״יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה׳ לְכַפֵּר עָלָיו״ עַד מָתַי יִהְיֶה זָקוּק לַעֲמוֹד חַי – עַד שְׁעַת מַתַּן דָּמוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד שְׁעַת וִידּוּי דְּבָרִים.

יעמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אותו לעזאזל המדברה" (ויקרא טז, י), ולמדו חכמים כי על השעיר להיות חי במשך זמן מסויים ואם מת לפני כן, יש להביא אחר במקומו. ואמרו חכמים: עד מתי יהיה זקוק שעיר זה לעמוד חי — עד שעת מתן דמו של חבירו (השעיר הנעשה לה'), ואם מת לאחר מכן — אין צריך להביא אחר, אלו דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: על השעיר המשתלח להיות חי עד שעת וידוי דברים עליו, ואחר כך אם מת — שוב אין זה מעכב.

בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? כִּדְתַנְיָא: ״לְכַפֵּר״ – בְּכַפָּרַת דָּמִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ״, מַה לְּהַלָּן בְּכַפָּרַת דָּמִים – אַף כָּאן בְּכַפָּרַת דָּמִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

ושואלים: במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עקרון, נחלקו]? כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: נאמר בשעיר המשתלח: "לכפר" (ויקרא טז, י), ולדעת הכל על השעיר להיות חי עד שעת הכפרה. ומאי כפרה זו? — בכפרת דמים על ידי זריקת הדם השעיר לה' הכתוב מדבר, וכן הוא אומר "וכלה מכפר את הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח והקריב את השעיר החי" (ויקרא טז, כ), מה להלן הכוונה היא בכפרת דמים — אף כאן שנאמר "לכפר" — בכפרת דמים הכתוב מדבר, אלו דברי ר' יהודה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״לְכַפֵּר עָלָיו״ – בְּכַפָּרַת דְּבָרִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

ר' שמעון אומר: "לכפר עליו" — בכפרת דברים על ידי וידוי הכתוב מדבר.

תָּא שְׁמַע, שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי עֲקִיבָא: עָלָה בִּשְׂמֹאל מַהוּ שֶׁיַּחֲזוֹר לְיָמִין? אָמַר לָהֶן: אַל תִּתְּנוּ מָקוֹם לַצְּדוֹקִים לִרְדּוֹת.

תא שמע [בא ושמע] ראיה אחרת אם ההגרלה מעכבת. ששנינו: שאלו תלמידיו את ר' עקיבא: עלה הגורל לה' ביד שמאל, מהו שיחזור, כלומר: יהפוך את הידים וישים אותו בימין? אמר להן: אל תתנו מקום למינין לרדות (למשול), כלומר: אל תתנו להם מקום להתקיף את החכמים ולומר שהם עושים הכל כרצונם.

טַעְמָא – דְּאַל תִּתְּנוּ מָקוֹם לַצְּדוֹקִים לִרְדּוֹת, הָא לָאו הָכִי – מְהַדְרִינָן לֵיהּ, וְהָא אָמְרַתְּ הַגְרָלָה מְעַכְּבָא, וְכֵיוָן דִּקְבַעְתֵּיהּ שְׂמֹאל הֵיכִי מְהַדְרִינָן לֵיהּ?

ונדייק מכאן: טעמא [הטעם, דווקא] משום שאל תתנו מקום למינים לרדות, הא לאו הכי [הרי אם לא היה כך] מעיקר הדין מהדרינן ליה [היינו מחזירים אותו], והא אמרת [והרי אומר אתה] שהגרלה מעכבא [מעכבת] וכיון דקבעתיה [שכבר קבעה אותו] יד שמאל שהוא צריך להיות השעיר לה' היכי מהדרינן ליה [כיצד אם כן מחזירים אנו אותו]? והרי מכאן הוכחה לכאורה שאין הגרלה מעכבת!

אָמַר רָבָא: הָכִי קָאָמְרִי, עָלָה הַגּוֹרָל בִּשְׂמֹאל מַהוּ שֶׁיַּחֲזִירוּ לוֹ וְלִשְׂעִירוֹ לְיָמִין? אָמַר לָהֶם: אַל תִּתְּנוּ מָקוֹם לַצְּדוֹקִים לִרְדּוֹת.

ודוחים, אמר רבא: הכי קאמרי [כך אומרים], כך היתה כוונתם: אם עלה הגורל בשמאל, מהו שיחזירו לו ולשעירו לימין כלומר לא ישנה השעיר שעלה עליו הגורל לה', אלא למראית העין יהפכו את הסדר כולו, שיראה שהשעיר לה' עלה בימין. אמר להם: אל תתנו מקום למינים לרדות. ואם כן אין להוכיח מכאן.

תָּא שְׁמַע: אִילּוּ נֶאֱמַר אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָיו – הָיִיתִי אוֹמֵר: יַנִּיחֶנּוּ עָלָיו, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עָלָה״ כֵּיוָן שֶׁעָלָה – שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ.

ועוד מנסים להוכיח, תא שמע [בא ושמע]: אילו נאמר: "את השעיר אשר עליו הגורל" (ויקרא טז, ט) הייתי אומר יניחנו עליו, שחייבים להניח את הגורל על השעיר — תלמוד לומר: "אשר עלה עליו" (ויקרא טז, ט) כיון שעלה הגורל מן הקלפי שוב אינו צריך להניחו על השעיר.

לְמַאי? אִילֵימָא לְמִצְוָה – מִכְּלָל דְּהַנָּחָה מִצְוָה נַמִי לֹא? אֶלָּא לָאו – לְעַכֵּב, וּשְׁמַע מִינָּהּ: הַגְרָלָה – מְעַכְּבָא, הַנָּחָה – לָא מְעַכְּבָא.

ומעתה נברר את פירוש הדברים לדיוקם, מה שאמרו "אינו צריך" למאי [למה] היתה הכוונה? אילימא [אם נאמר] שהכוונה היא שאין צריך כלל, אפילו לא למצוה לכתחילה, האם נאמר מכלל הדברים שהנחה של הגורלות על גבי השעירים אפילו מצוה היא נמי [גם כן] לא? והרי בפירוש שנינו הנחה בסדר עבודת היום! אלא לאו [האם לא] הכוונה שאינו צריך להניח פירושו שאין לעכב אם לא הניח. ושמע מינה [ותלמד מכאן] כי הגרלה מעכבא [מעכבת] ואילו הנחה על השעיר עצמו לא מעכבא [מעכבת]!

אָמַר רָבָא, הָכִי קָאָמַר: אִילּוּ נֶאֱמַר ״אֲשֶׁר עָלָיו״ הָיִיתִי אוֹמֵר יַנִּיחֶנּוּ עָלָיו עַד שְׁעַת שְׁחִיטָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר עָלָה״, כֵּיוָן שֶׁעָלָה שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ.

אמר רבא: מכאן אין להוכיח, כי הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין את הדברים]: אילו נאמר: "אשר עליו הגורל ", הייתי אומר יניחנו את הגורל עליו על השעיר עד שעת שחיטה, תלמוד לומר: "אשר עלה" — כיון שעלה פעם אחת וכבר ידוע איזה מן השעירים לה' ואיזה לעזאזל שוב אינו צריך ומותר להסירם מעל השעירים. ואם כן, אין לפתור מכאן אם ההנחה עצמה מעכבת.

תָּא שְׁמַע: ״וְעָשָׂהוּ חַטָּאת״ – הַגּוֹרָל עוֹשֵׂהוּ חַטָּאת, וְאֵין הַשֵּׁם עוֹשֵׂהוּ חַטָאת.

תא שמע [בא ושמע] ראיה לדבר מברייתא אחרת: על הנאמר בכתוב: "והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת" (ויקרא טז, ט), שנינו: הגורל עושהו חטאת, ואין השם עושהו חטאת שאין בקריאת שמו כשעיר לה' או כשעיר לעזאזל לעשותו קדוש כמו בשאר קרבנות.

שֶׁיָּכוֹל, וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמַה בִּמְקוֹם שֶׁלֹּא קִידֵּשׁ הַגּוֹרָל – קִידֵּשׁ הַשֵּׁם, מָקוֹם שֶׁקִּידֵּשׁ הַגּוֹרָל – אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּקַדֵּשׁ הַשֵּׁם?

ודנים בדבר: שיכול, אפשר היה לחשוב אחרת: והלא דין (קל וחומר) הוא: ומה במקום (שאר כל הקרבנות) שלא קידש בהם הגורל ובכל זאת קידש בהם קריאת השם, וכגון בקיני זבים וזבות ויולדות שאחד מן התורים או מבני היונה הוא לחטאת והשני לעולה, ואם קובע על פי גורל איזה מהן תהיה לעולה ואיזה לחטאת — אין בכך כלום ואילו אם קבע כך בפיו — נתקדשו בכך, מקום (שעירי יום הכיפורים) שקידש בו הגורל, אינו דין שיקדש בו אף השם?

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְעָשָׂהוּ חַטָּאת״ – הַגּוֹרָל עוֹשֶׂה חַטָּאת, וְאֵין הַשֵּׁם עוֹשֶׂה חַטָּאת.

תלמוד לומר: "ועשהו חטאת", להדגיש כי הגורל עושה חטאת, ואין השם עושה חטאת.