוסיף ומביא חובתו לחטאת בהמה מדמי חטאתו שהפריש לקנות עוף ועדיין לא קנה בהם, והאי [וזו] העולה שהפריש אזלא [הולכת] ונעשית קרבן לנדבה. ואי [אם] חטאת זבן [קנה] מתחילה ולפיכך המעות שנותרו עומדות לעולה — אין מוסיף ומביא חובתו מדמי עולתו, והאי [וזו] חטאת אותו עוף שהקריב לשם כך אזלא [הולכת] למיתה ככל קרבן חטאת שהתכפרו בעליו באחר.

גּוּפָא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: מְטַמֵּא מִקְדָשׁ עָשִׁיר וְהֵבִיא קָרְבַּן עָנִי – לֹא יָצָא, וְרַבִּי חַגָּא אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעֲיָא: יָצָא.

כיון שהוזכרה המחלוקת בענין קרבן עשיר ועני, מביאים את גופא [גופה] של המחלוקת. אמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא: מטמא מקדש כשהוא עשיר והביא קרבן עני — לא יצא. ור' חגא אמר ר' הושעיא אמר: יצא.

מֵיתִיבִי: מְצוֹרָע עָנִי שֶׁהֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר – יָצָא, עָשִׁיר שֶׁהֵבִיא קָרְבַּן עָנִי – לֹא יָצָא! שָׁאנֵי הָתָם דִּכְתִיב: ״זֹאת״.

מיתיבי [מקשים על כך] מן המשנה, שנאמר בה: מצורע עני שהביא קרבן עשיר — יצא, ואילו מצורע עשיר שהביא קרבן עני — לא יצא. וכיצד איפוא אמר ר' חגא שמטמא מקדש יצא? ומשיבים: שאני התם [שונה שם] במצורע, דכתיב [שנאמר] בו: "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו

אִי הָכִי רֵישָׁא נַמִי! הָא רַבֵּי רַחֲמָנָא ״תּוֹרַת״. וְהָתַנְיָא: ״תּוֹרַת״ – לְרַבּוֹת מְצוֹרָע עָנִי שֶׁהֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר, יָכוֹל אֲפִילּוּ עָשִׁיר שֶׁהֵבִיא קָרְבַּן עָנִי – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זֹאת״.

"(ויקרא יד, ב), "זאת", כלומר: כך דווקא, ואין לשנות. ומקשים: אי הכי [אם כך] שאסרה התורה לשנות, רישא נמי [מתחילה, בדין הראשון גם כן] יהא כן הדין, שעני שהביא קרבן עשיר גם הוא לא יצא ידי חובה, שהרי אמרה התורה "זאת" ולא אחרת! ומשיבים: הא רבי רחמנא [הרי רבתה התורה] "תורת" (ויקרא יד,ב) ללמד שיש רשות להוסיף על הקצוב לו והתניא [וכן שנויה ברייתא]: "תורת" — לרבות מצורע עני שהביא קרבן עשיר שיצא בכך ידי חובתו. יכול אפילו עשיר שהביא קרבן עני יצא — תלמוד לומר: "זאת" —

וְנֵילַף מִינָּהּ! מִיעֵט רַחֲמָנָא ״וְאִם דַּל הוּא״.

למעט. ושואלים: ונילף מינה [ושנלמד ממנה] מדין המצורע גם לקרבנות אחרים שיש בהם חילוק בין עני לעשיר! ודוחים: מיעט רחמנא [מיעטה התורה] ואמרה במצורע "ואם דל הוא" (ויקרא יד, כא), להדגיש כי רק "הוא" — המצורע יש בו דין זה, אבל לא לאחרים.

מתני׳ קָשַׁר לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית בְּרֹאשׁ שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, וְהֶעֱמִידוֹ כְּנֶגֶד בֵּית שִׁילּוּחוֹ, וְלַנִּשְׁחָט כְּנֶגֶד בֵּית שְׁחִיטָתוֹ.

קשר הכהן לשון של זהורית (צמר סרוק הצבוע אדום) בראש שעיר המשתלח, והעמידו כנגד בית שילוחו סמוך לשער שדרכו הוא נשלח, ולנשחט כנגד בית שחיטתו.

בָּא לוֹ אֵצֶל פָּרוֹ שְׁנִיָּה, וְסוֹמֵךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו וּמִתְוַדֶּה. וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר: אָנָּא הַשֵּׁם! (חָטָאתִי עָוִיתִי וּפָשַׁעְתִּי) לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי, וּבְנֵי אַהֲרֹן עַם קְדוֹשֶׁךָ. אָנָּא הַשֵּׁם! כַּפֶּר נָא לָעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים וְלַחֲטָאִים שֶׁעָוִיתִי וְשֶׁפָּשַׁעְתִּי וְשֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי וּבְנֵי אַהֲרֹן עַם קְדוֹשֶׁךָ! כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ: ״כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה׳ תִּטְהָרוּ״. וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו: בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד.

בא לו אצל פרו בפעם שניה, וסומך שתי ידיו עליו ומתודה, וכך היה אומר: "אנא השם! עויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושך. אנא השם! כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושך, ככתוב בתורת משה עבדך: 'כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו'" (ויקרא טז, ל) והן הכהנים והעם שהיו בעזרה עונין אחריו עם שמיעת השם: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

גמ׳ אִיבַּעֲיָא לְהוּ: ״וְלַנִּשְׁחָט״ אַקְּשִׁירָה קָאֵי אוֹ אַהַעֲמָדָה קָאֵי?

איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: מה ששנינו במשנה כי "ולנשחט כנגד בית שחיטתו ", האם על ענין הקשירה קאי [הוא עומד, מוסב], שקושרים לנשחט לשון של זהורית כנגד בית שחיטתו או שמא על ענין ההעמדה שלו כנגד בית שחיטתו קאי [הוא עומד, מוסב]?

תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף: קָשַׁר לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית בְּרֹאשׁ שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ וְהֶעֱמִידוֹ כְּנֶגֶד בֵּית שִׁילּוּחוֹ, וְלַנִּשְׁחָט כְּנֶגֶד בֵּית שְׁחִיטָתוֹ שֶׁלֹּא יִתְעָרֵב זֶה בָּזֶה, וְלֹא יִתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים.

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] ממה דתני [ששנה] רב יוסף בברייתא: קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח, והעמידו כנגד בית שילוחו, ולנשחט כנגד בית שחיטתו כדי שלא יתערב זה בזה ולא יתערב באחרים.

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא אַקְּשִׁירָה קָאֵי – שַׁפִּיר, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ אַהַעֲמָדָה קָאֵי – נְהִי דִּבְחַבְרֵיהּ לָא מִיעֲרַב, דְּהַאי קָטֵיר בֵּיהּ וְהַאי לָא קָטֵיר בֵּיהּ – בְּאַחֲרִינֵי מִיהַת מִיעֲרַב! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ – אַקְּשִׁירָה קָאֵי, שְׁמַע מִינָּהּ.

ומעתה ננסה להבין; אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי על הקשירה קאי [הוא עומד, מוסב] שגם לנשחט קשרו לשון זהורית וקשירה זו היתה על צוארו — שפיר [יפה, מובן הדבר]. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שלענין העמדה קאי [הוא עומד, מוסב], נהי דבחבריה לא מיערב [אם אמנם שבחבירו בשעיר המשתלח אינו מתערב] דהאי קטיר ביה והאי לא קטיר ביה [שזה קשורה בו לשון זהורית וזה אין קשורה בו], אולם הרי באחריני מיהת מיערב [באחרים על כל פנים הוא מתערב] שהרי אין בו סימן היכר לעצמו! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד ממנה] כי מה שאמרו כנגד בית שחיטתו על הקשירה קאי [הוא עומד, מוסב] ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק: שְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת שָׁמַעְתִּי, אַחַת שֶׁל פָּרָה וְאַחַת שֶׁל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. אַחַת צְרִיכָה שִׁיעוּר, וְאַחַת אֵינָהּ צְרִיכָה שִׁיעוּר, וְלָא יָדַעְנָא הֵי מִינַּיְיהוּ.

אמר ר' יצחק: שתי סוגי לשונות של זהורית שמעתי בהן הלכות, אחת מהן של פרה אדומה ("שני תולעת". במדבר יט, ו) ואחת של שעיר המשתלח, ושמעתי כי אחת מהן צריכה שיעור, ואחת אינה צריכה שיעור. ולא ידענא הי מיניהו [ואין אני יודע איזו מהן].

אָמַר רַב יוֹסֵף: נֵיחֲזֵי אֲנַן; שֶׁל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ דְּבָעֵי חֲלוּקָּה – בָּעֵי שִׁיעוּר, וְשֶׁל פָּרָה דְּלָא בָּעֵי חֲלוּקָּה – לָא בָּעֵי שִׁיעוּר.

אמר רב יוסף: ניחזי אנן [נראה אנחנו], כלומר: נעיין בדבר בעצמנו ונגיע למסקנה, ונאמר: לשון של שעיר המשתלח דבעי [שצריכה] חלוקה, שהרי חולקין אותה ומחציתה נקשרת בין קרניו של השעיר ומחציתה בסלע — בעי [צריכה] שיעור, אבל של פרה דלא בעי [שאינה צריכה] חלוקה לא בעי [אינה צריכה] שיעור.

מַתְקִיף לָהּ רָמִי בַּר חָמָא: דְּפָרָה נַמִי בָּעֵי כּוֹבֶד! אָמַר לֵיהּ רָבָא: כּוֹבֶד – תַּנָּאֵי הִיא.

מתקיף לה [מקשה על כך] רמי בר חמא: דפרה נמי [גם כן] בעי [צריכה] כובד שתהא כבידה ותיפול בתוך האש ממש, ואם כן יש לומר שצריכה שיעור! אמר ליה [לו] רבא: כובד — תנאי [מחלוקת תנאים] היא אם צריכה לשון זו כובד, ומצד שני ברור כי של

וּדְפָרָה לָא בָּעֵי חֲלוּקָּה? אֵיתִיבֵיהּ אַבַּיֵי: כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה, כּוֹרְכָן בִּשְׁיָרֵי לָשׁוֹן! אֵימָא: בִּזְנַב לָשׁוֹן.

פרה לא בעי [אינה צריכה] חלוקה. איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו: כיצד הוא עושה בשריפת הפרה כורכן את עץ הארז והאזוב שציוותה התורה לשרוף עם הפרה בשירי לשון של זהורית, ומשמע מכאן שמחלקים את לשון הזהורית, חלק לכריכה וחלק לשריפה בלא כריכה! ודוחים: אימא [אמור] לא שכורכם בשיירי לשון, שמובנו, שצריכה ליחלק לשנים, אלא כורכן בזנב לשון, בקצה הצר של לשון הזהורית ולא בכולה, ואין ללמוד מכאן שלשון זו צריכה חלוקה.

אָמַר רַבִּי חָנִין אָמַר רַב: עֵץ אֶרֶז, וּשְׁנִי תּוֹלַעַת שֶׁקְּלָטָתַן שַׁלְהֶבֶת – כְּשֵׁרָה. מֵיתִיבִי: נִתְהַבְהֵב הַלָּשׁוֹן – מֵבִיא לָשׁוֹן אַחֵר וּמְקַדֵּשׁ!

אמר ר' חנין אמר רב: עץ ארז ושני תולעת של פרה אדומה שקלטתן שלהבת ונשרפו באויר מחוץ לשריפת גוף הפרה — כשרה. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: נתהבהב הלשון של זהורית באש ולא נשרף עם האפר — מביא לשון אחר ומקדש ושורפו שם!

אָמַר אַבַּיֵי: לָא קַשְׁיָא; כָּאן – בְּקוֹלַחַת, כָּאן – בְּנִכְפֶּפֶת.

אמר אביי: לא קשיא [אינו קשה]: כאן מדובר באש בקולחת שיוצאת הלהבה ופורצת החוצה, ואם נשרפה הלשון במרחק צריכים לשון אחרת. וכאן מדובר באש נכפפת קטנה ונמוכה, ולשון זהורית נשרפת סמוך לאפר שריפת הפרה, ואין צורך שתהיה ממש בתוך האפר.

רָבָא אוֹמֵר: ‘כּוֹבֶד׳ תַּנָּאֵי הִיא; דְּתַנְיָא: לָמָּה כּוֹרְכָן, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ כּוּלָּן בַּאֲגוּדָּה אַחַת, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיְּהֵא בָּהֶן כּוֹבֶד, וְיִפְּלוּ לְתוֹךְ שְׂרֵיפַת הַפָּרָה.

רבא אומר: כובד תנאי [מחלוקת תנאים] היא, אם הוא נחוץ. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: למה כורכן לעץ הארז והאזוב כדי שיהיו כולן באגודה אחת, שהרי הוזכרו יחד בתורה, אלו דברי רבי. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: כדי שיהא בהן כובד, ויפלו לתוך שריפת הפרה. הרי שחלקו תנאים אלה אם נחוץ כובד בלשון.

כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שָׁלֹשׁ לְשׁוֹנוֹת שָׁמַעְתִּי, אַחַת שֶׁל פָּרָה, וְאַחַת שֶׁל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, וְאַחַת שֶׁל מְצוֹרָע. אַחַת מִשְׁקַל עֲשָׂרָה זוּז, וְאַחַת מִשְׁקַל שְׁנֵי סְלָעִים, וְאַחַת מִשְׁקַל שֶׁקֶל, וְאֵין לִי לְפָרֵשׁ.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: שלש לשונות של זהורית שמעתי בהן הלכות; אחת של פרה ואחת של שעיר המשתלח, ואחת של מצורע. ושמעתי כי אחת מהן צריך שתהיה משקל עשרה זוז, ואחת משקל שני סלעים (שמונה זוז) ואחת משקל שקל (שני זוזים) ואין לי לפרש איזו מהן הקטנה ואיזו הגדולה.

כִּי אֲתָא רָבִין פֵּירְשָׁהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹנָתָן:

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל פירשה משמיה [משמו] של ר' יונתן מה צריך לכל דבר,