חַמְצָן עַד יוֹם מוֹתוֹ.

חמצן (גזלן) " עד יום מותו.

אָמַר רַבָּה בַּר (בַּר) שֵׁילָא: מַאי קְרָא – ״אֱלֹהַי פַּלְּטֵנִי מִיַּד רָשָׁע מִכַּף מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ״. רָבָא אָמַר: מֵהָכָא – ״לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ״ אַשְּׁרוּ חָמוֹץ וְאַל תְּאַשְּׁרוּ חוֹמֵץ.

אמר רבה בר רב שילא: מאי קרא [מהו הפסוק] שממנו למדים ש"חמצן" פירושו גזלן? — שנאמר: "אלהי פלטני מיד רשע מכף מעול וחומץ" (תהלים עא, ד). רבא אמר: מהכא [מכתוב זה] "למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ" (ישעיה א, יז) ומשמעו: אשרו חמוץ = נגזל, ואל תאשרו חומץ = גזלן.

תָּנוּ רַבָּנַן: אוֹתָהּ שָׁנָה שֶׁמֵּת בָּהּ שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק אָמַר לָהֶם: בְּשָׁנָה זוֹ הוּא מֵת. אָמְרוּ לוֹ: מִנַּיִין אַתָּה יוֹדֵעַ? אָמַר לָהֶם: בְּכָל יוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה מִזְדַּמֵּן לִי זָקֵן אֶחָד לָבוּשׁ לְבָנִים וְעָטוּף לְבָנִים, נִכְנַס עִמִּי וְיָצָא עִמִּי. וְהַיּוֹם נִזְדַּמֵּן לִי זָקֵן אֶחָד לָבוּשׁ שְׁחוֹרִים וְעָטוּף שְׁחוֹרִים, נִכְנַס עִמִּי וְלֹא יָצָא עִמִּי. אַחַר הָרֶגֶל חָלָה שִׁבְעָה יָמִים וָמֵת,

תנו רבנן [שנו חכמים]: באותה שנה שמת בה שמעון הצדיק אמר להם למקורביו: בשנה זו הוא (אני) מת. אמרו לו: מניין אתה יודע? אמר להם: בכל יום הכפורים היה מזדמן לי במחזה כעין נבואה זקן אחד לבוש לבנים ועטוף לבנים, נכנס עמי לקודש הקודשים ויצא עמי, והיום נזדמן לי זקן לבוש שחורים ועטוף שחורים, נכנס עמי ולא יצא עמי לרמז לו ששנה זו שנתו האחרונה. אחר הרגל (חג הסוכות) חלה שבעה ימים ומת.

וְנִמְנְעוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מִלְּבָרֵךְ בַּשֵּׁם.

ומאז הרגישו הכל שיש שינוי וירידה בדורות ונמנעו אחיו הכהנים מלברך את ישראל ברכת כהנים בשם המפורש, והיו אומרים כפי שאנו אומרים היום, בכינוי.

תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבָּעִים שָׁנָה קוֹדֶם חוּרְבַּן הַבַּיִת לֹא הָיָה גּוֹרָל עוֹלֶה בַּיָּמִין, וְלֹא הָיָה לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית מַלְבִּין, וְלֹא הָיָה נֵר מַעֲרָבִי דּוֹלֵק,

כיון שתוארו ימי ההצלחה במקדש בימי שמעון הצדיק מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל של יום הכיפורים עולה כלל בימין, ולא היה לשון של זהורית הקשור בראשו של השעיר המשתלח מלבין, ולא היה נר מערבי דולק יותר משאר נרות

וְהָיוּ דַּלְתוֹת הַהֵיכָל נִפְתָּחוֹת מֵאֲלֵיהֶן, עַד שֶׁגָּעַר בָּהֶן רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. אָמַר לוֹ: הֵיכָל הֵיכָל! מִפְּנֵי מָה אַתָּה מַבְעִית עַצְמְךָ? יוֹדֵעַ אֲנִי בְּךָ שֶׁסּוֹפְךָ עָתִיד לֵיחָרֵב, וּכְבָר נִתְנַבֵּא עָלֶיךָ זְכַרְיָה בֶּן עִדּוֹא ״פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ״.

והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן כרמז שהן עתידות להפתח על ידי האויבים, עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי. וכך אמר לו: היכל היכל! מפני מה אתה מבעית (מפחיד) עצמך בסימנים אלה? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב, וכבר נתנבא עליך זכריה בן עדוא: "פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך" (זכריה יא, א) ולבנון הוא כינוי לבית המקדש, ש

אָמַר רַבִּי יִצְחָק בֶּן טַבְלַאי: לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ לְבָנוֹן – שֶׁמַּלְבִּין עֲוֹנוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל.

אמר ר' יצחק בן טבלאי: למה נקרא שמו לבנון — שמלבין עונותיהן של ישראל.

אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה: לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ יַעַר, דִּכְתִיב: ״בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן״ – לוֹמַר לְךָ: מַה יַּעַר מְלַבְלֵב אַף בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מְלַבְלֵב. דְּאָמַר רַב הוֹשַׁעְיָא: בְּשָׁעָה שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נָטַע בּוֹ כָּל מִינֵי מְגָדִים שֶׁל זָהָב, וְהָיוּ מוֹצִיאִין פֵּירוֹת בִּזְמַנֵּיהֶן, וְכֵיוָן שֶׁהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בָּהֶן הָיוּ נוֹשְׁרִין פֵּירוֹתֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ״ וּמֵהֶן הָיְתָה פַּרְנָסָה לַכְּהוּנָּה.

אמר רב זוטרא בר טוביה: למה נקרא שמו יער, שכן נאמר: "בית יער הלבנון" (מלכים א, י, יז) לומר לך: מה יער מלבלב ומצמיח — אף בית המקדש מלבלב. וכפי שאמר רב הושעיא: בשעה שבנה שלמה בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים (עצי פרי) של זהב, והיו מוציאין פירות בזמניהן בדרך נס. וכיון שהרוח מנשבת בהן היו נושרין פירותיהן, שנאמר: "ירעש כלבנון פריו" (תהלים עב, טז) ומהן מפירות זהב אלה היתה פרנסה לכהונה.

וְכֵיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ גּוֹיִם לַהֵיכָל – יָבְשׁוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּפֶרַח לְבָנוֹן אוּמְלָל״, וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָהּ לָנוּ שֶׁנֶּאֱמַר: ״פָּרוֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ״.

וכיון שנכנסו גוים להיכל יבשו עצים אלו, שנאמר: "ופרח לבנון אמלל" (נחום א, ד). ועתיד הקדוש ברוך הוא להחזירה לנו בשעת הגאולה העתידה, שנאמר: "פרח תפרח ותגל אף גילת ורנן כבוד הלבנון נתן לה" (ישעיה לה, ב).

״נְתָנָן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִים״. תָּנוּ רַבָּנַן: עֶשֶׂר פְּעָמִים מַזְכִּיר כֹּהֵן גָּדוֹל אֶת הַשֵּׁם בּוֹ בַּיּוֹם: שְׁלֹשָׁה בְּוִידּוּי רִאשׁוֹן, וּשְׁלֹשָׁה בְּוִידּוּי שֵׁנִי, וּשְׁלֹשָׁה בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, וְאֶחָד בְּגוֹרָלוֹת.

שנינו במשנה כי לאחר שהעלה הכהן את שתי הגורלות, נתנן את הגורלות על שני השעירים, וכשנתן הגורל לה', היה מזכיר את השם. בנושא זה של הזכרת השם על ידי הכהן הגדול תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: עשר פעמים מזכיר הכהן הגדול את השם בו ביום (ביום הכיפורים): שלשה פעמים בוידוי ראשון, ושלשה בוידוי שני על הפר, ושלשה בזמן שהוא מתוודה בשעיר המשתלח, ואחד בגורלות.

וּכְבָר אָמַר הַשֵּׁם וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בִּירִיחוֹ. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: מִירוּשָׁלַיִם לִירִיחוֹ עֲשָׂרָה פַּרְסָאוֹת,

וכבר היה מעשה שאמר הכהן הגדול "השם" והיה קולו כה אדיר עד שהולך ונשמע קולו אף ביריחו. אמר רבה בר בר חנה: מירושלים ליריחו עשרה פרסאות, ללמדנו מה רב המרחק, ואף על פי כן היה הקול נשמע. וכיון שסיפרו בדבר זה מוסיפים מעשים אחרים כעין זה.

וְצִיר דַּלְתוֹת הַהֵיכָל נִשְׁמַע בִּשְׁמוֹנָה תְּחוּמֵי שַׁבָּת. עִזִּים שֶׁבִּירִיחוֹ הָיוּ מִתְעַטְּשׁוֹת מֵרֵיחַ הַקְּטוֹרֶת, נָשִׁים שֶׁבִּירִיחוֹ אֵינָן צְרִיכוֹת לְהִתְבַּשֵּׂם מֵרֵיחַ קְטוֹרֶת, כַּלָּה שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם אֵינָהּ צְרִיכָה לְהִתְקַשֵּׁט מֵרֵיחַ קְטוֹרֶת.

אמרו: ציר דלתות ההיכל כאשר השער נפתח נשמע בשמונה תחומי שבת שהוא מרחק של שמונה מילין. ועוד: עזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת שהוקטרה במקדש, וכן נשים שביריחו אינן צריכות להתבשם מפני ריח הקטורת שהיה מגיע עד שם. כלה שבירושלים אינה צריכה להתקשט מחמת ריח הקטורת שהיה כה ערב ומגיע לכל מקום בירושלים.

אָמַר רַבִּי (יוֹסֵי בֶּן) דּוֹלְגַּאי: עִזִּים הָיוּ לְאַבָּא בְּהָרֵי (מִכְמָר) וְהָיוּ מִתְעַטְּשׁוֹת מֵרֵיחַ הַקְּטוֹרֶת. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: סָח לִי זָקֵן אֶחָד: פַּעַם אַחַת הָלַכְתִּי לְשִׁילֹה, וְהֵרַחְתִּי רֵיחַ קְטוֹרֶת מִבֵּין כּוֹתָלֶיהּ.

אמר ר' יוסי בן דולגאי: עזים היו לאבא בהרי מכמר (מחוז מרוחק מירושלים), והיו מתעטשות מריח הקטורת. וקצת בדומה לזה: אמר ר' חייא בר אבין אמר ר' יהושע בן קרחה: סח לי זקן אחד: פעם אחת הלכתי לשילה, לחורבות המקום שבו עמד המשכן בימי השופטים, והרחתי ריח קטורת מבין כותליה, אף שעברו מאז יותר מאלף שנה.

אָמַר רַבִּי יַנַּאי: עֲלִיַּית גּוֹרָל מִתּוֹךְ קַלְפִּי – מְעַכֶּבֶת, הַנָּחָה – אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף עֲלִיָּיה אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת.

אמר ר' ינאי: עליית גורל מתוך קלפי — מעכבת, שכל זמן שלא הוציא הכהן את הגורלות מן הקלפי לא נקבע מי מן השעירים לה' ומי לעזאזל ולכך עדיין לא ניתן לעשות בהן עבודתם, אולם הנחה של הגורלות על השעירים לאחר הוצאת מן הקלפי — אינה מעכבת ואף שעדיין לא הניח, יכול לעשות את העבודות. ור' יוחנן אמר: אף עלייה אינה מעכבת, ואם יקבע הכהן בלא הגרלה איזה הוא השעיר לה' ואיזה לעזאזל — יצא ידי חובתו, אף שביטל מצות הכתוב.

אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: דְּבָרִים הַנַּעֲשִׂין בְּבִגְדֵי לָבָן מִבַּחוּץ לָא מְעַכְּבָא – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּלָא מְעַכְּבָא. כִּי פְּלִיגִי – אַלִּיבָּא דְּרַבִּי נְחֶמְיָה. מַאן דְּאָמַר מְעַכְּבָא – כְּרַבִּי נְחֶמְיָה, וּמַאן דְּאָמַר לָא מְעַכְּבָא – הָנֵי מִילֵּי עֲבוֹדָה, הַגְרָלָה לָאו עֲבוֹדָה הִיא.

ומבארים את המחלוקת: אליבא [לפי שיטתו] של ר' יהודה, שאמר בכלל: דברים המיוחדים ליום הכיפורים הנעשים אפילו בבגדי לבן מבחוץ שלא בקודש הקדשים לא מעכבא [מעכבים], שאף אם לא עשאום, לא בטלה בכך עבודת יום הכיפורים כולה, אם כן לשיטה זו כולי עלמא לא פליגי דלא מעכבא [הכל אינם חלוקים שאין ההגרלה מעכבת]. כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה אליבא [על פי שיטתו] של ר' נחמיה שלדעתו אף העבודות הנעשות בבגדי לבן בחוץ מעכבות, מאן דאמר [מי שאומר] כי ההגרלה מעכבא [מעכבת] — סבר ממש כדברי ר' נחמיה. ומאן דאמר [ומי שאמר] לא מעכבא [מעכבת] סבור: הני מילי [דברים אלה] שאמר ר' נחמיה שהעבודות בבגדי לבן מעכבות הריהן רק לענין דברים המוגדרים כעבודה, כגון הקרבת הקרבנות, אבל הגרלה לאו עבודה היא.

אִיכָּא דְּאָמְרִי:

איכא דאמרי [יש אומרים] כי כך יש לייחס את המחלוקת,

אַלִּיבָּא דְּרַבִּי נְחֶמְיָה דְּאָמַר מְעַכְּבָא – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּמְעַכְּבָא,

אליבא [על פי שיטתו] של ר' נחמיה שאמר שהנעשה בבגדי לבן בחוץ מעכבא [מעכבת] — כולי עלמא לא פליגי דמעכבא [הכל אינם חלוקים שהגרלה מעכבת],

כִּי פְּלִיגִי – אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה. מַאן דְּאָמַר לָא מְעַכְּבָא – כְּרַבִּי יְהוּדָה, וּמַאן דְּאָמַר מְעַכְּבָא – שָׁאנֵי הָכָא דְּתָנָא בֵּיהּ קְרָא ״אֲשֶׁר עָלָה״ ״אֲשֶׁר עָלָה״ תְּרֵי זִימְנֵי.

כי פליגי [כאשר נחלקו] הוא אליבא [על פי שיטתו] של ר' יהודה. מאן דאמר לא מעכבא [מי שאמר אינה מעכבת] — דעתו כר' יהודה, ומאן דאמר [ומי שאומר] מעכבא [מעכבת] אומר כי שאני הכא [שונה כאן] דתנא ביה קרא [ששנה בו הכתוב], שנאמר: "אשר עלה" (ויקרא טז, ט) "אשר עלה" (ויקרא טז, י) תרי זימני [שתי פעמים] וכלל בידינו בהלכות קדשים כי כל מקום שכפל הכתוב דבריו — הרי זה ללמד שהוא מעכב.

מֵיתִיבִי: מִצְוָה לְהַגְרִיל, וְאִם לֹא הִגְרִיל – כָּשֵׁר.

מיתיבי [מקשים]: ממה ששנינו בברייתא: מצוה להגריל ואם לא הגריל כשר.

בִּשְׁלָמָא לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ: אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּלָא מְעַכְּבָא – הָא מַנִּי רַבִּי יְהוּדָה הִיא.

ומעתה לשיטת הברייתא, בשלמא [נניח] להך לישנא דאמרת [ללשון זו שאמרת] כי אליבא [על פי שיטתו] של ר' יהודה כולי עלמא לא פליגי דלא מעכבא [הכל אינם חלוקים שאינה מעכבת] הא מני — [ברייתא זו דעת מי היא] — כשיטת ר' יהודה היא לכל הדעות.