חזור
יומא
דף לז:אָמַר אַבַּיֵי: בִּידוֹת סַכִּינִין. מֵיתִיבִי: אַף הוּא עָשָׂה כַּנֵּי כֵּלִים, וְאוֹגְנֵי כֵלִים וִידוֹת כֵּלִים וִידוֹת סַכִּינִין שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁל זָהָב! תַּרְגּוּמָא אַבַּיֵי בְּקַתָּתָא דְּנַרְגֵּי וַחֲצִינִי.
אמר אביי: מדובר כאן בידות סכינין שלהבי הסכינים אינם ניתנים להיעשות זהב, שהזהב רך מכדי לשחוט בו. מיתיבי [מקשים] מברייתא אחרת שנאמר בה: אף הוא מונבז עשה כני כלים, ואוגני כלים, וידות כלים וידות סכינין של יום הכפורים של זהב. משמע שידות כלים לחוד וידות סכינים לחוד! ומשיבים: תרגומא [הסבירה] אביי: הכוונה לבקתתא דנרגי וחציני [בקתות, ידות הגרזנים והקרדומות], שאף הן צריכות להיעשות ממתכת קשה ולא מזהב, על כן עשה רק את ידותיהן זהב.
רש"י
בידות סכינין שאי אפשר לעשות סכינין עצמן של זהב:
כני כלים בסיסי מושבן:
ואוגני כלים בית אחיזתן:
בקתתא דנרגי וחציני ידות הקרדומות ומגלות:
״הֵילֶנֵי אִמּוֹ עָשְׂתָה נִבְרֶשֶׁת שֶׁל זָהָב״ וכו׳. תָּנָא: בְּשָׁעָה שֶׁהַחַמָּה זוֹרַחַת נִיצוֹצוֹת יוֹצְאִין מִמֶּנָּה, וְהַכֹּל יוֹדְעִין שֶׁהִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע.
שנינו במשנה כי הילני אמו של מונבז עשתה נברשת (מנורה תלויה רבת-קנים) של זהב על פתח ההיכל לנוי. תנא [שנה החכם]: בשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה, מן המנורה, שהיתה מבריקה ביותר והכל יודעין שהגיע זמן קריאת שמע שזמנה עם הנץ החמה.
רש"י
ניצוצות זהרורית שהחמה זורחת מן המזרח ונטה על פתח ההיכל שהוא לצד מערבי:
שהגיע זמן ק"ש כדתניא (ברכות דף כו.) מצותה עם הנץ החמה:
מֵיתִיבִי: הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע שַׁחֲרִית עִם אַנְשֵׁי מִשְׁמָר וְאַנְשֵׁי מַעֲמָד – לֹא יָצָא, מִפְּנֵי שֶׁאַנְשֵׁי מִשְׁמָר מַשְׁכִּימִין וְאַנְשֵׁי מַעֲמָד מְאַחֲרִים. אָמַר אַבַּיֵי: לִשְׁאָר עַמָּא דְּבִירוּשָׁלַיִם.
מיתיבי [מקשים]: הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר אנשי משמר של כהנים המשרתים במקדש באותו שבוע, או עם אנשי מעמד שהיו באים בקבוצות קבועות בעם, ונלוים למשמר להיות בירושלים באותו שבוע — לא יצא ידי חובתו, מפני שאנשי משמר משכימין יותר מן הזמן הראוי כדי שיהא להם פנאי לעבודת הקודש ואנשי מעמד שיש להם להתפלל תפילות ארוכות מיוחדות ולעמוד על הקרבן בשעת הקרבתו מאחרים מן הזמן הראוי, ואם כן למי במקדש הועיל נצנוץ החמה בנברשת כסימן לזמן קריאת שמע! אמר אביי: סימן היה לשאר עמא [לשאר העם] שבירושלים שהם היו קורין בזמנה, ומכיון שראו את אור הנברשת מנצנץ משער המקדש, היו יודעים שהגיע הזמן.
רש"י
שאנשי משמר שהכהנים שהעבודה מוטלת עליהם מקדימין לקרותה קודם היום שמא תמשך עליהן העבודה וימנעו לקרות:
ואנשי מעמד ישראל העומדים בשליחות הצבור על הקרבן שנאמר (במדבר כח) תשמרו להקריב לי מצוה שיהיו משמרים ועומדים על קרבנם הכי דריש ליה בספרי ובמסכת תענית (דף כו.):
מאחרין לקרות עד כלות עבודת התמיד:
לשאר עמא הבאים בעזרה הוא סימן להודיע זמן קריאת שמע:
תוספות
אמר אביי לשאר עמא דבירושלים תימה דאביי גופיה אמר בפרק קמא דברכות (דף ט:) לקריאת שמע כוותיקין דא"ר יוחנן וותיקין גומרין אותה עם הנץ החמה והיינו קודם הנץ כדמשמע בפרק מי שמתו (ברכות דף כב:) ד גבי בעל קרי ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות עד שלא תהא הנץ החמה יעלה ויקרא וקאמר בגמרא (דף כה:) לימא תנן סתמא כר"א דאמר עד הנץ החמה אפילו תימא ר' יהושע דילמא כוותיקין דא"ר יוחנן כו' אלמא דגומרין אותה עם הנץ החמה היינו קודם הנץ דמוקי מתניתין דהתם דמוכחא דצריך לקרותה קודם הנץ כוותיקין ועוד קשה על מה אנו סומכין שאנו קורין אותה אחר הנץ הרבה דאע"ג דא"ר יהושע עד ג' שעות ואמר רב יהודה אמר שמואל התם הלכה כר' יהושע נראה דהלכה כאביי דאמר לק"ש כוותיקין דהוא בתראה ואומר ר"י דוותיקין נמי מודו דזמנה עד ג' שעות אע"פ שהיו ממהרין לקרותה עם הנץ החמה וכן משמע בפ' מי שמתו (ברכות דף כה:) דר אפילו תימא ר' יהושע דילמא כוותיקין כו' משמע בהדיא שהם סוברים כרבי יהושע ואביי נמי לא נקט לק"ש כוותיקין אלא לומר דאע"ג דהלכה כאחרים לק"ש צריך לאחרו מעט עד סמוך להנץ כוותיקין כדי לסמוך גאולה לתפלה ומן הדין זמן ק"ש מתחיל כאחרים ונמשך זמנה עד ג' שעות כרבי יהושע אלא שוותיקין מקדימין למצות ומשכימין לקרותה קודם הנץ כדי שתהא תפלה ביום אחר הנץ כדכתיב (תהילים ע״ב:ה׳) ייראוך עם שמש שהוא אחר זריחת השמש ומן הדין היה להקדימה כאחרים שאז הוא זמן קימה וכן לתפילין כדקאמר התם לתפלה כאחרים פירוש לתפילין שאז הוא זמן קימה ותו לא חיישינן שמא יפיח בהן אלא שמאחרין ק"ש מעט עד סמוך להנץ כדי לסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום וכן משמע בירושלמי דקאמר מאן דאמר כדי שיהא רואה את חבירו ברחוק ד' אמות ויכירנו כו' עד אבל אמרו מצותה עד הנץ החמה כדי שיסמוך וכו' ובפרק תפלת השחר (ברכות דף כט:) משמע דקאי ייראוך עם שמש אתפלה גבי מתפלל עם דמדומי חמה דכתיב ייראוך עם שמש וגו' ואל תתמה דעם הנץ החמה מפרשינן קודם. ועם שמש מפרשינן אחר זריחה דעם משמע בסמוך לו או מלפניו או מלאחריו והשתא למאי דפרישית ניחא דקאמר הכא לשאר עמא דבירושלים דמצוה היא להקדים עם הנץ כוותיקין ולפי שאין הכל בקיאין לעשות כוותיקין נקבע אותו זמן מיד אחר זריחה לשאר עמא דבירושלים שאין יודעין לכוין כוותיקין וא"ת והא אמרינן בפ"ק דברכות (דף ח:) א"ר שמעון בן יוחי משום ר"ע פעמים שאדם קורא ק"ש ב' פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה ויוצא בה אחת משום לילה ואחת משום יום ופסיק רבי יהושע בן לוי כוותיה אלמא קודם הנץ ליליא הוא ותחלת זמנה דיום הוי אחר הנץ החמה כמתניתין דהכא וי"ל אפילו אי פליג רבי יהושע בן לוי אאביי קיימי לן כאביי דהוא בתראה ועוד י"ל דלא פסיק רבי יהושע בן לוי כר' שמעון אלא בהא דסבר קודם הנץ יוצא בשל לילה כדמוכח בתר הכי דקאמר מכללא אתמר דההוא זוגא דרבנן דאשתכור כו' אבל במה שמתחיל זמנו דיום אחר הנץ בהא לא פסיק כלל אי נמי י"ל דאפילו רבי שמעון מודה שזמן ק"ש של יום קודם הנץ והא דלא קאמר פעמים שאדם קורא ק"ש שתי פעמים קודם הנץ ויוצא בשל יום ובשל לילה דהוה רבותא טפי יש לומר דבעי לאשמועינן שאין יוצא בשל לילה אחר הנץ ואפילו נאמר דרבי שמעון סבר דזמן ק"ש אחר הנץ אין להעמיד מתניתין דהכא כוותיה ודלא ככל הני תנאי דאם כן הוה ליה לגמרא לדקדק ולאוקמי כוותיה בהדיא ורבינו תם פירש דזמן ק"ש הוי אחר הנץ החמה כמתניתין דהכא וכרבי שמעון והוותיקין היו ממהרין שלא כדין קודם הנץ החמה בשביל חובת התפלה כדי לסמוך גאולה לתפלה שתהא עם שמש אע"ג דתפלות כנגד תמידין תקנום והתמיד היה קודם הנץ בעמוד השחר מ"מ זמן תפלה בשעת הנץ והיינו דפריך בפרק תפלת השחר (ברכות דף כו.) ורמינהו מצותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך כו' פירוש ולא עד חצות אלמא דעיקר חביבות התפלה בשעת הנץ ולהכי קורין ק"ש שלא כדין בשביל חביבות התפלה ולהכי לא פריך ליה גבי ק"ש שהיה יודע שהיו קורין אותו שלא כדין בשביל חביבות וממהרין אותו קודם זמנו שהוא אחר הנץ כמתניתין דהכא וכר"ש שאמר משום ר"ע וקשה דמצותה עם הנץ החמה משמע דזה עיקר מצות ק"ש עוד קשה לומר שלא יהא הלכה כאביי דהוא בתראה מיהו רבינו תם פי' דאביי נמי הכי ס"ל והא דקאמר לק"ש כוותיקין סימנא בעלמא כלומר סמוך להנץ כוותיקין ולא כוותיקין לגמרי דאילו וותיקין מקדימין ואנו מאחרין אחר הנץ ועוד הביא ראיה מפרק שני דמגילה (דף כ.) וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד הנץ החמה וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר אלמא דבר שזמנו ביום מצותו אחר הנץ והרב פור"ת פירש כפר"י וה"ר חננאל פירש דוותיקין גומרין אותה עם הנץ החמה מיד ומפרש גומרין קורין ומפרש ייראוך עם שמש היינו קבלת מלכות שמים דהיינו ק"ש וקשה דלישנא דכדי שיסמוך גאולה לתפלה משמע דאיירי בעיקר תפלה ועוד דקרא דייראוך עם שמש מוקמי ליה גבי תפלה בפרק תפלת השחר ועוד דלשון גומרין משמע שמתחילין לקרות קודם הנץ ומכוונין כך שגומרין אותה בתחלת הנץ כדי שיתפללו בתחלת הנץ:
״וְאַף הִיא עָשְׂתָה טַבְלָא״. שָׁמְעַתְּ מִינָּהּ״: כּוֹתְבִין מְגִילָּה לַתִּינוֹק לְהִתְלַמֵּד בָּהּ! אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יַנַּאי: בְּאָלֶף בֵּית.
שנינו במשנה כי אף היא, הילני המלכה, עשתה טבלא שכתובה בה פרשת סוטה. ומעירים: שמעת מינה [שומע אתה מכאן] כי כותבין מגילה שכתובות בה רק פרשיות אחדות מן התורה לתינוק כדי להתלמד בה. שנחלקו חכמים אם מותר לכתוב חלקים מן התורה בפני עצמם, אפילו לצורך זה. אמר ריש לקיש משום ר' ינאי: מכאן אין להוכיח לענין זה, כי הטבלא שעשתה הילני היתה באלף בית שנכתבו בה רק האותיות הראשונות של כל מילה, לסייע לזכרון.
רש"י
שמע מינה כו' ופלוגתא היא במסכת גיטין בפרק הניזקין (גיטין דף ס.):
באלף בית אותיות של ראשי התיבות:
מֵיתִיבִי: כְּשֶׁהוּא כּוֹתֵב – רוֹאֶה וְכוֹתֵב מַה שֶּׁכָּתוּב בַּטַּבְלָא! אֵימָא: רוֹאֶה וְכוֹתֵב כְּמָה שֶׁכָּתוּב בַּטַּבְלָא.
מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בדיני סוטה: כשהוא הסופר כותב את מגילת הסוטה רואה וכותב מה שכתוב בטבלא, משמע שבטבלא כתובים הדברים במלואם! ודוחים: אימא [אמור, תקן]: רואה וכותב כמה שכתוב בטבלא, כלומר: הכתוב בטבלא משמש רק כתזכורת כיצד צריך לכתוב.
רש"י
כשהוא כותב כהן הכותב את המגילה להשקותה:
כמה שכתוב בטבלא לפי סימני האותיות:
מֵיתִיבִי: כְּשֶׁהוּא כּוֹתֵב – רוֹאֶה וְכוֹתֵב מַה שֶּׁכָּתוּב בַּטַּבְלָא, וּמַה כָּתוּב בַּטַּבְלָא – ״אִם שָׁכַב אִישׁ אוֹתָךְ [וְאִם לֹא שָׁכַב]״ ״אִם שָׂטִית״ ״אִם לֹא שָׂטִית״! הָתָם
מיתיבי [מקשים] מברייתא אחרת שנאמר בה: כשהוא כותב — רואה וכותב מה שכתוב בטבלא, ומה כתוב בטבלא — "אם שכב איש אותך" "ואם לא שכב", (במדבר ה, יט) "אם שטית" "ואם לא שטית" (במדבר ה, יט) משמע שבטבלא נכתבה לשון הפרשה כולה! ומתרצים: התם [שם] מדובר
תוספות
אם שכב אם לא שכב בפרק הניזקין (גיטין דף ס.) מייתי לה וגרסינן התם בכל הספרים אם שכב אם לא שכב ואם שטית ואם לא שטית אע"ג דקראי לאו הכי [כתיבי] דברישא כתיב [אם לא שכב] ואם לא שטית ואם שכב לא כתיב כלל: