וּמִשֶּׁלְּךָ יִתְּנוּ לְךָ. אֵין אָדָם נוֹגֵעַ בַּמּוּכָן לַחֲבֵירוֹ, וְאֵין מַלְכוּת נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ אֲפִילּוּ כִּמְלֹא נִימָא.

ומשלך יתנו לך, שלכל אדם חלק המוכן לו משמים, ומשלו הוא זוכה, כפי שרואים שאירע לבית אבטינס. וכלל הוא שאין אדם נוגע במוכן מן השמים לחבירו וכל אדם מקבל מן החלק המוכן לו. ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא (שערה) וכשמגיע זמנה של מלכות אחת ליפול, מיד מקבלת המלכות החדשה את ההנהגה ואין אחת מהן נוהגת מלכות בזמן השייך לחבירתה.

״הוּגְרַס בֶּן לֵוִי״ וכו׳. תַּנְיָא: כְּשֶׁהוּא נוֹתֵן קוֹלוֹ בִּנְעִימָה מַכְנִיס גּוּדָּלוֹ לְתוֹךְ פִּיו, וּמַנִּיחַ אֶצְבָּעוֹ בֵּין הַנִּימִין, עַד שֶׁהָיוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים נִזְקָרִים בְּבַת רֹאשׁ לַאֲחוֹרֵיהֶם.

שנינו במשנה כי הוגרס בן לוי היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמד. תניא [שנויה ברייתא]: כשהוא הוגרס בן לוי היה נותן קולו בנעימה היה מכניס גודלו לתוך פיו, ומניח אצבעו בין הנימין שבגרונו. והיה משמיע קול אדיר כל כך עד שהיו אחיו הכהנים נזקרים (נזרקים ונרתעים) בבת ראש (בבת אחת) לאחוריהם.

תָּנוּ רַבָּנַן: בֶּן קַמְצָר לֹא רָצָה לְלַמֵּד עַל מַעֲשֵׂה הַכְּתָב. אָמְרוּ עָלָיו שֶׁהָיָה נוֹטֵל אַרְבָּעָה קוּלְמוֹסִין בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו, וְאִם הָיְתָה תֵּיבָה שֶׁל אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת – הָיָה כּוֹתְבָהּ בְּבַת אַחַת. אָמְרוּ לוֹ: מָה רָאִיתָ שֶׁלֹּא לְלַמֵּד? כּוּלָּן מָצְאוּ תְּשׁוּבָה לְדִבְרֵיהֶם, בֶּן קַמְצָר לֹא מָצָא תְּשׁוּבָה לִדְבָרָיו. עַל הָרִאשׁוֹנִים נֶאֱמַר: ״זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה״ וְעַל בֶּן קַמְצָר וַחֲבֵירָיו נֶאֱמַר: ״וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב״.

תנו רבנן [שנו חכמים]: בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב, ומה היה עניינו? אמרו עליו שהיה נוטל ארבעה קולמוסין (עטים) בין אצבעותיו, ואם היתה תיבה של ארבע אותיות היה כותבה בבת אחת. אמרו לו: מה ראית שלא ללמד? כולן מצאו תשובה לדבריהם, שטענו שלא רצו שיבוא סוד מלאכתם בסופו של דבר לידי שבח עבודה זרה, אולם בן קמצר לא מצא תשובה לדבריו והיה ברור שרק מפני שמירת כבודו נמנע מללמד. על הראשונים נאמר: "זכר צדיק לברכה" (משלי י, ז) ועל בן קמצר וחביריו נאמר: "ושם רשעים ירקב" (משלי י, ז).

מַאי ״וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב״? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: רַקְבִּיבוּת תַּעֲלֶה בִּשְׁמוֹתָן, דְּלָא מַסְּקִינַן בִּשְׁמַיְיהוּ. מְתִיב רָבִינָא: מַעֲשֶׂה בְּדוֹאֵג בֶּן יוֹסֵף שֶׁהִנִּיחוֹ [אָבִיו] בֵּן קָטָן לְאִמּוֹ. בְּכָל יוֹם הָיְתָה אִמּוֹ מוֹדַדְתּוֹ בִּטְפָחִים וְנוֹתֶנֶת מִשְׁקָלוֹ שֶׁל זָהָב לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וּכְשֶׁגָּבַר אוֹיֵב טְבָחַתּוּ וַאֲכָלַתּוּ,

אגב הזכרת הפסוק שואלים: מאי [מה] פירוש "ושם רשעים ירקב", מה משמעו של ריקבון בשם? אמר ר' אלעזר: כוונתו רקביבות תעלה בשמותן, ופירושו: דלא מסקינן בשמייהו [שאין אנו קוראים לאחרים בשמותיהם] ולכן השם נשכח במשך הדורות. מתיב [מקשה] על כך רבינא, מן המעשה המסופר על ימי חורבן הבית. מעשה בנער אחד שהיה נקרא דואג בן יוסף, שהניחו אביו ומת, והיה בן קטן לאמו והיתה אוהבתו ביותר בכל יום היתה אמו מודדתו בטפחים כמה גדל ונותנת משקלו, שנוסף, של זהב לבית המקדש. ולבסוף כשגבר אויב והיה הרעב הנורא בעיר טבחתו ואכלתו.

וְעָלֶיהָ קוֹנֵן יִרְמְיָה: ״אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עוֹלְלֵי טִפּוּחִים״, מְשִׁיבָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְאוֹמֶרֶת: ״אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ ה׳ כֹּהֵן וְנָבִיא״! חֲזֵי מַאי סְלֵיק בֵּיהּ.

ועליה וכיוצא בה קונן ירמיה: "אם תאכלנה נשים פרים עללי טפחים" (איכה ב, כ), שאף עולל כזה שנמדד טפחים טפחים ("טיפוחים") אף הוא נאכל על ידי אמו. משיבה רוח הקדש להם ואומרת: מדוע אירע להם כך — "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא" (איכה ב, כ), על שנהרג זכריה בן יהוידע הכהן. ולפי דרכנו למדנו שהיה ילד שנקרא בשם דואג, ואף שהוא שמו של אדם רשע, ונמצא שקוראים בשמו של רשע! ומשיבים: חזי מאי סליק ביה [ראה מה עלתה בגורלו] של אותו ילד, שמה שאירע לו לילד זה אף הוא סימן רע.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: צַדִּיק – מֵעַצְמוֹ, וְרָשָׁע – מֵחֲבֵירוֹ. צַדִּיק מֵעַצְמוֹ, דִּכְתִיב: ״זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה״, וְרָשָׁע מֵחֲבֵירוֹ, דִּכְתִיב: ״וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב״.

אמר ר' אלעזר: צדיק מעצמו (על ידי מעשיו), משבחים אותו בכל עת, ורשע מקללים אותו לא רק על ידי עצמו אלא גם מחבירו. צדיק מעצמו — דכתיב [שנאמר]: "זכר צדיק לברכה" (משלי י, ז) בלשון יחיד. ורשע מחבירו — דכתיב [שנאמר]: "ושם רשעים ירקב" (משלי י, ז) בלשון רבים, שכיון שמזכירים רשע אחד, מקללים את כל הרשעים חבריו.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְהַהוּא מֵרַבָּנַן דַּהֲוָה מְסַדֵּר אַגַּדְתָּא קַמֵּיהּ: מְנָא הָא מִילְּתָא דְּאַמוּר רַבָּנַן ״זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה״? אָמַר לֵיהּ דְּהָא כְּתִיב: ״זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה״ – מִדְאוֹרַיְיתָא מְנָא לָן? דִּכְתִיב: ״וַה׳ אָמַר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עוֹשֶׂה״ וּכְתִיב: ״וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם״.

אמר ליה [לו] רבינא לההוא מרבנן דהוה מסדר אגדתא קמיה [לאחד החכמים שהיה מסדר דברי אגדה לפניו]: מנא הא מילתא דאמור רבנן [מנין דבר זה שאמרו חכמים] על כמה אנשים "זכר צדיק לברכה"? אמר ליה [לו]: דהא כתיב [הרי נאמר] מפורש בכתובים: "זכר צדיק לברכה"! חזר ושאלו: מדאורייתא מנא לן [מדברי התורה, ולא מן הכתובים, מנין לנו] שכן הוא? אמר לו: דכתיב [שנאמר]: "וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה" (בראשית יח, יז) וכתיב [ונאמר] מיד אגב הזכרת שמו של אברהם, ובלא קשר לענין: "ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום" (בראשית יח, יח), משמע: מיד שמזכירים שמו של צדיק ראוי לומר דברי שבח עליו, והוא המקור למנהג חכמים.

מְנָא הָא מִילְּתָא דְּאַמוּר רַבָּנַן ״שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב״? אָמַר לֵיהּ: דְּהָא כְּתִיב ״וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב״. מִדְּאוֹרַיְיתָא מְנָא לָן? דִּכְתִיב: ״וַיֶּאֱהַל עַד סְדוֹם״, וּכְתִיב ״וְאַנְשֵׁי סְדוֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה׳ מְאֹד״.

שוב שאל: מנא הא מילתא [מנין דבר זה] דאמור רבנן [שאומרים חכמים] "ושם רשעים ירקב"? אמר ליה [לו]: דהא כתיב [שהרי נאמר]: "ושם רשעים ירקב". שאלו: אולם מדאורייתא מנא לן [מן התורה מנין לנו]? אמר לו: דכתיב [שנאמר] בלוט: "ויאהל עד סדום" (בראשית יג, יב), וכיון שהוזכרה סדום נאמר מיד: "ואנשי סדם רעים וחטאים לה' מאד" (בראשית יג, יג).

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: צַדִּיק דָּר בֵּין שְׁנֵי רְשָׁעִים וְלֹא לָמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם, רָשָׁע דָּר בֵּין שְׁנֵי צַדִּיקִים וְלֹא לָמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם. צַדִּיק דָּר בֵּין שְׁנֵי רְשָׁעִים וְלֹא לָמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם – עוֹבַדְיָה, רָשָׁע דָּר בֵּין שְׁנֵי צַדִּיקִים וְלֹא לָמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם – זֶה עֵשָׂו.

אגב הזכרתם של אלה מביאים מאמר נוסף שאמר ר' אלעזר: צדיק היה שדר בין שני רשעים ולא למד ממעשיהם, רשע היה שדר בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם. כיצד? צדיק שדר בין שני רשעים ולא למד ממעשיהם — זה עובדיה שהיה שר אצל אחאב ואיזבל ונשאר ירא ה' מאד (מלכים א' פרק יח). רשע שדר בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם — זה עשו שנולד וגדל אצל יצחק ורבקה ואף על פי כן נותר ברשעותו.

(אָמַר) רַבִּי אֶלְעָזָר: מִבִּרְכָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים אַתָּה לָמֵד קְלָלָה לִרְשָׁעִים, וּמִקִּלְלָתָן שֶׁל רְשָׁעִים אַתָּה לָמֵד בְּרָכָה לְצַדִּיקִים. מִבִּרְכָתָן שֶׁל צַדִּיקִים אַתָּה לָמֵד קְלָלָה לִרְשָׁעִים, דִּכְתִיב: ״כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה״ וגו׳ וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: ״וַיֹּאמֶר ה׳ זַעֲקַת סְדוֹם וַעֲמוֹרָה כִּי רַבָּה״.

עוד אמר ר' אלעזר: מברכתן של צדיקים אתה למד אגב כך קללה לרשעים, ולהיפך ומקללתן של רשעים אתה למד ברכה לצדיקים. כיצד? מברכתן של צדיקים אתה למד קללה לרשעים — דכתיב [שנאמר]: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו" (בראשית יח, יט) וכתיב בתריה [ונאמר אחריו]: "זעקת סדם ועמרה כי רבה" (בראשית יח, כ), שכיון שהוזכר הצדיק, ממילא הובלט יותר רשעם של הרשעים ועל כן גם גדל ענשם. ולהיפך: ומקללתן

וּמִקִּלְלָתָן שֶׁל רְשָׁעִים אַתָּה לָמֵד בְּרָכָה לְצַדִּיקִים, דִּכְתִיב: ״וְאַנְשֵׁי סְדוֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה׳ וַה׳ אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ״. (אָמַר) רַבִּי אֶלְעָזָר: אֲפִילּוּ בִּשְׁבִיל צַדִּיק אֶחָד עוֹלָם נִבְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב״ וְאֵין טוֹב אֶלָּא צַדִּיק שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב״.

של רשעים אתה למד ברכה לצדיקים — דכתיב [שנאמר]: "ואנשי סדם רעים וחטאים לה' מאד" (בראשית יג, יג) ואחר כך נאמר: "וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו" (בראשית יג, יד), שברכו. ואמר ר' אלעזר: אפילו בשביל צדיק אחד עולם שלם נברא, שנאמר: "וירא אלהים את האור כי טוב" (בראשית א, ד) — ואין טוב אלא צדיק, שנאמר: "אמרו צדיק כי טוב" (ישעיה ג, י).

(אָמַר) רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל הַמְשַׁכֵּחַ דָּבָר מִתַּלְמוּדוֹ גּוֹרֵם גָּלוּת לְבָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּשְׁכַּח תּוֹרַת אֱלֹהֶיךָ אֶשְׁכַּח בָּנֶיךָ גַּם אָנִי״. רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר: מוֹרִידִין אוֹתוֹ מִגְּדוּלָּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אַתָּה הַדַּעַת מָאַסְתָּ וְאֶמְאָסְךָ מִכַּהֵן לִי״.

ועוד מה שאמר ר' אלעזר: כל המשכח דבר מתלמודו — סופו שגורם גלות לבניו, שנאמר: "ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני" (הושע ד, ו). ר' אבהו אמר: המשכח תלמודו — מורידין אותו מגדולתו, שנאמר: "כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי" (הושע ד, ו).

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין צַדִּיק נִפְטָר מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁנִּבְרָא צַדִּיק כְּמוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ״ עַד שֶׁלֹּא כָּבְתָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל עֵלִי זָרְחָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי, (אָמַר) רַבִּי חִיָּיא בַּר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁצַּדִּיקִים מוּעָטִין, עָמַד וּשְׁתָלָן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, שֶׁנֶאֱמַר ״כִּי לַה׳ מְצוּקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל״.

ועוד בענין הצדיקים, אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: אין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו, שנאמר: "וזרח השמש ובא השמש" (קהלת א, ה), כלומר: עוד טרם בואה שבאה (שקיעתה) של השמש, כבר זורחת שמש חדשה. כגון: עד שלא כבתה שמשו של עלי, כבר זרחה שמשו של שמואל הרמתי, וכן הלאה בכל הדורות. ואמר ר' חייא אמר ר' יוחנן: ראה הקדוש ברוך הוא שצדיקים מועטין הן, עמד ושתלן (קבען ופזרן) בכל דור ודור, כדי שיהיה בכל דור לפחות צדיק אחד, שנאמר: "כי לה' מצקי ארץ וישת עליהם תבל" (שמואל א' ב, ח) כי מאחר שעל הצדיקים עומד העולם ("ישת עליהם תבל") צריך שיהיה בכל דור צדיק שהעולם עומד עליו.

(אָמַר) רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילּוּ בִּשְׁבִיל צַדִּיק אֶחָד הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם״. רַבִּי חִיָּיא דִּידֵיהּ אָמַר, מֵהָכָא: ״רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמוֹר״. ״חֲסִידָיו״ – טוּבָא מַשְׁמַע! אָמַר, רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: חֲסִידוֹ כְּתִיב.

ואמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: אפילו בשביל צדיק אחד העולם מתקיים, שנאמר: "וצדיק יסוד עולם" (משלי י, כה). ר' חייא דידיה [משלו] ולא מדברי ר' יוחנן אמר: מהכא [מכאן הראיה] שנאמר: "רגלי חסידיו ישמר" (שמואל א' ב, ט), והכוונה כי לרגלי (בגלל) חסידיו — ישמור. ותוהים: מה ראיה היא מכאן הלא חסידיו טובא משמע [רבים במשמע], ולא רק חסיד אחד בלבד! אמר רב נחמן בר יצחק: חסידו כתיב [כתוב], ולומדים מהכתיב שה' שומר אפילו רגלי חסידו האחד.

(אָמַר) רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ רוֹב שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם וְלֹא חָטָא – שׁוּב אֵינוֹ חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמוֹר״. דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא אָמְרִי: כֵּיוָן שֶׁבָּאָה לְיָדוֹ דְּבַר עֲבֵירָה פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וְאֵינוֹ חוֹטֵא – שׁוּב אֵינוֹ חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמוֹר״.

ואמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: כיון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא — שוב אינו חוטא, שנאמר: "רגלי חסידיו ישמר" (שמואל א' ב, ט). שאם זכה אדם להיות בגדר חסיד — ה' שומר אותו מכאן והלאה שלא יכשל. דבי [בני בית מדרשו] של ר' שילא אמרי [היו אומרים]: כיון שבאה לידו של אדם דבר עבירה פעם ראשונה ושניה, ואינו חוטא — שוב אינו חוטא, שנאמר: "רגלי חסידיו ישמר", שמאחר וכבר נשמר מן העבירה כמה פעמים, הריהו נחשב כחסיד ומכן והלאה ישמרהו ה' (שמואל א' ב, ט).

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, מַאי דִּכְתִיב: ״אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֵּן חֵן״. בָּא לְטַמֵּא – פּוֹתְחִין לוֹ, בָּא לְטַהֵר – מְסַיְּיעִין אוֹתוֹ. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיָה מוֹכֵר נֵפְטְ וַאֲפַרְסְמוֹן,

אמר ריש לקיש: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן" (משלי ג, לד) — כוונתו: בא אדם לטמא ("ללצים") — פותחין לו פתח (אפשרות) שיוכל לעשות כרצונו, שהרי יש בחירה חופשית. ואם בא לטהר ("לענוים") — אף מסייעין אותו. תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: על כתוב זה — משל לאדם שהיה מוכר גם נפט גולמי שריחו רע וגם אפרסמון שריחו ערב ביותר,